הנה שבע פרות עולות – פרשת השבוע מקץ
מעבר חריף בנפש האדם עלול לגרום לזעזוע עמוק ולהוציא את האדם משיוויי משקלו. אבל לא יוסף הצדיק שנותן לנו דוגמה נפלאה של איך עושים את זה.
פרשת מקץ
כוחו של חינוך
אין לשער את גודל כוחו של החינוך. ידיעה זו חייבת לעמוד נגד עיניו של כל מחנך, בין אם מדובר באב ואם ובין כאשר מדובר במרביצי תורה ומוסר בתלמידים. באותה מידה חייבים גם התלמידים והבנים לדעת להעריך ולהוקיר כל הזדמנות של קבלת תוכחה והדרכה בעינייני השקפה, מוסר ומידות. זאת משום שכל השקעה בנושאים חשובים אלה, העומדים ברומו של עולם, היא אבן יסוד לבניין חייו של האדם. הסבא מקלם זצ"ל אומר שיוסף הצדיק מלמד אותנו מה יפה כוחו של חינוך.
בפרשת "מקץ" בא הקץ לישיבת יוסף בבית הסוהר. י"ב שנים של מאסר באות אל קיצן, אחרי סבל ממושך שהתחיל שנים רבות לפני כן. הוא הורחק מבית אביו ומבית מדרשו באופן המשפיל ביותר, כשהוא נמכר לעבד ומועבר מיד ליד, עד שהגיע למצרים ושם חי בבדידות נוראה. בהיותו עבד בבית פוטיפר הוא נרדף על ידי אשת אדוניו אשר העמידה אותו בנסיונות קשים עד מאוד, כמו שמוכח מהגמרא (יומא לה:) – שכאשר ישאלו את הרשע בבית דין של מעלה מדוע לא עסק בתורה, לא תתקבל תשובתו: "טרוד הייתי ביצרי". מדוע? כי יאמרו לו מיד: "כלום טרוד היית יותר מיוסף הצדיק?" כלומר, הטרדת היצר שהיתה ליוסף, הפכה להיות סמל ודוגמא למצב של הניסון הקשה ביותר.
שרשרת הצרות והנסיונות מסתיימת בהשלכתו לבית האסורים, וכאדם בודד שאין אפילו אדם אחד בכל מצרים שידאג לו, היו סיכוייו לצאת מהמאסר נראים קלושים ביותר. גם בקשתו משר המשקים שיפעל לשחרורו נשכחה, ובזה כבה הניצוץ האחרון של תקוה לפעולה כל שהיא בידי אדם למען שחרורו. והנה לפתע באים שליחי המלך, והוא מוצא במהירות מבית האסורים, "ויריצוהו מן הבור, ויגלח ויחלף שמלותיו ויבוא אל פרעה".
מעבר חריף כזה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, עלול לגרם לזעזוע עמוק בנפש האדם ולהוציאו משיווי משקלו הנפשי. הזעזוע יכול היה לגדול ולהעמיק, אחרי שמתברר שהוא מובא אל המלך כדי לחלצו ממצוקה גדולה. המלך חלם חלום ופתרונות כל חרטומי מצרים וכל חכמיה אינם מוצאים חן בעיניו של המלך, ויוסף נקרא אליו כדי להציל את המצב. עיני המלך נשואות אליו והוא אומר לו: "חלום חלמתי ופותר אין אותו, ואני שמעתי עליך לאמור, תשמע חלום לפתור אותו". בזה מגיע יוסף לשיא ה"איגרא רמא", המלך רואה בו מומחה גדול יותר מכל החרטומים ומכל החכמים!
יוסף הבין בודאי שהוא נמצא באותה שעה על פרשת דרכים גורלית ביותר. אם יצליח לפתור את החלומות וימצא חן בעיני המלך, הוא בודאי ישוחרר ממאסרו ויזכה לכבוד מלכים. מאיד גיסא, אם יכשל בפתרון החלומות או אם יימצא פגם כל שהוא בהתנהגותו, הוא יושלך בחזרה לבית הסוהר וישאר שם לדראון עולם.
והנה הוא שומע כיצד המלך מהללו ומשבחו ואומר לו: "ואני שמעתי עליך לאמור תשמע חלום לפתור אותו". אכן הדברים נכונים, הוא פתר נכון את חלומות שר המשקים ושר האופים. אך יוסף שומע כאן צלילים צורמים, ובליבו הוא חושב: וכי אני הוא הפותר? "אין עוד מלבדו!" הכל מיד ה' הטובה עלי. אך הוא אינו מסתפק בכך, הוא מוצא חובה לעצמו להתפרץ לדברי המלך ולתקן את העיוות ההשקפתי שיצא מפי המלך.
אילו היינו עומדים לידו באותה שעה, בודאי היינו משתיקים אותו בכל כוחנו. וכי את מלך מצרים, הגוי אשר דבר ה' לא הגיע לאוזניו מימיו, הוא צריך ללמד פרק באמונה? הרי כל זיז מיותר מצד יוסף, וכל שכן הערה על דברי היושב על כס המלכות, עלולים להתפרש כמרידה במלכות ואחת תהיה דתו להמית. אם יוסף רוצה לשמור על עצמו לבל יתקלקל למשמע דברים כאלה, יכול הוא לשנן לעצמו דברי חיזוק באמונה ובטחון. אבל להפסיק את המלך באמצע דבריו, ולהעיר לו הערות, הרי אין ספק שיש כאן פטור של פיקוח נפש.
כל החשבונות הצודקים האלה, לא נראו בעיני יוסף. מיד כאשר יוצאות מפי פרעה המילים: "ואני שמעתי עליך לאמור תשמע חלום לפתור אותו", יוסף מגיב מיד: "בלעדי – אלוקים יענה את שלום פרעה!". אונקלוס תרגם את "בלעדי" – "בר מן חכמתי". יושר הדר וטוהר ההשקפה גוברים על כל השיקולים, ובמסירות נפש ממש למען כבוד שמים, מכריז יוסף ואומר: זו אינה חכמתי, הכל מבורא עולם!
זהו יוסף המנותק שלוש עשרה שנה מבית אביו. אין לו בית מדרש שבו הוא יכול ללמוד ולהתחזק, אין לו חברותא שעמה יוכל לדבר דברי תורה וחיזוק. אף על פי כן השקפתו מוצקה ואיתנה כצור החלמיש, הוא עושה את מה שנראה לו על פי דעת תורה ואינו חת מפני איש. הוא מודע לכך שהוא עלול לשלם על כך ביוקר רב, ובכל זאת הוא נושא בגאון ובעוז את עטרת התורה שעטרתו אביו. כאילו אך זה עתה יצא מבית אבא ומבית מדרשו, וכאילו שמע עתה את דברי יעקב אשר מסר לו, כידוע, את כל אשר למד בבית מדרשם של שם ועבר. זהו כוחו של חינוך. מוסר האב ותורת האם, הם הערובה להמשכיות הדורות.
פרשת החלומות
"ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חלם והנה עומד על היאור". בזוהר נאמר שזהו המקום שאין בו זכירה, היינו קץ של שמאל. מה הטעם לכך? לפי שכתבו: "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך" – יוסף הצדיק אמר לשר המשקים זאת מאחר שראה שחלום של זכירה הוא והוא טעה בזה. על כן המקום שהיה בו שכחה עמד לפניו. שר המשקים לא זכר ולא טרח להזכיר את יוסף :וישכח את יוסף" – כמובן מתוך רשעות.
"והנה עומד על היאור" – אמר רבי שמעון: כאשר האדם קם בבוקר ויודע שחלם חלום ומשום מה אינו זוכר אותו, מכיון שאלה חלומות שאין בהם זכירה משום שאין בהם את המציאות. על זאת האדם אינו יכול לקלוט אותם ולשמור אותם בשל מחשבת האדם המתמלא בתעתועי הדמיון השולט עליו, על שהיה שקוע בתרדמת הגאווה המביא חלומות של גדלות שיהיו לשווא. על כן חלום שאין בו מציאות לא תהיה ממנו זכירה והוא ישכח.
כאשר האדם יקום בבוקר ויהיה בבחינת "ותפעם רוחו" מחלומותיו המוזרים כפי שהיה לפרעה מחלומו. על כן האדם החולם לא יזכור בשום אופן את מה שחלם. וימשיך הוא את חייו החלומיים בלי לתת את הדעת על החלום המוזר והלא מציאותי. מה שכן היה אצל פרעה שחלם חלום לא מציאותי: "והנה עומד על היאור". הרי פרעה היה איש אוהב חלומות, המראה על אדם שאוהב את עצמו מרוב גדלות גאוותו היוצר את הסיפוק העצמי המגשם את האדם. כך היה פרעה שחלם שהוא עומד על היאור, מיד התעורר ביטל את חלומו כיון שהיה רגיל לחלום והמשיך לישון: "ויחלום שנית חלום". באותו מושג של החלום הראשון.
