הפלא הגדול

אחד מפלאי העולם הגדולים ביותר, הוא ההסתרה העמוקה שיש לאנשים על נושא השירה, התודה והשבח לבורא העולם, שהם עיקר כבודו, והם מקור השמחה של האדם בחייו...

5 דק' קריאה

הרב שלום ארוש

פורסם בתאריך 06.04.21

אחד מפלאי העולם הגדולים ביותר,
הוא ההסתרה העמוקה שיש לאנשים
על נושא השירה, התודה והשבח לבורא
העולם, שהם עיקר כבודו, והם מקור
השמחה של האדם בחייו…

בשדי יער – פרק 34

אחד מפלאי העולם הגדולים ביותר שישנם, הוא ההסתרה העמוקה שיש לבני האדם על כל עבודת השירה וההודאה, שהיא תכלית ושורש הבריאה כולה. כל התורה שאדם לומד לשמור ולקיים – כל תכליתה להביאו לעבודת ההודיה, כמובא בדברי רבי נחמן (ליקו"מ ח"ב, תורה ב), שעיקר שעשוע עולם הבא הוא ההודיה. וכן נאמר בגמרא: שלעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים מלבד קרבן תודה. עוד כתוב, "זבח תודה יכבדנני" כלומר, שעיקר כבודו של הבורא הוא ההודיה ואמירת התודה, כאשר משבחים ושרים לפניו.

כדי להביא ראיות לכך תקצר היריעה. אולם, מהפסוקים שמצאנו בפרשת התוכחה (בספר דברים) כתוב במפורש, שכל הקללות הנוראיות הן רק בגלל "תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". כלומר, גם אם יקיים האדם את כל המצוות וישמור על קלה כחמורה, אם לא יעשה זאת בטוב לבב ובשמחה התורה מתארת את עונשו בצורה מזעזעת. כך מצאנו גם בדברי הראשונים והאחרונים וביניהם הרמב"ם, שפוסק בהלכות לולב שכל אדם שמונע עצמו מעבודת השמחה והריקוד ראוי להיפרע ממנו, ונקרא רשע ושוטה וכו’. הרמב"ן, בפירוש על התורה, כותב שכל תכלית בריאת העולמות היא כדי שיכירו הברואים את בוראם ויודו לו.

אם כן, כל תכליתנו כעם – היא ההודאה. לכן אנו, עם ישראל, נקראים יהודים – על שם יהודה, מכיוון שכאשר לאה ילדה אותו אמרה: עתה אודה את ה’. לכן כל מהותו של היהודי בשורשו הוא עניין ההודאה. וכאמור, אין דבר המעורר דינים על האדם יותר מאשר חוסר השמחה (ראה הרחבה בעניין זה בספר "בגן האמונה") וכאשר אינו מודה להשם. זאת, משום שהדברים בהם נכשל האדם, כגון: עבירות, תאוות, יצר הרע וכו’, על כל אלה אפשר לדון אותו לכף זכות – יש לך יצר הרע, יש לך תאוות, אפשר להבין מדוע נכשלת. זה לא הדבר שמעורר כל כך דינים על האדם. אולם, כאשר אדם לא מרוצה ולא מודה על הטובות שהשם עושה לו, אלא ההיפך – הוא מתלונן ובוכה, אין דבר יותר קשה מזה שמכעיס את בית דין של מעלה.

תקנת חכמים

הבט וראה, שכל מה שתיקנו לנו חז"ל – הן את ברכות השחר, ברכות הנהנין, פסוקי דזמרה, תפילות וכדומה – הכל כדי לחנך אותנו ולהזכיר לנו בחשכת העולם הגשמי שזו כל תכליתנו: להודות להשם, להללו, לזמר ולשבח אותו. אדם צריך ממש לשיר להשם, לזמר, לנגן ניגונים. ליהנות מכל מילה בתפילה עם ניגון שמעורר ומשמח אותו. כך גם לגבי תפילת שמונה-עשרה – לתת לה ניגון שבעזרתו ילביש את השכינה במלבוש נפלא שימתיק את כל הדינים.

כוחו של הניגון גדול מאוד והוא, בעצם, הכוח הגדול ביותר שמעורר את לב האדם. על עניין זה אנו למדים מהסיפור הבא: היה זה בזמן תפילת שחרית באחת מנסיעותיו של רבי נתן אליו הצטרף רבי שמעון תלמידו, כאשר נסע בעגלה סגורה, והיה עובד בזמן הנסיעה את השם – לומד תורה ומתפלל. רבי נתן החל להתפלל, אך רבי שמעון שמע שרבו מתפלל בכבדות, בעצבות ממש, וכך זה נמשך עד שאט אט החל רבי נתן לזמר ניגון של שמחה וכך התגבר בשמחה עוד ועוד, עד שהשמחה נעשתה גדולה יותר ויותר, עד שהחל להתפלל את תפילתו בהתלהבות ובשמחה עצומה, בדבקות נפלאה ובנועם נפלא, עד שהכפריים הגויים, שעגלתו של רבי נתן עברה בכפרים שלהם, עצרו את עבודתם והחלו לרוץ אחרי העגלה בהשתוקקות כדי לשמוע את הזמרה הנפלאה שבקעה מתוכה. כשהגיע רבי נתן לתפילת שמונה-עשרה היה כבר שקוע בדבקות עצומה, עד שתלמידיו היו מוכרחים להורידו על כפיהם מן העגלה ולהעמידו מול קיר של פונדק מזדמן, כדי שיתפלל את תפילת שמונה-עשרה.

כשהמשיכו בדרכם שאל רבי שמעון את רבו, מה היה לו? מדוע בתחילה היה שקוע במרה שחורה, וכיצד התחזק לפתע בשמחה עצומה שכזו?

אמר לו רבי נתן: אכן, בתחילת התפילה התגברה עלי מרה שחורה ועצבות נוראה, אך נזכרתי במה שאמר רבינו – שצריך כל אדם להחיות את עצמו בניגון של שמחה בפרט בזמן התפילה, וכך התחלתי לנגן ניגון של שמחה עד שהשמחה גברה וגברה והתפללתי את כל התפילה כולה בשמחה עצומה מאוד.

פלא גדול באמת

אכן, זהו הפלא הגדול ביותר שישנו בעולם באמת: התפילה, שהיא כל כולה שירות ותשבחות של דוד המלך ע"ה, שהיה כולו הודאה וזמרה, נאמרת בדרך כלל במרוצה ובקריאה חד-גונית והאדם לא שם לב לכך שהוא פשוט סותר את עצמו: הוא אמנם קורא לכל העולם לזמר להשם ולשיר לו, ככתוב: "הודו לה’ קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו, זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו"… והוא בעצמו לא שר להשם!

או, כאשר קורא לכל העולם ואומר: "הריעו לה’ כל הארץ" – והוא לא מריע לו כלל, אלא לוחש במרוצה את מילות התפילה.

או כשאומר: "עבדו את ה’ בשמחה", וידוע שעבודה זו התפילה, שצריכה להיאמר בשמחה, אך הוא קורא לכל העולם לעבוד את עבודת התפילה בשמחה והוא בעצמו לא מתפלל בשמחה…

או, כשאומר: "ברוך שאמר והיה העולם", רק שלא שם לב למה שהוא אומר – שצריך לברך את השם – ריבונו של עולם! תודה! כמה טוב שבראת את העולם! תודה רבה לך! וכו’… אבל הוא, בכלל לא אומר תודה, או לא מרגיש שעליו להודות.

אך דע, שאילו בני אדם היו עוסקים בהודאה ובשירה היו מתבטלות כל הצרות והגלויות, והייתה באה הגאולה. שהרי, כל הצרות והמחלות וכו’, כולן באות אך ורק מחוסר השמחה, הודאה ושירה, ועל זה ישנו הקטרוג הגדול ביותר, כאמור לעיל.

כתוב לך את השירה

כדי שאדם יגיע להודאה בשלמות עליו ללמוד תורה, לקיים מצוות וכו’. אולם, אל לו לשכוח למה הוא שואף להגיע בזמן שלומד את התורה וכאשר הוא מקיים את המצוות – להודאה! לכן אף את התורה עצמה צריכים לומר בניגון, והיא עצמה נקראת שירה ככתוב: "כתוב לך את השירה הזאת על ספר" וגו’. לכן, צריך לנגן ולשיר גם את הלימוד. כל אחד ימצא את הניגון שלו בלימוד, בברכות, בתהלים, בליקוטי תפילות וכו’ וישיר לבורא העולם.

מעלת הניגון

על עוצם מעלת הניגון והבחינה הרוחנית הגבוהה, שמשם הניגון מגיע, כותב רבי נתן בכמה מקומות בליקוטי הלכות את הדברים הבאים (הלכות אישות, הלכה ד): "כי עיקר הדבקות וההתקרבות להשם יתברך, הוא על ידי קולות שהם בחינת עשרה מיני נגינה, שבהם כלולים כל הקולות שבעולם שעל ידם עיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים. כי כל התפילות והשירות והתשבחות והתחינות ובקשות ווידויים וריצויים ופיוסים, וכל השיחות שאדם משיח בינו לבין קונו בהתבודדות וכו’, הכל כלול בעשרה מיני נגינה שהם עשר לשונות שנאמר בהן ספר תהלים, כמו שאמרו רז"ל: במזמור, בניצוח, בניגון וכו’, כמבואר בדברי רבינו ז"ל (סימן רה) לעניין העשרה קפיטל (מזמורי) תהלים שגילה שהם תיקון למקרה לילה (התיקון הכללי) עיין שם.

"וזה ידוע, שספר תהלים כלול מכל הלשונות של תפילה ותחנונים וכו’ כנ"ל, כי רוב ספר תהלים מדבר מצעקות וזעקות ושוועות להשם יתברך, וכמה לשונות של תחנונים שיעזרו השם יתברך לעשות רצונו, ולצאת ממצולות ים של עכירת תאוות עולם הזה והבליו וכו’, ובתוך אלו הצעקות והתחנונים של דוד המלך ע"ה, בתוך זה הוא מתחיל לזמר ולשבח ולהודות ולהלל להשם יתברך וכו’, וכל אלו הדרכים והנתיבות הקדושים של ספר תהלים – כל זה הוא בחינת עשרה מיני נגינה, שהוא בחינת עשר לשונות שנאמר בהן ספר תהלים, שבהן כלולות כל הבקשות וכו’ ושירות ותשבחות וכו’ שאומרים כל ישראל בכל מקום שהם, שעיקר ההתקרבות להשם יתברך היא על ידי זה, וכמו שאמר רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן ח"ב סימן פ"ד): דע, שעיקר התקרבות ודבקות ישראל להשם יתברך הוא על ידי התפילה וכו’.

"נמצא, שעיקר התקרבות ודבקות ישראל להשם יתברך הוא על ידי בחינת קולות הקדושים של שירות ותשבחות ותפילות ותחנונים וכו’, וניגונים וזמירות וכו’, שכל זה הוא בחינת עשרה מיני נגינה שעל ידם עיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים כנ"ל" (אבן העזר, אישות ד).

לימוד

עיקר הלימוד שמביא את האדם לידי הודאה הוא לימוד האמונה. רבינו כותב בתורה הנזכרת לעיל (תורה ב, חלק ב), ששעשוע עולם הבא הוא ההודאה ולימוד ההלכה, ולימוד ההלכה נעשה בשתי דרכים:

הראשונה – לימוד ההלכה בפשיטות. לדעת את ההלכות ואת הדרך שילך בה כדי שלא ייכשל בעבירות. דבר זה נקרא שאדם מוסיף ידיעה בידיעת האלוקות ויודע את השם יותר ויותר, לכן אמר רבינו שחייב כל אדם ללמוד בכל יום הלכות. ועוד אמר, שיום שאדם לא לומד בו הלכות – אותו היום אין לו תיקון. וכן מבטיח לנו אליהו הנביא זכור לטוב, שכל מי שלומר הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

השנייה – לימוד הלכות האמונה. דבר זה נקרא שאדם יודע ללכת בחיים ובדרך התשובה, וזה נעשה בעיקר על ידי שימוש הצדיק שמלמד ומדריך אותו בכל מהלכי החיים – כיצד לקבל את מאורעותיו, מה לעשות בכל מצבי החיים המשתנים, כגון: בנקודה זו להתחזק, בעניין זה להתעורר, כאן להתחיל מחדש, להוסיף תפילות וכדומה. כל זה הוא עיקר לימוד האמונה שמקבלים מהצדיק. (גם בעניין זה, ראה הרחבה בספר "בגן האמונה")

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה