הסיפור של ג’ינג’ר

המומחים לטניס אומרים שיש אנשים
שמדברים על משחק טוב, ויש שמשחקים
משחק טוב. בחיים שלי חוויתי את שתי
האופציות, כשהשנייה הפכה את חיי לדבר
האמיתי.
 
 
תחילה, אני רוצה להודות לאתר ברסלב ישראל על שנתנו לי במה לספר את סיפור חיי. ולך, הרב אליעזר רפאל ברוידא על הליווי המעודד והתמיכה לאורך כל התהליך שעברתי.
 
ובכן, את סיפורי אפתח בכך שאומר לכם שלא הייתי רחוקה מלעבור לעולם שכולו טוב. את חיי ניסיתי לסיים בהתאבדות. אני חושבת שהסיפור שלי יכול להציל אנשים שסיפור חייהם דומה לשלי. שקעתי בחול טובעני של כעס, דיכאון, זעם והמון מרירות. בורא עולם ריחם עלי, וברחמיו העצומים והאינסופיים תכנן עבורי תסריט אחר עם 'הפי אנד', כמו שאומרים.
 
כילדה וכנערה מתבגרת, תמיד המרכז. לא רק שהייתי מעודדת של אחת מקבוצות הפוטבול המפורסמות, הייתי גם בוגרת לימודי כלכלה בהצטיינות. סיימתי את התואר במנהל עסקים בזמן קצר יחסית. ולכל ראיון עבודה שהגעתי הדלת תמיד נפתחה וכך גם המשרה המיוחלת. כן, הייתי ממש מוצלחת, ה'מסמר' בכל מקום אליו הגעתי. אבל געגועים הביתה, הובילו אותי לקבל משרה חשובה מאוד באחת החברות הבנקאיות המוצלחות באלבמה, מקום מגוריי.
 
כשכוכב הזוהר שלי רק עולה מעלה מעלה, התחלתי לשלב גם משחקי טניס עם מי שחשבתי שהוא גבר חלומותיי – גדול ממני בשלוש שנים, חכם מאוד, נראה טוב, אתלטי, ואיש שההצלחה רק מאירה לו פנים. אקרא לו "טום". לפעמים, הוא היה עוזב את המשרד ואוסף אותי מהעבודה. ומכיוון שהשותפה לדירה וחברתי הטובה (באותו זמן) אהבה אף היא לשחק טניס, שיחקנו בזוגות – טום ואני מול חברתי ובן זוגה. תוסיפו לזה ארוחות ערב משותפות והמון אושר (כך חשבתי). מה עוד אפשר לבקש?
 
אבל הבועה התנפצה כאשר הלכתי לבקר חברה בעיר אחרת. שבוע ימים הייתי אמורה להיות מחוץ לבית, אלא שהשפעת בה חליתי שינתה את התוכניות – העדפתי להרגיש אומללה בבית ולא במקום אחר. 48 שעות לפני הזמן המתוכנן כבר הייתי בפתח הבית. נכנסתי הביתה ואת ההלם של חיי קיבלתי. טום וחברתי בסצנה הכי לא רצויה. הסיוט הכי גדול של חיי. למה? כי שבועיים לפני כן טום הציע לי נישואין ואני כמובן הסכמתי. הרגשתי איך כל העולם מסתובב סביבי. הבגידה הכפולה – הארוס והחברה הכי טובה שלי. הם כמובן היו המומים ולא ידעו מה לומר, ואני, עזבתי את המקום באותו רגע.
 
החיים שלי הפכו לחורבה, כמו מגדל קוביות דומינו שקרס קובייה אחרי קובייה. ירדתי במשקל והתחלתי לשתות וויסקי ולהשתמש בסמים (כדורים). עזבתי את העבודה לפני שיפטרו אותי, אבל הגרוע מכל עדיין היה לפני: בורא עולם ברוב רחמיו (שלפעמים נראה כאכזרי, חלילה, בעיניים של אדם שלא קורא נכון את המפה) גרם לי ללכת לפחות פעם בשבוע ולצפות ב'זוג', לפעמים בחנות ולפעמים בדואר, או בכל מקום אחר. ובכל פעם שראיתי אותם, ובעיקר את ה'חברה הטובה,' הרגשתי איך סכין חותכת לי את הלב לחתיכות שוב ושוב ושוב. אחרי שראיתי אותם ביחד ברכב בתחנת הדלק, חזרתי הביתה ושתיתי המון וויסקי בתוספת עשרה כדורי וואליום. החיים הכו בי בלי רחמים.
 
אבל לבורא עולם היו תוכניות אחרות בשבילי, וההלוויה שלי התעכבה. התעוררתי בבית החולים אחרי שטיפת קיבה כשאני מחוברת לחמצן. ברקע, בצורה מעורפלת מאוד, שמעתי את אחד הרופאים אומר להוריי שיש להם מזל שאני עדיין בחיים.
 
בין מנת היתר של הכדורים והאלכוהול שהכנסתי לגופי באותו יום – ניסיון ההתאבדות מעורר הרחמים שלי – סבלתי מהתקפים עצומים. כשנרגעתי מעט, הבחנתי בשותפה לחדר שלי, בחורה צעירה בשנות ה-20 שהחלימה מניתוח בבטן. ההבדל בינה לבין הוא שהיא חייכה כל הזמן, ואני לא בדיוק הייתי שמחה עם העבודה שאני עדיין כאן, בעולם הזה. הבדל נוסף, אני בפטיסטית ואילו היא ענדה מגן דוד על צווארה. האחיות קראו לה מרתי, שם חיבה למרתה. מרתי – שכנתי לחדר בבית החולים עם מגן דוד על צווארה – אמנם לא גרה באזור, אך הגיעה לביקור אצל דודתה. האפנדיציט עשה את שלו והוביל אותה לבית החולים, לניתוח דחוף. גם ההלוויה שלה לא הייתה רחוקה. והנה אנחנו, זו לצד זו, מתאוששות מטראומה שהגוף שלנו עבר. אבל ההבדל היה שמרתי חייכה כל היום, ואני הייתי מדוכאת ודוחה. היא שמחה לדעת שהיא בחיים, ואני לא. בכלל לא.
 
אף פעם לא הבנתי כמה אנוכית הייתי, עד שפגשתי את מרתי. תמיד הייתי מרכז העניינים, החכמה של הכיתה וזו שנראתה הכי טוב. נושא ההצגה היה אני ורק אני. והבועה התפוצצה. עכשיו נראיתי כמו ערפד שסובל מתת-תזונה. בכל הביקורים הוריי לא הפסיקו לבכות, הם היו שבורי לב ואחוזי פאניקה. הייתי צריכה לדבר עם מישהו אחר.
 
כמו מתנה מהשם, מרתי הייתה האוזן הקשבת הטובה ביותר שפגשתי אי פעם בחיי. היא לא סיפרה שום דבר על עצמה, אלא אם כן שאלתי אותה. הייתה בה חמימות ואדיבות שלא נתקלתי בהן בחיי, גם הביישנות שלה הוסיפה הילה של אבן חן נדירה שאתה לא מראה לאף אחד בפינת הרחוב. היא כתבה שירים מדהימים, ובכלל, עצם נוכחותה לידך הייתה משהו מרגיע ומשכך כל כאב.
 
אזרתי מעט אומץ ושאלתי אותה על המגן דוד שעל צווארה. היו לי חברות יהודיות, אבל הן היו רחוקות מאוד מהיהדות. מרתי הפתיעה אותי כשאמרה לי שהיא לא יהודיה, אלא בת נח. התנצלתי על הבורות שלי, מכיוון שלא ידעתי מה זה בת נח או בני נח בכלל. ומרתי הסבירה לי. היא נולדה בבית נוצרי בפטיסטי (זהה לשלי), אבל עם כל הכבוד, היא לא יכלה 'לבלוע' את כל המושגים והרעיונות שהם הציגו שם על דת ואמונה. היא גם סיפרה לי על התנ"ך, תורת משה והתורה בכלל, ובעיקר שמה את הדגש על שבע מצוות בני נח. הייתי מרותקת לדבריה, כמו נשמה צמאה שמרווה את צימאונה ממעיין נובע. שאלתי את מרתי למה התגיירה אם היא כל כך אוהבת את תורת ישראל. ומרתי אמרה לי שהתורה ניתנה לעם היהודי, היא אמרה לי גם שהרב שלה ייעץ לה לחיות את חייה כבת נח שומרת מצוות, ולא להתגייר ולעמוד מול אתגר עצום של מאות מצוות.
 
"רב? יש לך רב?" שאלתי בתמיהה. היא הוציאה מהשידה שלה ספר והראתה לי אותו. "מחבר הספר הוא הרב שלי", אמרה. "הוא מדבר עם לא יהודים?" שאלתי. ואז הראתה לי ערימת דפים שהוציאה מהמייל – תשובות לשאלות שלה, החל מעניינים רפואיים ועד לקריירה ובן זוג.
 
מרתי, שכבר הספיקה לשמוע על סיפור הבגידה הכפולה של הארוס שלי וחברתי הטובה, סיפרה לי סיפור שהדהים אותי. בילדותה, מרתי עברה התעללות מינית על ידי אחד הכמרים המכובדים של הכנסייה בקרבת ביתה. כל העניין הושתק והיא נותרה עם מטען טראומתי ומלאת צלקות בנפשה. היה לי קשה להאמין למה ששמעו אוזניי, מרתי – הדמות המרגיעה ומשככת הכאבים, פתאום גילתה לי שתקופה ארוכה הייתה הולכת ברחוב כמו פצצת זמן מתקתקת המוכנה להתפוצץ בכל רגע, מלאת נקמה וכעס. מנסיכה מתוקה בת תשע הפכה למי שהייתה עד גיל עשרים. היא אפילו נרשמה ללימודי הגנה עצמית כולל שימוש באקדח! משתעשעת מחלום סדיסטי של השמדת האדם שהרס את חייה, שעדיין משוטט לו ברחובות העיר ככומר מכובד וכאזרח מן השורה. גם הצלקות שלה נפתחו ודיממו בכל פעם מחדש כששמו הוזכר, כל שכן כשראתה אותו. ואז היא פתחה את הספר שנתנה לי בפרק 5.
 
"תקראי את זה ג'ינג'ר. בפרק הזה הבנתי איך אני יכולה לעשות שלום עם אלוקים, איך שהוא עושה הכל לטובה". לקחתי את הספר – "הנתיב אל השלווה" (בשפה האנגלית) של הרב אליעזר רפאל ברוידא, וגמעתי את פרק חמש בלגימה אחת. הדמות שסופר עליה שם, בסוף הפרק, נראתה בדיוק כמוני. הספר חלחל לתוך עמקי נשמתי. חזרתי לתחילתו והתחלתי לקרוא אותו מההתחלה ועד הסוף. תוך חמש שעות כל מילה ממנו הייתה חקוקה בזיכרוני.
 
אחרי שקראתי את הספר בפעם השנייה והשלישית, החשיבה שלי קיבלה תפנית של 180 מעלות. המוח שלי האיר כמו נורה. פתאום הבנתי איזו מתנה אלוקים נתן לי –גיליתי את חוסר נאמנותו של טום לפני שנישאנו, וזה היה עדיף. אחרי הנישואין, להיות אמא לשני ילדים פלוס אחד בדרך זה, לצאת מקשר כזה לא היה קל בכלל כמו עכשיו. התחלתי להבין איך כל הדברים הקשים שחוויתי לאחרונה היו מתנות מוסוות שהשם נתן לי. למדתי לעומק את ההסבר האמיתי של המושג אמונה. התקרבתי לאוצר הסודי של חכמה עתיקת יומין שלא ידעתי על קיומה, מושרשת בדברי רבנים וגדולי דורות, ובמיוחד את החכמה המתוקה שמציג רבי נחמן מברסלב, הרב'ה של ברסלב. למדתי להבין מה הנשמה שלי באמת זקוקה.
 
12 חודשים לאחר מכן. מרתי ואני חברות טובות מאוד. בעצת הרב שלי (כן, יש לי רב) עשיתי התחלה חדשה וגירשתי מתוכי את כל המרירות. אני נקייה מאלכוהול וסמים, ובונה חיים חדשים וקריירה חדשה. נהייתי בת נח כמו מרתי. אני מודה לאלוקי ישראל, בורא העולם, שעזר לי למצוא רב בצד השני של העולם שבאמת אכפת לו ממך, ולא משנה מי אתה ואם אתה זר לחלוטין. וכמו שאומרים בטניס: יש אנשים שמדברים על משחק טוב, ויש שמשחקים משחק טוב.
 
מדהים לגלות איך הכל, אבל הכל, לטובה. איך בורא עולם מסובב הכל, גם אם זה נסתר ממך, ומבקש בשבילך רק את טובתך. את זה גיליתי בחכמה היהודית שהייתה ה'סוכן' שהציל את חיי ממוות מכל הבחינות.
 
שלכם, ג'ינג'ר.