הסיפור של ענבר

לפתע היא שמעה קול נפץ חזק,
וראתה עשן עולה בסמוך לרגלה.
היא רצה מבוהלת לתוך הבניין
וצעקה לעבר הבנות שהיו שם:
"ירו עלי!"…

עוד לפני הנסיעה לאומן הזהירו אותי בסוכנות הנסיעות: "הדירה שלקחתן מקסימה, אבל הבניין – שורץ פושעים, הארלם! אל תלכו לשם!". שמעתי את האזהרות, אבל עשיתי את הבירורים שלי והחלטתי בסוף לסגור עם בעל הדירה.

הגענו לדירה. מסדרון ארוך השרוי בעלטה הוביל אליה. בעזרת פנס הסתדרנו, בכל פעם שמישהי יצאה או נכנסה, מישהי אחרת חיכתה לה עם הדלת פתוחה…

ביום השני לשהותנו, השכבתי את התינוקת שלי לישון. ונחתי מעט. לא התכוונתי להירדם כל הלילה, אבל העייפות הכריעה. הדבר הבא שאני זוכרת הוא זעקה גדולה ומרה.

בשעה שתיים בלילה, פרץ אוקראיני אחד לדירתנו, חיטט ופשפש בחפצינו בעודנו ישנות… רק לאחר כחצי שעה, התעוררה אחת הבנות וגילתה את הפורץ, שנמלט לקול זעקותיה.

הנפגעת העיקרית מהפריצה הייתה כמובן אני, שבגלל הליכתי הלא מתוכננת לשינה, חפצי היו פזורים ברחבי החדר: מצלמה, סכום של דולרים, תרמיל עם טיטולים ושאר דברים חשובים, והכי גרוע – הדרכונים שלי ושל התינוקת ושל עוד אחת מהבנות!
כשהפחד הגדול חלף, הבנתי איך ה’ חמל עלינו, הרי הפורץ היה ליד הראש שלי ושל התינוקת!

קלטתי את המצב המורכב: כעת יום שישי בבוקר, צריך לטוס ביום ראשון ואין דרכונים… אין איך לחזור הביתה… איפה נתאכסן בקייב? מנין נשלם עוד מלא כסף?… הרי הכל נגנב… להיתקע באוקראינה לבד עם תינוקת… בררר….

המדריכה של הקבוצה שלחה אותנו לחפש בפח האשפה. איזו התבזות! בנות מלך מחטטות בפחי אוקראינה, בין פיגולי הבשר והאלכוהול, כל הזמן שפתי ממלמלות "לכבודך ה’ יתברך, אני עושה זאת, אבל אם זה מיותר – תראה לי!"

אחרי חיטוט די שטחי, עזבנו את זה, הרגשנו שזה לא שם.

המשכנו הלאה לציון, פגשנו שם שוב את המדריכה שאמרה לנו "אתן חייבות להחליט עכשיו, או שאתן לוקחות סיכון ונוסעות לקייב לשגרירות, שאולי אולי פתוחה, ומנסות לקבל תעודת מעבר, או שתצטרכו להישאר ביום ראשון".

החלטתי לא לוותר על הסיכוי ונכנסתי לציון לקחת עט כדי לרשום את המספר של נהג המונית שעתיד לקחת אותי ואת הבחורה השנייה שדרכונה נגנב.

נכנסתי לציון, והחלטתי לעשות פוס למרוץ.

עוד קודם לכן, בחדר, מישהי סיפרה לי על איש אחד שאירע לו אותו דבר. הדרכון שלו נגנב, והוא, נאמן לתורתו של רבינו המדברת על כך שכל האבידות נמצאות אצל הצדיק, ניגש לציון והתחנן: "רבינו, כל האבידות אצלך, תחזיר לי את אבידתי!"
מיד כשיצא מהציון, ניגש אליו אוקראיני אחד ומכר לו את דרכונו.

החלטתי לנסות את השיטה, ניגשתי לציון וביקשתי, ממש באותן מילים: "רבינו, אם חשוב שאני אעבור כאן משהו, אז אני מוכנה למה שתשית עלי, אבל אנא לכבודם של ישראל, לכבוד ה’ ולכבוד שבת קודש – תחזיר לי את האבידה שלי – תחזיר לי את הדרכון!"

בעוד המילים על שפתיי, אני שומעת מן החוץ שקוראים בשמי: "מצאו לך את הדרכון!", והנה הוא בידה של המדריכה המחייכת ומספרת: "הגנב ניגש אל אחת הבנות בקבוצה, דווקא לא האמיצה שבהן, והציע לה לקנות את הדרכון, הבחורה חטפה לו את הדרכון מידו, הוא חטף שוב, והיא חטפה לו שוב ורצה אל הציון! ישר אלי…"

טוב, אחד חזר, שניים עדיין חסרים.

חזרתי אל הציון להתפלל על שאר החפצים האבודים, ויצאתי משם בידיעה שקטה שהכל יחזור, עד אלי…

הלכתי לנוח מהלילה הסוער, קמתי והתארגנתי ללכת לציון.

בחוץ פגש אותי בחור ישראלי ושאל לשמי.

"תישארי כאן", הוא אומר לפתע, "אני הולך להביא את הדרכון שלך".

הוא הלך, וחזר עם שני הדרכונים החסרים, התרמיל, הטיטולים, הבגדים… הכל חוץ מהכסף.

אבל זה לא סוף הסיפור.

הנס היה גלוי, אבל חברותיי לקבוצה ואני לא יכולנו להימנע מתחושה שהכל הסתדר יותר מדי טוב. בראש כמה מאיתנו עברה המחשבה הקרימינאלית, שאולי חברת הנסיעות ארגנה איזו קומבינה על הגב שלנו, והרוויחה תהילה לציון וגם את השלל…

אחת מחברותיי, שקעה במחשבות הללו, בעוד היא פוסעת לתוך אחד הבניינים באומן. בכניסתה הבחינה בשני אוקראינים הנראים חשודים כשהם ישובים ברכבם, ומתבוננים בה.

לפתע שמעה קול נפץ חזק, וראתה עשן עולה בסמוך לרגלה. היא רצה מבוהלת לתוך הבניין וצעקה לעבר הבנות שהיו שם: "ירו עלי!". לאחר שנרגעה, יצאה החוצה ושאלה בתנועות ידיים את השומר: "מה קרה כאן?"

הוא הסביר לה שבאומן קירות הבניינים מחופים בלבנים קטנות, והנפץ ששמעה היה לבנה שפספסה בכמה סנטימטרים את הראש שלה…

ככה זה כשחושבים רע על יהודי אצל רבינו…

* * *
יצירת קשר לסיפורי אמונה ותשובה – odedmiz@actcom.co.il
(ספרי "אור חוזר" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)