הפגישה הראשונה

המפגש הראשון איתו היה מעניין. זה לא היה ברחוב או בכיתה, גם לא בהמתנה בתור לרופא ובטח לא כאורח לחג. זה היה מזמן, כשהרגשתי לבד.

4 דק' קריאה

טליה לוי

פורסם בתאריך 17.03.21

המפגש הראשון איתו היה מעניין. זה לא היה ברחוב או בכיתה, גם לא בשמחה משפחתית, לא בהמתנה בתור לרופא וגם לא בתור אורח לחג.
 
פגשתי אותו… בתוכי. כן, שם הוא צמח וגדל אצלי ואיתי.
 
זה קרה כשהייתי ילדה קטנה, בת שבע, לאמא חולה ולא מתפקדת. כמו חבילת דואר, הגעתי לדודה בעיר רחוקה – ארוזה עם מזוודה. הכל היה חדש וזר ומאוד לא מוכר, למעט אותם חפצים בודדים במזוודה.
 
בלילה הראשון, כשלא יכולתי לעצום עיניים מרוב געגועים, הפכתי את המזוודה ורוקנתי את תכולתה. בגדים ועוד בגדים נפלו מתוכה והתפזרו על הרצפה. חיפשתי את אמא בין הבגדים והחפצים שלי במזוודה. חיפשתי ורציתי לגלות עוד משהו, בעצם מישהו, בתוך המזוודה. רציתי להרגיש שייכת, להרגיש קרבה, להרחיק ממני את תחושת הבדידות והמועקה.
 
ניחשתם נכון, זה לא נפל מהמזוודה, זה לא היה שם.
 
בסך הכל ילדה קטנה, מה היא כבר מבינה?
 
באותו לילה הרגשתי לבד, לבד בעולם. ילדה קטנה שוכבת לה שם במיטה. אף אחד לא טרח לבדוק אם נרדמתי, אם אמרתי 'קריאת שמע', אם קר לי ואני זקוקה לשמיכה עבה יותר, אם חשוך לי מדי ואני רוצה קצת אור? שכבתי שם מאובנת, מרגישה כבדה, רק הלב שלי לבד שוקל מאה טון. איך אפשר לישון ככה?!
 
פחדתי לזוז, לא רציתי להרעיש או למשוך תשומת לב. וברגע אחד, בלי להבין איך, לקחתי אחריות. בחנתי את התקרה שבחדר, עקבתי אחרי הבזקי האור שהבליחו דרך התריס, מקווה שאולי אמא תיכנס לחדר, תציץ ותשאל אם הכל בסדר. תתעניין, תחבק, תכסה היטב ותעטוף אותי שוב. אבל זה לא קרה.
 
הזמן ממשיך לחלוף וחוץ מתקתוקי השעון ופעימות ליבי החזקות אני לא שומעת כלום. דממה. כולם ישנים. נחים מעמל היום, אוגרים כוח למחר. רק אני לא נרדמת. מחכה. למה?
 
כשהמציאות הזו מקבלת משמעות, אני מבינה שזה לא יקרה. זה פשוט לא יקרה. אני כאן אצל הדודה ואמא שם, אי שם בבית ואולי בבית החולים, לא ידעתי.
 
האכזבה והרגשת הזרות, הנטישה והכאב החד של הבדידות… זהו, אני מוצפת, לא יכולה יותר. הדמעות מתגלגלות בזו אחר זו ונספגות בכרית. דמעות שקופות ומלוחות. בהתחלה הן מטפטפות בקילוח דק, אך בהמשך הן נשפכות החוצה כמו נהר. אני כואבת. לא יכולה יותר…
 
'ילדה קטנה שלי, למה את בוכה? למה את מפחדת?'
 
הקול הזה, מאיפה הוא בא? לא, זה לא קול ששמעתי באוזן, זה משהו ששמעתי בלב. הרגשתי שמישהו מסתכל עלי למרות שלא היה אף אחד בחדר. הסתכלתי ימינה ושמאלה, אל פתח הדלת ואפילו אל החלון, אבל לא היה שם אף אחד.
 
'למה את דואגת?'
 
'מי זה?' שאלתי בלי קול, 'מי זה קורא לי בלי להיות פה לידי?'
 
'אל תדאגי, זה אני, אבא שבשמים, זה שאת מתפללת אליו. זה שאת מאמינה בו. זה שברא אותך'.
 
'מה אתה עושה כאן? אני רוצה לדעת מה קורה? האם אתה באמת שומע ומרגיש אותי? האם אני חשובה לך? האם אני הבת שלך?'… פחדתי לפתוח את העיניים, פחדתי לגלות מי עומד מולי, פחדתי שהדו-שיח הדמיוני הזה שהתנהל לי בראש יפסיק, פחדתי שגם אלוקים יעזוב אותי. אז עצמתי את העיניים חזק בכל הכוח ושמעתי אותו שוב מדבר איתי.
 
"אל תדאגי ילדה שלי, אני ורק אני יכול לשמור עליך, אני בראתי אותך ובחרתי לך את החיים האלו, אני נתתי לך את ההתמודדויות האלו כי אני אוהב אותך, כי אני מאמין בך, כי אני מעצב אותך. את תהיי דוגמה, את תהיי חזקה, את תהיי גדולה!'
 
אבל אני לא רוצה! אני לא רוצה! אני לא…' לא יכולתי להמשיך.
 
'זאת לא הבחירה שלך, זאת השליחות שלך! זה התפקיד שלך בעולם ואת תצליחי. אני מאמין בך!'
 
המילים החמות הללו, המילים המלטפות והמתוקות שלו הקלו עלי, הן נתנו לי אוויר לנשימה. אוויר שהייתי זקוקה לו, שלא אהיה חנוקה.
 
וכנראה שבסוף נרדמתי.
 
למחרת התעוררתי אחרת, קלה ורגועה יותר. הרגשתי שייכת. וכמו חיילת נאמנה הרגשתי שאני בשליחות הגדולה, שחיי משתנים מן הקצה אל הקצה ואני לא אותה הילדה של אתמול. אני אחרת. אני בוגרת. נשמתי נשימה עמוקה… וקדימה, התחלתי בחיי החדשים, בית ספר חדש, חברות חדשות, עיר חדשה, שבילים חדשים, אפילו משפחה חדשה.
 
'תחייכי' אמרתי לעצמי, 'אולי זה יעזור. לשמחה יש כוח ואת זקוקה להרבה כוחות עכשיו'.
 
אז זהו, הכל היה טוב ויפה עד שהגעתי לכיתה. ויחד איתי הגיעו כל השאלות: מי את? עברתם דירה? רק את? למה? איפה המשפחה שלך? יש לך כזאת? את מתגעגעת? איזו גיבורה!…
 
לא יכולתי יותר. כי לא! לא עברנו דירה. וכן! אין לי משפחה. כולם עסוקים סביב אמא, סביב הדאגה, סביב  המצב שנכפה עלינו.
 
יצאתי מהכיתה בטריקת דלת. לא יכולה יותר, לא מסוגלת… ואני רק בהתחלה! בהתחלה של היום הראשון של הבית ספר החדש של השנה החדשה של ההתמודדות החדשה.
 
מצאתי אבן בחצר, התיישבתי עליה והרגשתי מעט כמוה, בודדה וזנוחה באמצע הדרך. ואז שמעתי אותו שוב. 'מה הוא יושב לי על הכתף ולוחש לי באוזן?!' חשבתי לי מחשבה תמימה של ילדה בת שבע.
 
'קומי ילדה שלי והתעודדי. זה מה שהפיל אותך? את הילדה החזקה שלי, אף אחד לא יכול עליך, למה הרמת ידיים? למה התייאשת?'
 
'אבא גדול אין לי כוח, כמה אני יכולה?' השבתי לו בלי קול. 'למה אתה בודק אותי שוב ושוב? הרי ממך, בסופו של דבר, אברח! אני כבר לא רוצה להרגיש. זה קשה, זה כואב, לא רוצה יותר… אני מפחדת, מותשת… אני מחפשת… מחפשת תשובות להבין בשכלי הקטן למה ומדוע ואיך כל זה לטובה? (ככה אבא ואמא תמיד לימדו אותי) מחפשת מקום, רוצה מנוחה, ביטחון, משבצת קטנה בה אוכל לעצום עיניים ולהרגיש  בבית. אני מחפשת קרבה, יד מלטפת ומבינה'.
 
וכך, פעם אחר פעם, בכל נקודת שבירה וקושי, בכל עצירה, תמיד הרגשתי אותו, את אלוקים.
 
הוא זה שניגב לי את הדמעות.
הוא זה שעזר לי לגלות את הכוחות.
הוא זה שניהל איתי שיחות עמוקות.
הוא זה שמרגיש אותי וכואב אותי ואוהב אותי ולא מוותר עלי ודורש ממני עוד.
הוא זה שבכל פעם רוצה שאתמסר עוד, שאאמין, שאתפלל.
הוא זה שרוצה שאתחזק ולא אתייאש, שאדע שתמיד יש תקווה!

כתבו לנו מה דעתכם!

1. הדסה

כ"א אב התשע"ח

8/02/2018

שאלה

בא לי להתעודד מיזה גם! אבל מה התשובה לשאלות בפיסקה הכמעט אחרונה?

2. הדסה

כ"א אב התשע"ח

8/02/2018

בא לי להתעודד מיזה גם! אבל מה התשובה לשאלות בפיסקה הכמעט אחרונה?

3. מרגש

י"ז אדר התשע"ה

3/08/2015

התרגשות לקרוא את זה.

מרגש מאוד ,קראתי ופשוט ירדו לי דמעות מהעיניים ,כי כן,לפעמים אנחנו עמוסים במירוץ החיים ,עוברים אפילו רשיים אבל שוכחים מי מושך בחוטים ,מי הוא באמת אדון כולם ,ואנו לפעמים בטוחים שאנחנו יכולים לעשות משהו,לא!! אנחנו כלוםםםםםם!!!! אנחנו רק בידיו ואל לנו לשכוח את זה לעולם!!!!! בכל הזמנים בין טובים ובין רעים רק להרים עינים לשמיים ולומר: אבא שלי !!!אתה עושה הכל ,אני לא עושה כלום !!!אנא תעזור לי להכיר אותך ולראות אותך בכל דבר!!!! לדעת שרק אתה ה-מ-ל-ך-!!! תודה השם יתברך!!!!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה