העולם לא טעמו אותי כלום עדיין

 

 

לפני כמאתיים שנה, אי שם בשנות השישים או השבעים של המאה השישית לאלף החמישי, ישב לו רבינו הקדוש ושוחח עם חסידיו. ביניהם ישב גם רבי נתן ובזכותו זכינו אנו, אחרי כמאתיים שנה מאז, לשמוע איזה הד רחוק מאותה שיחה:

 

"העולם לא טעמו אותי עדיין כלום…" נאנח רבינו הקדוש, "אילו היו שומעים רק תורה אחת שאני אומר עם הניגון והריקוד שלה היו כולם בטלים בביטול גמור…"

 

אחר כך פנה לרבי נתן, שישב לצידו, ושאל: "מה אמרתי?", ורבי נתן חזר לפניו על דבריו. השיב לו רבינו: "מה אתה חושב, אפילו חיות ועשבים וכל מה שיש בעולם, הכל היו מתבטלים בכלות הנפש מגודל עוצם התענוג המופלא והמופלג מאוד מאוד וכו’…"

 

"העולם לא טעמו אותי כלום עדיין…" – על מי דיבר רבינו? מי היו אלו "העולם" שרבינו הזכיר?

 

היו אלו תלמידיו הקדושים. גדולי עולם שכל אחד מהם העניק חמה בקומתו: רבי נתן, רבי נפתלי, רבי שמואל אייזיק, רבי אהרן, רבי יודל ועוד. כל אחד מהם ראוי היה להנהיג קהל אלפים, להיקרא אדמו"ר ולהתפרסם כאחד מצדיקי הדורות. כל אחד מהם נושא מאחוריו שנים של התקרבות ושימוש חכמים לפני רבינו הקדוש. כל אחד מהם עשה כל שביכולתו לטעום מהאור הגנוז.

 

"עוד לא טעמתם כלום…" אומר להם רבינו הקדוש. "אתם אנשים כשרים, אבל לא כך רציתי (חיי מוהר"ן רנ"ז) הלא הייתי סבור שאתם כולכם תהיו צדיקים, צדיקים גדולים עם שכל כזה שבכמה דורות לא היה שכל כזה…" (חיי מוהר"ן רכ"ח).

 

"רציתי שתסתובבו ביערות ותשאגו לה’ כמו אריות…"

 

"הלא מי שיציית אותי לא תהיה מדרגה בעולם שלא אביא אותו אליה". (חיי מוהר"ן).

 

אין לנו כמובן קצה של השגה במדרגתם של תלמידי רבינו. רבי לוי יצחק זצ"ל סיפר פעם, כיצד בראשית התקרבותו, מרוב תבערת ליבו והתפעלותו מאור הצדיק, אמר לרבי אברהם בן רבי נחמן רבו, כי דומה בעיניו כי הוא קשור ומבוטל לרבינו יותר מאחד מתלמידי רבינו בעצמו, אשר בכמה דברים לא ציית לכאורה לרבינו הקדוש. רבי אברהם דחה את דבריו ואמר לו: "אצלם הקשר הוא פנימי, עמוק עמוק, אצלך זו אש גדולה אבל חיצונית".

 

אם ברבי לוי יצחק זצ"ל הדברים אמורים, קל וחומר בנו. ועם זאת, כלל מונח בידינו שכל דיבור ודיבור שיצא מפי רבינו הקדוש הוא אמת ויציב ונכון וקיים, לזמן שבו נאמר, לדורנו אנו, לימות המשיח ותחיית המתים ועד סוף כל הדורות, לכל אדם ואדם באשר הוא ולכל מדרגה שתהא.

 

גם אנו, אם כן, מחויבים להתבונן במילים: "העולם עוד לא טעמו אותי כלום עדיין" ולהתפעל, לשאוב כוחות והתלהבות חדשים כדי להתקרב ביתר שאת אל האור הגנוז.

 

"הלא אם היינו רואים אוצר, היינו רצים בודאי אליו והיינו חופרים ומלכלכים עצמנו ברפש וטיט בשביל לחתור אחריו ולמצאו, והלא אני אוצר של יראת שמים ומדוע לא יהיו להוטים ורצים אחרי לקבלו?" ושאלו אותו איך אפשר לקבל, והשיב: "עם הפה והלב צריכים לחתור ולבקש, בפיך ובלבבך לעשותו" (חיי מוהר"ן רצ"ה).

 

כל כך פשוט. לא צריך כישרונות מיוחדים, לא צריך כוחות נדירים, פה ולב יש לכל אחד, ואם הלב מאובן, כבר אמר רבינו: "העיקר הוא האמירה בפה, רצונו לומר, להרבות בדיבורים של תחינות ובקשות בפה, והתעוררות הלב בא ממילא" (חיי מוהר"ן תמ"א).

 

מה מונע אותנו אם כן? הדמיונות! וכלשון רבי נתן: "מניעות המוח". האמת הזו שעומד לפנינו, לנוכח עינינו ממש אוצר אינסופי שכל הון שבעולם לא ישווה לו, כל אוצרות תבל, כל מה שרק ראוי להיקרא בשם ‘טוב’ ומה שלמעלה מזה, האמת הזו – לו הייתה תקועה עמוק בליבנו ונעוצה ברהטי מוחנו, היינו שועטים ליערות וצועקים לה’ כאריות, כפי שעשה רבי נתן: "בברסלב בוערת אש, הבער אותה בליבי…"

 

ואכן, מה שלא זכה רבינו הקדוש בחייו, זכה תלמידו נאמן ביתו רבי נתן זצ"ל. "ה’טיש’ שלי יפה מה’טיש’ של הרבי" – אמר פעם רבי נתן, (היו לרבי נתן תלמידים שבערו לה’ ועשו לילות שלמים ביערות בכיסופים לה’ עד כלות הנפש). משהגיעו הדברים לאוזניה של אדל בתו של רבינו, היא התפלאה ושאלה אם אכן כך אמר רבי נתן. "אמרתי", הודה רבי נתן ו"אמת הדבר", אבל "הכל בכוח של רבינו!!!".

 

הסבירו אנשי שלומנו שרבינו בחייו מחמת ענוותנותו, ומחששו לביטול כוח הבחירה אצל תלמידיו (ומעוד טעמים הכמוסים עמו) לא יכול היה לגלות את עצמו במלוא הדרו וגדולתו. גם רבי נתן בחיי רבינו היה מנוע, מאימת רבו, מלהפליג בשבח הצדיק כפי שהיה בלבבו, אבל לאחר פטירת רבינו קלחו מפיו של רבי נתן דיבורים עצומים, בניסיון להעביר את ההתנוצצות אשר בליבו לתלמידיו.

 

"ובאמת", מספר לנו רבי נתן בעצמו, "נפשי יודעת מאוד מה שאי אפשר לספר כלל וכבר כתבתי הרבה וסיפרתי לחברי ותלמידי בפה הרבה מאוד, וברוך ה’ דברי עשו רושם בכוחו הגדול שנכנס בליבם האמת כאש בוערת ונתעוררו הרבה לה’ יתברך וכו’, ועם כל זה ידעתי בנפשי כי הם עדיין צריכים למודעי רבה ועדיין אינם יודעים אור אמיתת האמת לאמיתו בשלמות כראוי כאשר תקוע בנפשי וכו’, מה אדבר כי כל דברי אלה נוגעים בידיעות נעימות התנוצצות אלוקות בלב וכו’…" (הקדמת חיי מוהר"ן).

 

חובתנו, אם כן, כתלמידים וכאנשים המתקרבים לרבינו, החפצים למלא את רצונו ותשוקתו של הצדיק הרוצה להטעים בפינו מאורו – לחפש יום ולילה עם הפה ועם הלב על ידי לימוד ותפילה, התבודדות ושיחות עם חברים, כדי להגדיל,לייקר, להאדיר ולהשריש בליבנו ודעתנו את ערך וחשיבות הצדיק.

 

וכל זה היא מלחמתו של עמלק, מלחמה לגילוי אור וטעם הצדיק – היא המלחמה בעמלק. לעמלק אין בחירה, בשורשו הוא מלאך קדוש והוא יודע היטב הרבה יותר טוב מאיתנו מיהו הצדיק, מה כוחו, ואיזו סכנה נשקפת לקיומו ממנו. דבר אחד ברור לו לעמלק: אדם שמתקרב לצדיק, מבחינתו הוא אבוד…

 

"ומחמת שעמלק רואה שאין לו כוח על אלו שהם מתקרבים לצדיק האמת, כי הצדיק מחיה אותם בכל הנפילות שבעולם ואינו מרחקם בשום אופן ומקרבם להשם יתברך בכל מקום שהם, ועל כן הוא מתחכם בערמומיותו ועושה מחלוקת בכל כוחו על הצדיק האמת, והולך ומפתה ומסית את העולם שיחלוקו על הצדיק האמת ומטעה אותם בכמה רמאויות ובכמה הוכחות שאינו צדיק כלל…" (ליקוטי הלכות, הלכות מתנה ג’).

 

כל מלחמתו של עמלק, כל תחבולותיו, כל הנפילות שהוא מפיל וכל הירידות שהוא מוריד, כל הצרות – צרות הנפש וצרות הגוף, מטרתם אחת ויחידה – להסתיר מאיתנו את אור הצדיק, להקטין אותו בעינינו וממילא לקרר את התלהבותנו מלחפש אחריו יום ולילה.

 

אך אור הצדיק מתגלה ומאיר בכל העולמות ובכל לב המבקש אותו. לכן אל לנו להתייאש ולחשוש, אלא רק לדבוק תמיד בצדיק האמת, יהיה מה שיהיה.