"ויהי בבוקר ותפעם רוחו". שלא נחה ולא שקטה מתוך סערותיו ומרוב פחדו שהביאו עליו חוסר מנוחה. עד אשר היה מוכרח לקרוא ולהתייעץ עם כולם, ועד אשר שלא נשאר אחד שלא נתן את עצתו למלך כדי להרגיעו ולהשקיטו, אולם: "ואין פותר אותם", אף אחד לא מצליח לעזור למלך.
והנה, לפתע 'מתעורר' לו שר המשקים, לטובת הנאתו ולגדלותו בעיני פרעה, באומרו: "את חטאי אני מזכיר היום", אשר יכל היה לזכור את יוסף במשך השנתיים שעברו. אבל בשל רשעותו הוא לא רצה לזכור את יוסף מצילו, בחושבו אולי שיוסף יגדל אצל פרעה, כי במידה והיה מספר מיוסף על ידי כך שר המשקים היה יורד מגדולתו, (שהרי יוסף פתר את חלומו בכך שישא אותו פרעה ויגדיל אותו). אולם לא ידע הוא שמשמים מכוונים את האדם, שמסדר הוא את עצמו ולא את חברו שיקבל את כל המגיע לו. כי האדם ההולך ברשעותו ישאר ברשעותו ויסבול מרשעותו. כך היה אצל שר המשקים שראה שתהיה לו ודאי טובת הנאה מחודשת בזוכרו את יוסף לאחר שנתיים כדי להביאו עד לבית פרעה מלך מצרים.
אם כן, זאת המטרה מתחילתה ועד סיומה של מסכת החלומות של יוסף הצדיק, של פרעה ושל שר המשקים, שגמר את תפקידו ונעלם. לאחר שהביא לבית פרעה את פותר החלומות, הוא יוסף הצדיק, עקב נסיונו הרב בענייני חלומות שהיו חלומות ברורים ואמיתיים. שהתקיימו לטובה גדולה למען בני ישראל אשר ירדו – עלו – ויצאו ממצרים. כדי לזכותם לקבל את התורה הקדושה והטהורה המחנכת והמלמדת עד עצם היום הזה בזכות חלום יוסף הצדיק. כאשר באותיותיה של המילה חלום יש שתי מילים חשובות ביסוד עבודת האדם: לוחם ו – מוחל.
לוחם – נגד יצרו לא להיכנע אליו בשום אופן כמו שהוא מוחל – לכל אדם. זאת ההכנעה תהיה לכבוד הבורא יתברך המתגלה לאדם דרכי הנסיבות. ברצות האדם לבוא לדבוק בבוראו של עולם הוא תכליתנו ממנו שלמותנו. על זאת רק פרעה מלך מצרים היה צריך לחלום את החלומות המוזרים כדי 'שתפעם רוחו'. כסיבה לעורר אצלו את חלומותיו ולהדאיגו על מנת להרים את קרנו של יוסף הצדיק. כי במידה ולא היה פרעה חולם, לא היה ידוע על שבע שנים טובות ושבע שנים רעות. כמו שבני ישראל לא היו יורדים למצרים כי לא היה בשביל מה לרדת למצרים. מכיון שגם היה צריך להיות רעב כבד אלמלא יוסף הצדיק, אשר ה' חנן אותו לראות את הנולד. מכיון ששמר את יסודו, אותו יסוד המקדש את האדם (שעמד בנסיון אשת פוטיפר – שמירת הברית) ולהגיע לשלמותו.
נמצא איפוא, ברגע שיוסף עמד בנסיון, לפני שפתר את חלומותיו של פרעה ותלה זאת בכוחו של הבורא לכן זכה: "אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי"! – ממידתו זו של יוסף היה נותן לו:
הפה שלא נשק לעבירה, כתוב: "ועל פיך ישק כל עמי".
היד שלא קרבה לעבירה (פגם הברית), כתוב: "ויתן אותם על יד יוסף".
הצוואר שלא קרב לעבירה (גאווה – צוואר עתק), כתוב: "וישם רביד הזהב על צוארו".
הגוף שלא קרב לעבירה, כתוב: "וילבש אותו בגדי שש".
הרגל שלא רכב לעבירה, כתוב: "וירכב אותו במרכבת המשנה שלו אשר לו".
המחשבה שלא חשב, נקרא: נבון וחכם.
הלב שלא הרהר קראו לפניו אברך.
ואז: "ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבור בכל ארץ מצרים" – בשביל למשול שהכריזו לפניו כך ובשביל לאסוף התבואה בכל מקום ומקום (על פי פתרון החלומות של שבע השנים של שובע, ושבע שנים של רעב).
"ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו" (ליקו"מ ח"א, י)
בעלי הגאווה לא מבקשים מהצדיקים שיתפללו בעבורם, כי חושבים הם שהסיגופים וכל התעניתים והצומות שבעזרתם יסגפו גופם יהפכו אותם לצדיקים, אך אין הדבר כך, כי כל זה הוא כמו שק שיש בו הרבה חורים, וכשמוריקים את השק, למרות זאת, נשארים בו החורים.
הגוף נקרא שק – כפי שאמר התנא (שבת קנב.) – "שננא שרי שקך". ואם אותם בעלי גאווה היו מתבוננים בעצמם היו יכולים לראות שלמרות כל מה שהתענו בצומות עדיין נשארו אצלם כל התאוות קשורות בשקם, היינו בגופם. ולא תאוותם בלבד כי אם תאוות אביהם שיש להם מהרגע שנולדו, וכל זאת מחמת שהאבא לא קידש את עצמו בשעת הזיווג, ועניין זה גם קשור בגופם. לכן אם היו זוכים לראות כל זאת, חרדה ופחד היו נופלים עליהם, כי היו רואים שהם עומדים במדרגה שפלה ונמוכה. על כן נאמר (בראשית מב): "ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו" – כי למרות כל פעולת הרקת השק, שהם הצומות והסיגופים של הגוף והנשמה, עדיין: "והנה איש צרור כספו" – שקשורים וצרורים כספם ותאוותם בשקם, היינו בגוף. "ויראו את צרורות כספיהם המה ואביהם" – היינו, לא רק שלהם אלא גם של אביהם, ועל כן נאמר: "וייראו" – מלשון פחד וחרדה שנפלה עליהם, ועל ידי זה לא ירצו למלוך ולהשתרר.
"הם מריקים שקיהם, והנה איש צרור כספו בשקו, ויראו את צרורות כספיהם המה ואביהם וייראו. ויאמר להם יעקב אביהם אותי שיכלתם, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה" – (ליקו"מ ח"א, יז)
יראה ואהבה אפשר לקבל רק על ידי צדיקי הדור, כי הצדיק הוא זה שמגלה את היראה והאהבה, ומבקש ומחפש תמיד לגלות רצונותיו של הקב"ה, כי בכל דבר קיים רצון הבורא. הצדיק מחפש ומבקש תמיד אחר הרצונות האלו, כדי לדעת מפני מה היה רצון הבורא בכל פעולה ופעולה, כגון: מדוע האריה בעל כח וגבורה, ועד לרצון לדעת מדוע יתוש הוא קטן וחלש. כך לגבי כל הבריאה – דומם, צומח, חי מדבר – בכולם שינויים והנהגות אינספור בין אדם לרעהו.
הצדיק מחפש את רצונות הבורא בעם ישראל, את ההתפארות שיש בכל אחד ואחד מעם ישראל שהרי כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל, שעליהם נאמר (ישעיה מט): "ישראל אשר בך אתפאר". ולכן ע"י שהצדיק מגלה התפארות זו בעם ישראל, נתגלית היראה והאהבה.
אולם כשנחשך אצל אחד היראה והאהבה, בחינת (ישעיה נ): "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם" – שמים זה בחינת אש ומים, דהיינו אותה יראה ואהבה שמתלבשים בקדרות, ונחשכים ונתכסים בשק, וכל זאת מחמת שאור הצדיק נחשך אצלו, כי מהצדיק מקבלים את היראה והאהבה. ונחשך בגלל עכירת המעשים וכסילות השכל, שעל ידי מעשיו הרעים נחשך שיכלו בכסילות ובדעות נפסדות וחכמות נכריות, כי על ידי מעשיו הרעים אי אפשר להשתמש בשכלו כדי להיטיב, אלא רק להרע.
נמצא אם כן:
ויהי הם מריקים את שקיהם – לבשו שמים קדרות ושק, ע"י מעשים הרעים.
והנה איש צרור כספו בשקו – אור הצדיק נתחשך ונתלבש קדרות ושק, ומחשיכים הם את היראה והאהבה שהעניק להם הצדיק.
ויראו את צרורותיהם המה ואביהם – ראו והכירו שהצרורות של כספיהם תלויים בחומר ובצורה שנקרא "המה ואביהם" – המה: זה החומר שהם כלי המעשה, ואביהם: הוא השכל שנקרא אב, בחינת אב חכמה, כדי שיזכו להתגלות אור הצדיק ויזכו להכירו ולהבין ולטעום מאורו, וכל זה תלוי בשלמות המעשים ובזכות השכל.
ויאמר אליהם יעקב אביהם – אלו הן התוכחות של השכל שמוכיח את החומר, שהוא כלי המעשה, שתולה את הסירחון בכלי המעשה.
אותי שיכלתם – על ידי המעשים העכורים גורמים לכיליון והפסד השכל.
יוסף איננו – בחינת: הון יוסיף רעים רבים.
ושמעון איננו – בחינת: ושמעו הולך בכל המדינות, ושמעו זה נעשה ע"י הון יוסיף.
ואת בנימין תקחו – בחינת: מזבח בחלקו של טור, שהוא בנימין, ועיקר שלמות השכל תלוי בזה. השכל מוכיח שעיקר החיסרון הוא מחמת שנתעכר המוח מסרחונם של המעשים.
"כי פי המדבר אליכם" – (ליקו"מ ח"א, יט)
ידוע הוא שלשון הקודש יקרה ובעלת ערך גדול, כי על ידה נברא העולם, כי על-ידי לשון הקודש "רוממנו מכל הלשונות", כי בשאר הלשונות יש רע שמתבטל על ידי לשון הקודש. והרע הכולל, שכל הרעות של שבעים הלשונות כלולים בו, הוא תאוות הניאוף אשר נופל ומתבטל ואין לו שליטה על לשון הקודש. יוסף הצדיק שהיתה לו שלמות לשון הקודש אמר: "כי פי המדבר אליכם" – דיבר אל אחיו בלשון הקודש. ואמר עוד פרעה לשריו: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו" – היינו שהיה מתוקן בברית בשלמות, לכן זכה ללשון הקודש בשלמות.
"ויוסף היה השליט" – (ליקו"מ ח"א לד)
חרפות ובזיונות שוברים את ליבו של האדם. התיקון לכך הוא ע"י שמקשר את ליבו אל הנקודה השייכת לליבו בעת הזאת ובכך מתבטלת החרפה השורה בליבו.
והכלל הוא: הממשלה לפעול פעולות נמצאת ביד הצדיק, וכפי שדרשו חז"ל: צדיק מושל. על כן נאמר: "יוסף הוא השליט" – שהוא שורש כלליות נשמות ישראל, והם הענפים שלו המקבלים ממנו, ועיקר ממשלתו – להאיר ולעורר ליבם של ישראל לעבודת הבורא.
"אין נבון וחכם כמוך" (ליקו"מ ח"א, לו)
כלליות שבעים הלשונות של כל העמים והמידות הרעות היא תאוות הניאוף, ומי שמצליח לשבר תאווה זו, זוכה לתיקון הכללי, דהיינו שיוכל בקלות לשבר את כל שאר התאוות וזוכה להתגלות התורה.
יוסף הצדיק קודם שהיתה לו התגלות בתורה הוצרך לבוא בנסיון בצירוף תאוות הניאוף, וכשהצליח ועמד בנסיון, הצליח לשבור את הקליפה שקדמה לפרי, ועל ידי כך זכה לפרי – שהיא התגלות התורה, החוכמה והבינה. לכן נאמר עליו: "אין נבון וחכם כמוך".
"מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור, והנה מן היאור עולות שבע פרות" – (ליקו"מ ח"א, נד)
צריך האדם לשמור מאוד את הזיכרון, כדי שלא יפול לשיכחה שהיא בחינת מיתת הלב – מוות ללב, המוביל לרע-עין שהוא כוח המדמה – הדמיונות, המבקש לשכון שם כי נוצר הוא בלי גוף, ועל כן מחפש הוא גוף ולב לשכון בהם. כוח זה הוא כח הבהמיות המפיל את האדם מאהבת הבורא לאהבה בהמית.
פרעה מלך מצרים חולם חלום – זהו כח המדמה.
החלום הוא על פרות – שהן בהמות – יפות מראה ועל פרות רזות רעות מראה שאוכלות את הפרות היפות – וזה הטוב והרע, והרע מתרבה וגובר על הטוב – שבע שנים טובות של שובע תחילה, ואחר כך שבע שנים רעות של רעב. יוסף הצדיק פותר חלום זה – והוא התיקון לכך, שבעזרת פתרונו המתיק את הרע – הרעב.
"אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי" – (ליקו"מ ח"א, קב)
כל מה שברא הקב"ה, לא ברא אלא לכבודו, כדי לגלות מלכותו. כשמשפיע שפע על ישראל מטובו, אז כל אחד מודה "שמלכותו בכל משלה".
ואיך יורידו שפע זה? על ידי התפילות, כי התיבות (המילים שבתפילות) הן הכלים לקבלת השפע, ולכן ראוי שכל אחד יזהר בתפילתו כדי שיוכל לעורר השפע בעולם, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין לז): "חייב כל אדם לומר: בשבילי נברא העולם".
ובעזרת מה יוכל לעורר השפע? בעזרת היראה. כי כל מי שיש לו יראת שמים דבריו נשמעים.
ישנם שני סוגי יראה: יראה עליונה – שבאה לאדם לפעמים, ועל כך אין שכר.
והשניה – יראה שבאה לאדם מכח האדם עצמו והיא נקראת – צדיק מושל יראת אלוקים. וכשיש יראה כזו התפילה נשמעת ושפע יורד לעולם. ועל כן נאמר: "אתה תהיה על ביתי" – ביתי הוא היראה, הצדיק מושל ביראת אלוקים, ולכן: "על פיך ישק כל עמי" – על ידי התפילה שלו ניזון כל עמו ומתעורר שפע בעולם.
"קחו מזמרת הארץ" – (ליקו"מ ח"ב, סג)
כששלח יעקב אבינו את בניו, עשרת השבטים ליוסף, שלח איתם ניגון של ארץ ישראל. "קחו מזימרת הארץ בכליכם" – בחינת זמר וניגון, כמו שפירש רש"י: מזימרת – לשון זמר.
ודע, לכל רועה ורועה יש ניגון מיוחד לפי העשבים והמקום בו הוא רועה, כי לכל בהמה יש את העשבים המיוחדים לה שהיא צריכה לאכול, וכל עשב ועשב יש לו את הניגון והשירה שלו. וטוב הדבר לרועה כי נמצא הוא תמיד בין בהמות, ואפשר היה שיורידו אותו הבהמות מבחינת רוח אדם לרוח בהמיות, עד אשר יגיע למצב שירעה את עצמו כבהמותיו. אולם על ידי הניגון ניצול מזה, כי לניגון יש כוח שבעזרתו ניתן לברר את רוח האדם מרוח הבהמה, וזה עיקר הניגון – ללקט ולברר את הרוח הטובה ועל ידי כך להינצל מהבהמיות.
"ואל שדי יתן לכם רחמים" – (ליקו"מ ח"ב, סב)
נסיעותיהם של בני ישראל ממקום למקום מכפרים על פגם עבודה זרה. אפילו קילקול האמונה נחשב לבחינת עבודה זרה, וכשיש עבודה זרה יש חרון אף בעולם, וכשמכפרים על פגם זה נמתק החרון אף ונמשכת הרחמנות. עיקר הרחמנות היא בחינת: "ואל שדי יתן לכם רחמים" – לכם דווקא! היינו שאנו מבקשים מהבורא שימסור הרחמנות בידינו, כי אין אנו מבינים את רחמנותו, כבני אדם אנו לא מסוגלים להבין שהיסורים הם רחמי הבורא עלינו כדי שנזכה לתקן מעשינו בעולם הזה ולא בעולם הבא. לכן אנו מבקשים את הרחמים אצלנו, שהם מובנים בפשיטות – להתרפא מהחולי. ולכן נאמר בידינו שזה בחינת ישראל – ראשי תיבות: אל שדי יתן לכם רחמים.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור