הסוף המפתיע

ואני… אני יהודי רפורמי נינוח
מהפרברים שהרגיש כמו סוציולוג
באיזה סרט דוקומנטרי. אבל הסוף,
באותו ערב שבת בבית הכנסת
בבולטימור, היה בהחלט מפתיע…

הרגשתי כמו סוציולוג באיזה סרט דוקומנטרי. מוקף בלפחות מאה גברים לובשי חליפות שחורות, כשהחלק ה’מפיל’ ביותר היה הכובעים השחורים והזקנים שלהם. "פרנזים" (פתילי הציצית) הציצו מתוך בגדיהם, ואני… אני יהודי רפורמי נינוח מהפרברים, הרגשתי ‘לא שייך’ לקהל הזה באותו יום שישי בערב בבית הכנסת הזה.

יצאתי מתוך מה שאני מכיר ורגיל, ולא מסיבות מקצועיות, אלא רק בגלל תחושת הרפתקה פשוטה, וכן, גם בגלל שרציתי ללמוד על עוד חלקים במפה היהודית, כאלה שאני לא מכיר.

התיידדתי עם רב אורתודוקסי, ולאחר שנפגשנו באחת מהרצאותיו קיבלתי את הזמנתו להתארח אצלו בשבת. וזה אומר, להגיע מווירג’יניה, שם אנחנו גרים, לבולטימור.

לבולטימור הגענו סקרנים, קצת נרגשים ומפוחדים. ידענו שבעולם האורתודוקסי ישנן המון הלכות הקשורות לשבת, ושמעתי, גם, שישנם איסורים מלהדליק את האור ועד לנייר טואלט חתוך. ואנחנו תהינו כיצד נתמודד עם זה. אבל גם ידענו ששבת בחברה אורתודוקסית היא הדבר האמיתי שעונה לכל הקריטריונים של יום המנוחה, יותר מכל שבת שחווינו בחיינו.

הגענו לתפילות בבית הכנסת שנמצא במרחק מספר בניינים מביתו של מארחי. לפני שהתפילה התחילה הוא הסביר לי למה עליי לצפות: תפילה בציבור, שירה מעוררת, קריאת שמע והשתיקה בתפילת העמידה (תפילת שמונה עשרה). ניסיתי להתמקד בסידור אבל לא יכולתי להתאפק, הייתי חייב לבדוק את ‘הזירה’. הייתי היחיד שלא חבש כובע שחור (פרט לעוד כמה מבקרים שהגיעו עם כובע). חזרתי לסידור, אבל היה לי קשה למצוא את הדף בו מתפללים כולם. החלטתי להתמקד בעמוד בו הייתי לפני בדיקת ה’זירה’.

"לכה דודי", הפיוט שמקבל את השבת, היה נפלא. הקהל שר בהרמוניה מרתקת ומקסימה את הפיוט, והרגשה נפלאה החלה להשתלט עליי.

ואז, לפתע, התפילה הסתיימה. בבית הכנסת שאני מתפלל התפילה נמשכת יותר זמן, ורציתי שהיא תימשך עוד ועוד. רב בית הכנסת נעמד והודיע: "אף אחד לא יהיה לבד בסעודות השבת. אז אם מישהו צריך מקום לאכול, אנא הודיעו למר שוורצבאום".

אחרי דקה, הגבר שעמד מאחוריי פנה אל חברו ואמר: "וואו! זה נפלא! תמיד כשאני צריך…"

ואני השלמתי את המשפט שלו בראש שלי. הייתי המום מחוסר הבושה שלו ועד כמה הוא יכול להיות שנורר. לא יכולתי להאמין שהוא יודה במצבו בפני חברו.

ואז, כשהגנבתי מבט חטוף לאותו אחד, שהיה לבוש בחליפה שחורה, כובע שחור וכל השאר, הוא סיים את המשפט: "… תמיד כשאני צריך אורח, אגיע לכאן!" וחברו השיב: "כן, אבל אתה צריך ‘לחטוף’ אותו מהר. הם הולכים מהר מדי".

נדהמתי. ידעתי שמצוות הכנסת אורחים היא מצווה יקרה מאוד ביהדות. אבל לראות איך אנשים לוקחים אותה ברצינות כזאת, מאמצים אותה לליבם ממש, הייתה תגלית נפלאה בשבילי. בעוד מתפעל ממה ששמעתי, המארח שלי פנה אל שניהם והציג אותי בפניהם, כשהוא מסביר להם שהגעתי מווירג’יניה עם משפחתי. אותו אחד שחשבתי שהוא שנורר פנה אליי ואמר: "אתה יודע, אין לי אורח השבת. האם חלק מבני משפחתך יסכימו לאכול אצלי את הסעודה הראשונה?" המארח שלי הסביר לו שחשוב שבני משפחתי ואני נישאר ביחד. הוא ויתר אבל גם התעקש: "בפעם הבאה שאתה מגיע לבלטימור, לפחות סעודה אחת אתה אצלי…"

שנתיים וחצי עברו מאז, ומשפחתי ואני התחזקנו בשמירת המצוות וקיומן. אין לי שום תכניות לחבוש מגבעת שחורה ואני גם לא חושב שנכנה את עצמנו "חוזרים". אבל בהחלט הגענו לחוף מבטחים ועם הרבה יותר כבוד ליהדות ולעם היהודי. הבנו שהתורה וחוקיה הן מתנות מדהימות ועצומות שניתנו לעם היהודי.

וכשאני נזכר באותה נסיעה מוזרה, אני חושב שאני צריך לציין אותה כתחילת הסוף המפתיע לתגובה ששמעתי מאחוריי בערב שבת, בבית הכנסת בבולטימור.