הסערה נשארה בחוץ
התחזיות מבשרות לא פעם על סערה שעומדת לפקוד אותנו וזה מה שקרה באותה שבת, אבל אני בחרתי להשאיר אותה בחוץ ולהכניס את האביב והפורח פנימה.
יש דברים שגורמים לאדם להרגיש מסופק כשהוא בתהליך של שיפור ושינוי עצמי. זו יכולה להיות הדיאטה שהתחלנו לא מזמן, שליטה ביכולת חדשה שפיתחנו או להיפטר מהרגל רע – בכל המקרים ההערכה העצמית שלנו עולה כמה שלבים משמעותיים כשאנחנו רואים תוצאות מוחשיות לתהליך אליו התחייבנו. לכל שינוי קטן בתוכנו יש אפקט משמעותי על חיינו והסובבים אותנו, והוא גם יהיה הגורם שיקבע איך נחווה את הימים שלנו.
באותה שבת גשומה וסוערת היו לי הרבה מאוד אורחים, הרבה מאוד להגיש אוכל, הרבה מאוד (בעצם טונות) של כלים והרבה מאוד נכדים קולניים (שיהיו בריאים). הגשם המטהר שירד תוך כדי הקידוש והברכות לא הקל בשום דבר, כשמעילים וכובעים ספוגים במים נתלו בכל מקום בבית והילדים נעשו קולניים יותר בתוך הבית הסגור.
אורחים רבים הופיעו, כאלה שאפילו לא ציפיתי שיבואו, אז הבנתי שאת המרק הטעים שהכנתי בשישי שכחתי להניח על הפלטה לפני שבת, מה שאומר שאין מנת מרק עוף שתחמם טוב לאורחים הרטובים והלא צפויים שהגיעו ביום שבת בבוקר.
שניים מהילדים הגדולים שלי נכנסו לוויכוח דתי-פוליטי וכישראלים, יותר מהאמריקאים שהם, הם גם עשו את זה בקולניות שהוסיפה לרעש שכבר היה והקשתה על היכולת לנהל שיחה. האמת, כל מה שרציתי היה רק לברוח לחדר שלי ולקרוא איזה ספר טוב.
אבל לא עשיתי את, ולשמחתי, נשארתי רגועה. לפני כמה שנים, כשניסיתי להכין את "השבת המושלמת" רגשות האשמה היו טורפות כל חלקה שבי בגלל המרק שלא היה, הייתי גם מרגישה אבודה בגלל חוסר שליטה על הנכדים, צועקת על הגדולים שמתווכחים בקול רם ושוכחת מהדיאטה שלי. אוכלת ושותה מכל הבא ליד ומן הסתם וכך מרדימה את הכאוס וחוסר היכולת שלי להשתלט על העניינים.
מאמרים נוספים בנושא:
אבל במקום זאת, לחשתי תפילה מתוקה מהלב שלי לבורא עולם וביקשתי ממנו שיעזור לי לקבל את המצב ושאתחזק באמונה שהכל לטובה. התפללתי שאשאר רגועה ומלאת סבלנות ושמחה, והצלחתי.
תוך זמן קצר כולם ישבו לאכול בשמחה, הנכדים התיישבו על השטיח עם משחק קלפים מעניין והגדולים התנצלו אחד בפני השני. למרות שלא היה מרק, היה שפע של אוכל וכולם נהנו. שרנו שירי שבת ואמרנו דברי תורה. אחרי הסעודה שיחקנו שחמט ונהנינו משבת מקסימה ביחד. הגשם פסק בשלב כלשהו והילדים יצאו החוצה.
כהשבת הסתיימה והמלכה עזבה, ישבתי לי על הספה ונשמתי לרווחה שכולם הלכו אך גם נהנו, שהבית חזר לשקט שלו, ובעיקר – שנשארתי רגועה ושמחה למרות האירוח המתיש משהו.
אחרי שנים של עבודה עם עצמי על מידת האמונה שלי, זכיתי לראות באמת איך הכל לטובה ומאת השם ושהוא – אבא כזה מקסים, עזר לי להישאר שלווה וחיובית כי היה הדבר שרציתי.
כבר לא הייתי צריכה להסתכל במבט לאחור על השבת להתמלא ברגשי חרטה וצער על ההתנהגות שלי, כמו שנהגתי לעשות כשזה קרה. גם לא הרגשתי קורבן או חוסר סיפוק. מה כן? רק עייפה מאירוח של הרבה אנשים בסעודה אחת ביום סוער.
"בלבבי אבנה משכן" – בליבי אבנה את המשכן הקדוש, את קודש הקודשים.
תודה לך אמונה יקרה ולך בורא עולם שעזרתם לי, כי בזכותכם הצלחתי להשאיר את הסערה מחוץ לקירות ביתי וקירות ליבי, לא להכניס אותה לקודש הקודשים שבליבי.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור