המתנה

 

כל התאוות בשורשן הן קדושות וגבוהות מאוד, רק למטה נתגשמות, ואסור לנו לקחת שום דבר קודם זמנו. ועיקר כל החטאים והפגמים נמשכים ממה שממהרים לקחת הדבר קודם זמנו, ואינו מתגבר על תאוותו להמתין עד שיבוא עיתו בהיתר.

 

ובאמת עיקר העת להשיג טעם הטוב האמיתי הוא רק לעתיד לבוא, ואשרי מי שממתין ומתאפק על תאוותו כל ימי חייו בעולם הזה וסותם עיניו מחזו דהאי עלמא לגמרי, וממתין על העונג האמיתי של טוב הניצחי, כמו שכתוב (צפניה ג): "לכן חכו ליום קומי לעד", כי בודאי יזכה אז לתענוג האמיתי והנצחי. אבל גם בעולם הזה יש דברים, שעיקר האיסור והפגם הוא מה שאינו ממתין, ואם ימתין עד בוא עיתו, יקבל הדבר בהיתר, כעין שאמרו רבותינו ז"ל: אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר וכו’.

 

והכלל – כי עיקר כוח הבעל-דבר שמסית את האדם לתאווה או לדבר עבירה, חס ושלום, הוא רק מחמת שיש לזה האדם איזה שייכות לזה העניין כפי שורשי הנשמות, רק שהוא צריך עכשיו להתאפק על תאוותיו עד יבוא עת, או שאפשר שיבוא עיתו בעולם הזה, שיקבל דבר זה בהיתר, או לפעמים אינו יכול לקבל זה כי אם בעולם הבא, היינו כשיזכה לעמוד בזה הניסיון ולשבר תאוותו מזה עכשיו, על ידי זה יזכה לעתיד בעולם הבא לקבל ולהתענג משורש התענוג הזה בשורשו ברוחניות, ששם הוא אור צח ומצוחצח, תענוג רוחני, תענוג אמיתי. ויש עוד הרבה בעניינים אלו, יבינם המשכיל מדברי רבותינו ז"ל ואי אפשר לבארם בכתב.

 

 

 

פעם התארח רבי ישראל קארדונער ז"ל בבית רבי מיכְל נכד רבי נתן ע"ה.

 

רבי ישראל ביקש מרבי מיכל שיעיר אותו משנתו בעת חצות לילה, ורבי מיכל לא העירו. כששאל רבי ישראל על זה, אמר לו רבי מיכל: "כך מקובלני מאבי ז"ל, שמחובת המארח לדאוג לצרכים הגשמיים של האורח, ולא לרוחניותו".

 

* * *

 

כידוע היה רבי ישראל קארדונער עני מרוד עד מאוד ואף על פי כן לא מנעה אותו עניותו הגדולה מלעבוד את ה’ ולצאת אף בחורף מחוץ לעיר להתבודדות של כמה ימים כדרכו.

 

פעם אחת שמעו אותו מתפלל: "ריבונו של עולם, אבקש ממך, או שתיתן לי מעיל פרווה טוב, או שתיתן לי שכל ומוח גדול לדעת שבאמת איני זקוק לו, כי "דעת קנית מה חסרת"…

 

* * *

 

רבי ישראל קארדונער ז"ל שהיה בעל הדרת פנים מהודרת, היה נותן על זה שבח והודיה להשם יתברך על שזכה והולך מעוטר בדיקנא-קדישא, ואינו מגלחו חלילה.

 

* * *

 

רבי ישראל קארדונער ז"ל, מוצאו היה מהעיר טארנאפאל, והיו מכנים אותו אנשי שלומנו באומן "רבי ישראל צאק" – כינוי מלשון שמחה, כמו שאומרים: "צאקעדיק און פריילאך", כי היה אדם שמח מאוד.

 

הוא נפטר ביום ט’ חשון שנת תרע"ט בהיותו בן 51 שנים. שלושה ימים קודם לזה נפטר בנו הקטן רבי מרדכי עוד לפני היכנסו למצוות, והיה בן זה יקר וחשוב מאוד. שאר בניו נפטרו גם הם בעת המגיפה שהיתה בטבריה בהיותם קטנים.

 

בכל ימות השבוע לא אכל שום מאכלים מלבד לחם ושתיית תה, אף על פי שהגישו לו שאר מיני מאכל.

 

* * *

 

סיפר רבי ישראל קארדונער ז"ל, שזכה וראה פעם את רבנו בחלום, ושאל את רבנו שלוש שאלות: אחת – האם ינהג בסדר תעניות אם לאו, כי רצה לנהוג בעצמו סדר תעניות. ענה לו רבנו: "אין אנו אוחזים מתעניתים". אחר כך הוציא רבנו חלה מאמתחתו, שבר ממנה קליעה אחת קטנה, וסיים ואמר לו: "ואם בשביל לאכול, הרי גם מעט זה מספיק".

 

השאלה השניה – האם ילך לבוש בציצית תכלת שהתגלה אז בעולם על ידי הצדיק מראדזין. ענה לו רבנו: "לאו דווקא". השאלה השלישית נשכחה.

 

* * *

 

כשבא פעם אחת רבי ישראל קארדונער מארץ ישראל לאומן, הביא עימו טלית מובחרת שנעשתה בטורקיה, והיא היתה מהודרת מאוד. את טלית זו הביא כדי למכור באומן כדי לכסות את הוצאות הנסיעה חזרה לארץ ישראל.

 

כשהראה אותה לאנשי שלומנו, עמד ביניהם גם רבי געצי, שאמר במרירות: "אוי, ריבונו של עולם מהיכן זוכים לטלית נאה כזאת?" – כי היה עני מרוד מאוד.

 

כששמע זאת רבי ישראל, אמר לו: "קח לך אותה במתנה" – ונתן לו אותה.