הפגישה על הגשר

 

 

לילה רגיל היה זה, גשום וסגרירי. בלילה כזה מאחל כל אחד לעצמו להגיע לביתו מוקדם ככל שיוכל להותיר מאחוריו את הגשם והרוחות.

 

לחיים ג. היו תוכניות כאלו. הוא נהג במכוניתו בטור אינסופי של אורות שנעו על הגשר הארוך המחבר את מנהטן ברוקלין הגשר הארוך (כשני קילומטר), נטוי מעל ומעוטר באורות מרהיבים לאורך כבלי המתכת האדירים המהווים את הרעיון ההנדסי המבריק.

 

שנים שהוא עושה דרך זו מידי בוקר בצאתו לעבודה ובערב כשחוזר לביתו. אפשר לומר כי יכול היה להניח למכונית לנסוע לבדה, כמין נהג אוטומטי. פעמים היה הגשר עמוס יותר, פעמים פחות, דבר שבשגרה בעיר העמוסה כל כך.

 

הפעם ציפתה לחיים הפתעה.

 

מרחוק הוא הבחין שטור המכוניות מאט את מהלכו, ותוך שניות ספורות החל להיווצר במקום פקק תנועה, שכן נתיב אחד נסגר לפתע לתנועה. חיים נעשה ערני יותר, והשתלב בתנועה האיטית. כשהתקרב למקום הופתע לראות מכונית הדורה עומדת ללא יכולת להניע.

 

בימים ההם עדיין לא היו טלפונים סלולאריים, והנהג היה אובד עצות. ניכר היה גם כי האיש אינו מאלו שפותחים את מכסה המנוע כדי לראות מה מתרחש "בקרבי" מכוניתם, לתת לה אולי איזו טפיחת עידוד או למשוך ולהזיז את אחד החוטים האינסופיים בתוך הבליל השחור והמלוכלך הזה שקוראים לו מנוע…

 

למרבה הפלא, עדיין לא נראתה המשטרה ברקע, שאף שבדרך כלל אנשיה היו מגיעים כדי לנסות לשחרר את הלחץ ולהקל את הדרך לאלפי המכוניות הצצות מידי רגע בדרך עמוסה זו.

 

בהחלטה של שניה, אפילו לא הסביר לעצמו על מה ולמה, עצר חיים את מכוניתו מיד אחרי המכונית התקועה, ויצא אל הגשם כדי לראות מה קורה. המכוניות המשיכו לחלוף על פניהם תוך שעל פני נהגיהן ניכרת הפליאה ותימהון על אותו נהג מוזר שיוצא לעזור למישהו שבודאי לא ראה ולא הכיר מימיו.

 

בעיר גדולה זו שוקקת חיי מסחר וכלכלה, המרכזת את המסחר העולמי, תוכל למצוא את הכל – כסף לרוב, מרכזי סחר בתחומים שונים: טקסטיל, יהלומים, בנקאות – והכל בגדול ובעוצמה מעוררת השתאות. אך רחמים אין בה, וכבר אמר מי שאמר כי ניו-יורק היא עיר ללא רחמים.

 

כאמור, חיים יצא לראות במה יוכל לעזור. הוא לא היה מכונאי גדול במיוחד ומימיו לא טיפל בבעיות מסוג זה, אבל מראה האיש הנבוך שראה דיבר לליבו.

 

הנרי ס. נהג ברכבו גם הוא. גם הוא כדרכו כרגיל. יום מעייף היה לו, והוא חיכה בקוצר רוח להגיע לביתו ולנוח מעמל יומו. כשנכנס למכוניתו בחניון שתחת בניין המשרד שבו עבד, חש שהרכב אינו כתמול שלשום. הוא בדק את האורות שהיו אמורים להתריע על תקלות שונות ולא ראה דבר חשוד, אבל אינסטינקט פנימי לחש לו כי הרכב לא בסדר.

 

‘קח מונית וסע הביתה, שלח את הנהג מחר למוסך, ובינתיים תגיע הביתה בכוחות עצמך’ אמר לעצמו. אבל הגשם שירד ללא הפסקה, וגם לא הראה סימנים לכך, לא הותיר מקום רב להחלטה. הוא המשיך בנהיגה כשהוא מקווה שהנסיעה תעבור בשלום. אבל כמו תמיד ברגע הפחות מתאים מתגלה כל אחד כ"נביא קטן" היודע את העתיד. והנרי שעלה על הגשר כשהוא מקווה לעבור בשלום, מצא את עצמו לפתע במכונית הדוממת על הגשר הענק הזה.

 

זה היה הדבר האחרון שאיחל לעצמו, אבל בשמים כנראה לא נענו לבקשתו. הוא ניסה להיזכר בכל מה שידע, התניע והפסיק והרכב ‘השתעל’ ולא הגיב כלל. בקיצור, מצב מאוד לא נעים.

 

הנהגים שחלפו על פניו רק הגבירו את מרירותו וכעסו. מדוע לאף אחד מהם לא אכפת? האם הם לא מבינים מה קורה כאן? בליבו התפלל שיעבור מישהו מידידיו או בני משפחתו או מישהו מעובדיו הרבים, או ידידיו לקלאב שבו היה חבר. אך לשווא.

 

הדקות חלפו במהירות, כמו המכוניות, והנרי מציץ בשעונו שוב ושוב. ואז הוא רואה את מכוניתו של חיים נעצרת. חיים יוצא מחייך אל הנרי: "איך אפשר לעזור לך?" הוא שואל, כאילו שאינו יודע את התשובה.

 

הנרי שעדיין לא עיכל את השינוי שחל במצבו אומר: "אין לי מושג מה, אבל תוציא אותי מכאן".

 

חיים שכאמור גם הוא לא היה מכונאי מדופלם, נכנס אל הרכב הדומם, מנסה להתניע, לבדוק, כשהוא מתפלא על עצמו מדוע נכנס להרפתקה זו. תוך כדי ניסיונות ההתנעה, מזהה חיים סוג של ‘שיעול’ המנוע כאילו חסר דלק במיכל. "מתי מילאת דלק?" הוא שואל את הנרי, והלה משיב כי מיכל הדלק באמת לא מלא, אבל יש דלק. "מתי מילאת?" שאל חיים שוב. "בערך לפני שבוע", ענה הנרי.

 

חיים ניגש למכוניתו, שולף ממנה מיכל דלק המוכן אצלו לכל צרה שלא תבוא, ושופך לתוך מיכל הדלק של המכונית. לאחר ניסיונות מספר "משתפר" סוג ה’שיעול’, ולאחר מנוחה שלא ישתנק מרוב זריקת הדלק בעת ההתנעה מתניע שוב, והנס קורה. הרכב פועל, המנוע עובד כאילו מששת ימי בראשית.

 

הנרי שלאורך כל המפגש לא הראה שום סימני ידידות בולטים, שואל את חיים: "במה אתה עוסק?" חיים אומר לו שהוא פתח לאחרונה עסק של שטיחים, בעיקר למשרדים. הנרי שולף את כרטיס הביקור שלו, מוסר אותו לחיים ואומר: "תתקשר אלי מחר למשרד. אין מילים בפי להודות לך. לא תיארתי לעצמי שמישהו בכלל יעצור, והנה לא רק שעצרת אלא פתרת את הבעיה. אני ממש מודה לך, ואל תשכח להתקשר מחר".

 

שניהם נפרדו בלחיצת יד, נכנסו איש איש למכוניתו, והמשיכו בדרכם.

 

כל הסיפור הזה ארך כחצי שעה, וכאשר שב חיים לביתו צלצל הטלפון, מיד עם כניסתו הביתה. היה זה קרוב משפחה שהודיע על ביקורו הקרוב. קצב הדברים פשוט השכיח ממנו את אותו ערב.

 

לאחר מספר ימי נתקל באקראי בכרטיס הביקור של הנרי. ברגע הראשון תמה מיהו בעל הכרטיס. השם כלל לא היה מוכר לו. אחר כך נזכר לפתע: "זה הכרטיס שקיבלתי בלילה ההוא על הגשר. מה יש להפסיד? אתקשר אליו", אמר ועשה.

 

"הוא עסוק", אמרה לו מזכירתו של הנרי בטון רגיל, מעברו השני של הקו.

 

"אמרי לו בבקשה שחיים מהגשר מחפש אותו", אמר לה.

 

"המתן בבקשה, מיד אקשר אותך אליו", היתה התשובה מיידית. ואכן הנרי היה על הקו. לאחר מספר משפטי נימוס שאל הנרי: "אתה יכול להגיע אלי למשרד?" הם קבעו תאריך וחיים הגיע. לחיצת ידיים חמה, והשניים נזכרים בפגישתם הקודמת.

 

"ראה", אומר הנרי", אני רוצה מאוד לגמול לך על החסד שעשית איתי באותו לילה. אלפים עברו בזה אחר זה, ואיש לא עצר. זה לימד אותי הרבה על טיבם של אנשים, ואולי בעצם אני לא טוב יותר. האם אני עצמי הייתי עוצר לך אם היה הסיפור הפוך? אני לא בטוח. אבל לך בודאי מגיע הרבה תודה. סיפרת לי שאתה עוסק בשטיחי משרד. יחד עם קבוצת משקיעים אנו בונים עכשיו בניין בן 45 קומות! כמובן שחלק מבניין כזה הם גם השטיחים. אני מבקש ממך לקחת את פרטי המכרז ולהגיש את הצעתך".

 

העסקה שזכה בה חיים היתה צעד ששינה את כל מהלך חייו.

 

* * * 

(השמות שונו לפי בקשת המספרים)

 

(מתוך "עת לחשוב")