הסיפור שלהם

עוד שנה חלפה, ועוד יום זיכרון מגיע ואיתו הכאב שמפלח את הלב. גם השנה, נוספו עוד שמות ללוח שמות היקרים ואהובים שנלקחו מאיתנו והשאירו אותנו עם השאלה הכואבת שלא מפסיקה להדהד באוזניים, עד מתי?!?

בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, אבל הקב"ה מצילנו מידם. אלמלא עזרתו והגנתו של בורא עולם, מי יודע מה היה עולה בידם, חלילה, של אלו שלא חדלים מלנסות בכל דרך לפגוע בנו, או כפי שכבר היום אומרים בפה מלא – להשמיד אותנו חלילה.

הנשמות הטהורות שנעקדות על המזבח בשביל עם שלם, נשמות יקרות ומיוחדות, של אנשים מיוחדים שלפעמים רק אחרי שהם כבר לא כאן מגלים איזו אצילות הייתה בהם, אילו מידות נפש, נתינה, חסד, אהבה וחיוך שלעולם לא יישכח.

אלפי שנים אנחנו עומדים מול אנטישמיות נוראה, שנאה ורוע, ניסיונות של השמדה, אפילו ניסיון שיצא לפועל – יום השואה, אך בחסדי השם שלא נתן לאותן מפלצות להשלים את משימתם האיומה מכל – רצח עם. כך גם היה בעבר הרחוק יותר, מסעי הצלב שמטרתם הייתה לא רק לפגוע בנו פיזית אלא גם נפשית-רוחנית – שיהודים ימירו את דתם. אך לא עם ישראל, עם שקיבל את הכוח למסור את הנפש ייכנע ויוותר על הייחודיות שלו, על מי שהוא וימיר את דתו. המחיר היה כבד, אנשים מסרו את נפשם במיתות שונות ומשונות רק כדי לא לאבד את היקר להם מכל – היהודי שבהם.

חווינו גם את האינקוויזיציה הקשה בה עונו ונרצחו יהודים רבים, ליל הבדולח, מאורעות תרפ"ט, עלילות הדם השונות לאורך הדורות, פיגועים בארץ וברחבי העולם, מלחמות שלא נגמרות, רודנים אכזריים, נאצים, חמאס, חיזבאללה, עאש, מלחמות ישראל, ביניהן – מלמחת העצמאות, ששת הימים, יום הכיפורים, לבנון הראשונה והשנייה, מבצעים שונים שבהם איבדנו את היקרים מכל. והמלחמה האחרונה שחווינו הייתה "צוק איתן" שגבתה מחיר גבוה, כבד וכואב מאוד.

אני זוכרת איך במשפחה היו מתארים את מלחמת יום הכיפורים. מצד אחד פחד גדול איום ונורא, גברים היו בבית הכנסת ביום הכי קדוש לנו, מתפללים וצמים, התעלות של הגוף מצד אחד אך חולשה פיזית מצד שני בשל הצום, ופתאום – הודעה בהולה להתגייס דחוף למילואים, להגיע לנקודות בהן אוספים את החיילים ויוצאים לשדה הקרב, לחזית שגבתה דמים רבים. חילות האויב צרו על גבולות ישראל כשהמטרה – כיבוש ארצנו האהובה – ארץ ישראל. הסיכויים לשרוד, כל שכן לנצח, היו אפסיים – כך הרגישו כולם…

אבל מצד שני, ידענו גם ידענו שביום הקדוש הזה, אחרי התפילות והצום, התחנונים בפני אבינו שבשמים – כל התפילות התקבצו ובאו לפני כיסא הכבוד, לעורר רחמי שמים. ואכן, רבים הם אלה שמספרים על ניסי ניסים שראו במו עיניהם במלחמה ההיא, איך האויב נסוג לאחור, איך נשק שלא פעל הצליח להרתיע את צבא האויב, איך שלושה חיילים תפקדו על נשק אחד! ועוד.

אנחנו נלחמים על ארץ ישראל שקיבלנו אותה מאבינו שבשמים – בורא עולם, ירושה מאבותינו. הגלויות השונות שהובילו אותנו לגלות מארצנו, לעזוב את האדמה האהובה שלנו, את זו ששייכת לעד לעם ישראל.

ביום ה' באייר תש"ח הוכרז על הקמת מדינת ישראל. מים רבים ודם רב נשפך מאז אותה הכרזה, ואנחנו עדיין נלחמים, כואבים. מלחמת קיום והישרדות שלפעמים מרגישה, במיוחד בשנים האחרונות, מול העולם כולו על הזכות הבסיסית שלנו.

מאמרים נוספים בנושא:

מכלוף הגדול

דוד וגלית הסורי

ארבעה שבועות בשכם

אנשי הדממה

במותו ציווה לי את החיים

חתיכת גן עדן

הלם קרב

יהודה

יהודה (שם בדוי) יהודי יקר שגר בנהרייה הצפונית, בעיסוקו היומיומי עובד בחברת קדישא האזורית. מדי יום הוא גם הולך לשטוף קברים. אך בעיקר, חולשה גדולה הייתה לו כששטף את מצבותיהם של החיילים שנקברו בבית עלמין זה. ושם, ליד המצבות היה שופך דמעות כנהרות ובוכה עליהם, מצטער על לכתם בטרם עת.

עד שנפטר….

לאחר שעלה לשמים דנו אותו על כך שדיבר בבית הכנסת, אך לפתע הגיעו רבבות של מלאכים לבנים טהורים שצעקו בשמו, והוא נותר המום. מי הם כל המלאכים הללו? ואיך הם מכירים אותו? בידם החזיקו כד ענק. "מי אתם?" הם נשאלו בבית דין של מעלה, והם השיבו, "אנחנו החיילים שיהודה שטף את הקברים שלנו". "ומה זה הכד הזה?" הם נשאלו שוב. "פה נמצאות הדמעות שיהודה בכה עלינו…"

כד מלא בדמעות של רחמים וחמלה, דמעות של אהבת חינם, על אותם בחורי עלם יפים ומיוחדים שמסרו את נפשם על קדושת הארץ. בשל כך, הורה בית הדין של מעלה להחזיר את נשמתו של יהודה לגופה ולהעניק לו עוד שנים להמשיך את מעשיו היקרים ולזכות את עם ישראל.

יובב

יובב היה ילד קסם ואציל נפש. עם עיניים ירוקות גדולות ופנים אצילות ונשמה טהורה. ילד כזה שכל אמא משוועת לו. כוכבה ויוסי חיכו לו מזה שנים ארוכות עד שנולד והיה בן טיפוחם, ילד יפיפה מבפנים ומבחוץ. זו הייתה הפעם הראשונה שהוריו של יובב הרשו לו ללכת לבד להסתובב. הוא נסע עם חברו קובי הי"ד לקנות נעליים בדיזינגוף סנטר. הם רק הספיקו להגיע.. חצו את הכביש והמחבל ימח"ש התפוצץ והרג עשרות יהודים ופצע מאות עוברי אורח. יובב וקובי היו בני 12 במותם.

צדוק

נראה לי, שהיום לא תמצאו משפחה שהשכול – ממלחמה או פעולות איבה, לא פגע בה. ואם אין, אז תודה לא-ל. אצלנו, דודי היקר – צדוק בן רחמה, אחיו הבכור של אביו שיחיה, נהרג במלחמה.

עברו מאז כבר יותר מארבעים שנה ועדיין הכאב מדמם בלב של כולם. אבא מספר על אותו יום נורא, – לפני פורים. רק ערב לפני כן הוא דיבר איתו, צחקו כמו חברים טובים כמו שתמיד אהבו לעשות. "הוא היה חבר בלב ובנפש" מספר אבא, "אהבת אותו אהבה שאין שני לה. האדם הכי יקר לי". צדוק הי"ד לא היה אמור להשתתף באירוע, הקפיצו אותו במיוחד, ואשתו חסיבה התעקשה שלא ילך. אבל משמעת היא משמעת, וצדוק הלך ומשם כבר לא חזר. אבא שלי מספר, שבאותו בוקר הוא הרגיש ממש רע, עננה כבדה שהעיקה עליו בצורה מאוד לא רגילה, והוא הרגיש שמשהו עם אחיו לא בסדר. פעם לא היו טלפונים, אבל קרבה רוחנית חזקה הייתה לו, החוש השישי שלו פעל יותר מן הרגיל.

מרדכי

דוד של בעלי שיחיה, מרדכי הי"ד היה פרח צעיר, בחור חינני ומוכשר, סטודנט בטכניון, הוא נרצח עם בת זוגתו לפני כמעט 30 שנה, בחג הסוכות בעת ששהו ביער סמוך לירושלים, כאשר טיילו להנאתם. כל המדינה השתתפה בחיפושים אחריהם כשלא הגיעו לבתיהם. החיפושים נמשכו ימים עד שהשניים נמצאו מתים. "לעולם לא נצליח לחזור למה שהיינו" מעידים בני המשפחה. המשפחה כואבת ומפורקת מאז אותו פיגוע מזעזע.

אשר

אשר עזאני הי"ד, היה בעלה של ירדנה שכנתנו היקרה והאהובה. אשר נהרג במלחמה על קידוש השם, הותיר אלמנה עם תינוקת קטנה ועוד אחד שהיה בדרך. עדנה הייתה רק בת 23 כשקיבלה את הידיעה הנוראה מכל, ומאז המציאות שלה השתנתה. היה עליה להתמודד עם אתגרי החיים המאוד לא פשוטים שמלווים אישה צעירה במצב כזה.

פעם אחת שאלתי אותה על אותו יום נורא, והיא סיפרה שדודתה הזמינה אותה לסרט אבל היא רגישה ממש רע. היו לה תחושות לא טובות, כאילו הרגיש שמשהו עומד לקרות, משהו באוויר. דודתה הצליחה לשכנע אותה להצטרף אליה, וכשחזרו מהסרט חיכו לה קצינים ליד הבית, והיא כבר הבינה את הנורא מכל. מהקשיים שחוותה כאלמנה שצריכה לגדל שתי בנות קטנות, ובכלל – להתמודד עם הקשיים שחוותה מאז, "אני יכולה לכתוב ספר" אמרה לי פעם אחת.

יאיר אשכנזי

יאיר אשכנזי הי"ד נהרג במלחמת "צוק איתן" והותיר אישה נפלאה, אשת חיל מקסימה – מוריה, ושלושה ילדים שהפכו באחת ליתומים עם היוודע על דבר נפילתו. את בתו הקטנה הכיר לתקופה קצרה, היא הייתה תינוקת בת מספר חודשים כשנהרג.

את מוריה היקרה אשתו, זכיתי לפגוש דרך הפייסבוק אחרי שיאיר נפל. אנחנו אומנם חברות וירטואליות, אבל יש לה פינה חמה בליבי ואני מרגישה שיש בינינו קשר נפלא של שנים. מדי פעם מוריה מעלה בפייסבוק סיפורים משפחתיים, טיולים ומסעות שלה ביחד עם יאיר, ובכל פעם אני נפעמת מחדש, מתמלאת הערכה איך האישה הנפלאה הזו כל פעם מקימה את עצמה מחדש וממשיכה הלאה.

לפני מספר שבועות, כשהייתי באילת, שוחחתי עם מנהל הקבלה של המלון, שסיפר שבנו עשה הכנסת ספר תורה מהארץ ללוס אנג'לס והקדיש את הספר לעילוי נשמת כל החיילים שנהרגו ב"צוק איתן". הם הדפיסו על טס מכסף את כל שמות החיילים. שלחתי למוריה את התמונות ושתינו התרגשנו מאוד, היא חזרה ממסיבת גן של ביתה הקטנה ורשמה לי בדמעות, "כמה עצוב שאבא של בתי הקטנה מופיע על טס…" הכאב פילח לי את הלב, אבל הוא היה כאין וכאפס לעומת זה של המשפחות השכולות, כאב שלא פוסק לעולם.

ביום הזה אנחנו מתאחדים, מנסים להכיל ולהבין את מה שהם מרגישים, מנסים להזדהות איתם, כי הכאב שלהם הוא גם הכאב שלנו, הוא שייך לכולנו. הם הבנים היקרים והאהובים שחירפו את נפשם ובמותם ציוו לנו את החיים. לכל אחד מהם צוואת חיים נפלאה, זה היה מחייך לכולם, השני אהב את החסד והצדקה, השלישי תמיד חיבר בין כולם… כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והצוואה המיוחדת שלו אותה השאיר לנו לקיים. אך בעיקר, את המסר האדיר שלא מפסיק להדהד – עם ישראל חי!

יהי רצון שבורא עולם יזכה אותנו בשלום, אהבה ורעות, ויאמר לצרותינו די, ושנדע רק שמחה ואחדות בעם ישראל, אמן.

תהא נשמתם של כל הנופלים צרורה בצרור החיים, אמן.

מוקדש לעילוי נשמת כל היהודים שנפלו במערכות ישראל, שנרצחו, נטבחו ונספו על קידוש השם.