הפנס של אלוקים

אלומה אדירה של אור לבן ובוהֵק נזרקה על הקיר. אור שלא ניתן כלל לתיאור. שי היה בטוח שמישהו הדליק עליו פרוז'קטור ענקי, שהמחבלים עלו על עקבותיהם.

5 דק' קריאה

עודד מזרחי

פורסם בתאריך 06.04.21

אלומה אדירה של אור לבן
ובוהֵק נזרקה על הקיר. אור שלא
ניתן כלל לתיאור. שי היה בטוח
שמישהו הדליק עליו פרוז’קטור ענקי,
שהמחבלים עלו על עקבותיהם.
 
 
לאחר טירונות מפרכת של חצי שנה בחיל צנחנים, החליט שי לנסות את כוחו ביחידת מסתערבים מובחרת. הוא עבר את המבדקים בהצלחה, כאשר חזותו המזרחית וידיעת השפה הערבית מביתו סייעו בידו.
 
מטרת היחידה הייתה בעיקר חיסול או חטיפת מבוקשים. הייתה זו שנת 1996, תחילת תקופת המחבלים המתאבדים, שכללה הקמת מעבדות נפץ ופריחת תשתית הטרור, ויחידת המסתערבים נלחמה בראש החנית כנגדם. 
 
ילדותו עברה עליו במשפחה מסורתית מרובת ילדים ביבנה. לאחר בר המצוה הציע לו אביו שיניח תפילין מדי בוקר וכך יזכה ליום מוצלח, אך הדבר לא דיבר אל ליבו. כילד מחונן עבר ללמוד בפנימייה של בית ספר בויאר בירושלים במגמה הביולוגית, שם התחבר לקיבוצניקים חברי "השומר הצעיר", שהיו רחוקים לגמרי מקיום תורה ומצוות. יחסו לדת לא היה נגוע בשנאה, אלא מתעלם ומכחיש. מכיוון שהתגורר בפנימייה והגיע אחת לשבועיים לביתו, התייחסה אליו משפחתו כאל אורח שבא מבחוץ.
 
שי היה חייל ולוחם מצטיין שידע לירות ולבצע את יתר הפעולות המבצעיות בהצלחה. הוא היה ‘מורעל’ לגמרי על הצבא. לעתים אפילו ויתר על החופשה החודשית שניתנה ללוחמים.
 
יום ששי אחד הגיע לתחנה המרכזית בירושלים ונעצר ליד דוכן פלאפל כדי להשביע את רעבונו. חבדניק צעיר ניגש אליו ושאל אם הניח תפילין בבוקר. בדרך כלל נהג שי להתחמק מהם, לסובב את ראשו ואפילו לשקר, ובלבד שלא ירצעו אותו ברצועותיהם השחורות. הפעם, מבלי שהבין מדוע, השיב שלא הניח, ולפני שתפס מה קורה, פשט הבחור בהתלהבות את שרוול זרועו השמאלית והניח עליה תפילין של יד. לאחר סיום ההנחה קרא שי "שמע ישראל" וחש לפתע מעין משב אוויר נעים על עורו. הרגיש שזרימת הדם בקרבו מתרעננת, כאילו שחייו התחדשו לגמרי באותה שעת צהריים שגרתית.
 
כשהגיע שי ליחידתו בתחילת השבוע הבא, החלו בתכנון חטיפת מחבל מסוים בשכם, שהיה אחראי על פיגוע שבו נרצחו שלושה יהודים, לאחר שהצטבר מידע מדויק על אורחות חייו. שי, המנוסה בפעולות מסוג זה, הופקד על חוליה בת ארבעה לוחמים. ארבעתם היו מוסווים בבגדים אזרחיים ונשאו אקדחים. במשך כמה שבועות לפני כן גידלו זקנים קצרים. שניים מהם, תימניים במוצאם, נראו כמקומיים לכל דבר ואילו שי הממושקף התחזה לסטודנט.
 
פעולת חיסול או חטיפה לא מתבצעת בחיפזון. יש פיקוח רב על פעילותו השגרתית של המבוקש, מעקב מדוקדק להיכן ועם מי הוא נוהג ללכת. רוב המבוקשים הולכים עם ילדים כדי לחסן את עצמם מחיסולים.
 
ביום רביעי הגיעו עם מכונית טרנזיט לקסבה בשכם, שם ירדו והמשיכו רגלית לכיוון בית מסוים שנשלט על ידי כוחות צה"ל. שניים עלו לגג ושניים, ובתוכם שי, נכנסו לדירה כדי לבצע את מעשה החטיפה. התוכנית היה לארוב למבוקש בתוך הבית, כאשר יצעד לבדו בשעה ארבע בבוקר להתפלל במסגד את תפילת יום השישי. לא רצו לחטפו בקרבת אנשים מחשש להסתבכות. 
 
הדירה הייתה ממוקמת בעיקול שבפינת רחוב. המבוקש אמור היה לבצע מעין חֵית, לעבור ליד דלת הכניסה ולהסתובב לעבר השני. התכנון היה שֶׁשַׁי יקבל מידע מהתצפיתנים כאשר המבוקש יתקרב אל הדלת, ואז יצא מולו, יסתום את פיו ויכניסוֹ לבית כדי לאוסרו באזיקונים, ולקחתו עמם בסיוע כוח חילוץ. במידה ותהיה התנגדות מסוכנת מצד המבוקש, ההוראה הייתה כמובן לחסלו. שי התמקם בדירה, הסתדר היטב ובדק את אקדחו. כל העת היה בקשר עם החמ"ל האחורי שהיה אחראי על מתן הפקודות.
 
פעולות מעין אלה מצריכות אין סוף אימונים מפרכים. אי אפשר להסביר זאת למי שלא עבר אותם. ועם כל המיומנות והכושר, תמיד קינן בליבו איזה פחד. לפני המבצע היה שי בטוח למדי בעצמו. הפעולה המיועדת לא הייתה קשה במיוחד עבורו. כבר ידע קשות ממנה. בעבר הספיק ‘לשלוף’ מבוקש מתוך כניסה למסגד בקרבת מתפללים נוספים. בפעם אחרת הצליח לחטוף מישהו מתוך מסעדה סואנת בחברון באמצע היום. באותו מקרה ידע בדיוק היכן יושב המבוקש ואיך הוא לבוש. יתר הסועדים היו בהלם מהאירוע ולא היו מסוגלים להגיב למתרחש.
 
הפלשתינים יודעים שמסתובבים בקרבם מסתערבים ולכן הם מאוד זהירים וחשדניים, לא מאמינים לאף אחד. ובכל זאת שי הממושקף התערה עימם, דיבר ערבית ספרותית שוטפת ונחשב בעיני כולם לסטודנט. אף אחד לא תיאר לעצמו מה הוא נושא בתוך תיקו.
 
שעת האפס קרבה. שי קיבל במכשיר הקשר הודעה שהמבוקש אכן מתקרב לבדו אל הבית, כמתוכנן. הוא התקרב לכיוון הדלת כדי לצאת החוצה לפני שיופיע המבוקש. פתיחת דלת בדיוק בעת מעברו הייתה עלולה להבהילו ולגרום לו לירות. שי תכנן לתפוס אותו בגרון, להשכיבו על הרצפה, לסתום את פיו ולגרור אותו לתוך הבית.
 
שי קיבל בקשר ממפקד המבצע שהיה בחמ"ל אור ירוק לצאת החוצה. הוא יצא החוצה בזריזות, ואז…
 
… אלומה אדירה של אור לבן ובוהֵק נזרקה על הקיר. אור שלא ניתן כלל לתיאור. הוא היה בטוח שמישהו הדליק עליו פרוז’קטור ענקי. לפתע הרגיש מין חמימות שבקעה מהאור ועטפה את כולו. הוא הביט לאחור ולא ראה דבר, הביט לפנים ושוב ראה את האור הנורא. היה בטוח שהמחבלים עלו על עקבותיהם והתפלא שאינו שומע יריות או קולות נפץ. רגליו היו מסומרות לקרקע. הכל ארך שניות מעטות, אבל נקלט בתחושתו כמו נצח.
 
האור המסתורי מנע את החטיפה. שי נסוג לאחור, פתח את דלת הבית ונכנס פנימה. חברו רוני, שהיה בטוח שיכניס עמו את המבוקש, לחש בתדהמה: "איפה הוא?!"
 
כעת נוצר קשר עם התצפיתנים והסתבר שכאשר התקרב המבוקש לפתח הבית, הצטרפו אליו בהצטלבות הרחוב, באופן בלתי צפוי לחלוטין, שני מחבלים חמושים! שי קלט מיד שהוא ניצל ממוות בטוח. אם היה עומד מול שלושתם עם אקדח, לא היה מספיק לפגוע בכולם והיה נהרג, ואילו חבריו היו נלכדים. הוא התנשף ואמר לרוני הנדהם: "רוני… היה אור! אני אומר לך… היה אור!"
 
"איזה אור בראש שלך?"
 
לאחר מכן הודיע שי במכשיר הקשר ל’קודקוד’: "יש אור! גילו אותנו!"
 
"על מה אתה מדבר?"
 
המסתערבים יצאו החוצה בזהירות והחלו לחפש את מקור האור המסתורי. הם נוכחו לדעת שאין שום מקור אור אפשרי בסביבה, אפילו לא נקודת חשמל, ממש שום דבר. שי, שלא היה ידוע מעולם כתימהוני או כבעל דמיונות, התעקש שימשיכו לבדוק את העניין המסתורי. עדיין חשב שמדובר באיזה תרגיל שעשו המחבלים ולא היה מסוגל לחשוב שמדובר במשהו אחר. התצפיתנים בדקו שוב ושוב ונוכחו לדעת שאין כלום.
 
הם המתינו עד שהחמה הופיעה במלוא הדרה. באותן שעות נזכר שי בתפילין שהניח לפני שבוע בתחנה המרכזית בירושלים והחל להתבונן על כל חייו. תחושת ריקנות אפפה אותו לפתע. אמנם ידע היטב שהמבצעים בהם הוא נוטל חלק, חיוניים להגנה פיזית על תושבי ישראל, אבל הרגיש שמבחינה נפשית הוא עובד על ריק, שכבר מיצה את העניין ומקומו אינו כאן, שהוא מבזבז את חייו לריק, ואמר לעצמו: שי, יש דברים חשובים בחיים שאתה מפספס לגמרי!
 
ביום ששי לפני השקיעה, הדליקו בבסיס נר חמישי של חנוכה, לפני הדלקת נרות שבת. שי התעקש לראות את הדלקת הנרות ולהסתופף לאורם. נרות החנוכה האירו לו, מעבר לכל ספק, שמישהו משגיח עליו כל העת, שכל חייו מתחברים ליחידת משמעות אחת. הנרות הקטנים המהבהבים הזכירו לו את האור העצום מליל אמש. כל חייו הכחיש את הכוח העליון וכעת הניח לו למלא את חייו. הוא מיקד את עיניו ואת עיני שכלו באותו אור גדול שהצניע עצמו כעת בלהבות צהבהבות.
 
לאחר מכן התנהל עמו תחקיר לגבי האירוע המשונה. החוקרים לא ידעו כיצד להתייחס לסיפורו המשונה של שי ואחד מהם אמר בלגלוג: "אולי אלוקים הדליק עליך פנס…", שי ענה לו ברצינות גמורה: "אתה יודע מה? נראה לי שאתה צודק!"
 
ביום ראשון כבר לא היה מסוגל להישאר יותר בבסיס. אמר למפקדו שהוא מבולבל מכל מה שעבר והוא חייב לקבל חופשה כדי לנקות לעצמו את הראש. כאשר הגיע לביתו, בדיוק ראה את אביו מניח תפילין. האב התפלא לראותו מגיע בתחילת השבוע ושאל: "שי, הכל בסדר איתך?"
 
"כן, אבא, למה אתה שואל?"
 
"לא, סתם דאגתי לך. חשבתי עליך כל השבת…"
 
שי הרגיש שיש דברים בגו, שלכל דבר יש סיבה נסתרת. לאחר שסיפר לאמו את הסיפור עם האור המוזר שהצילו ממוות בטוח, החלה לבכות ואמרה: "אני יודעת… יש עליך השגחה מיוחדת. לא סיפרתי לך, אבל נולדת מהול ללא עורלה והמוהל רק הקיז דם בברית שלך. כשהיית קטן היית שובב, אבל תמיד שרדת כמו חתול. פעם אחת נפלת בכביש סואן ורק בנס לא נדרסת. תמיד הסתדרת איכשהו. ידעתי ששומרים עליך מלמעלה. הסיפור הזה לא מפליא אותי…"
 
שי היקשה: "אבל למה אני חייב לעבור בדרכים הכי קשות ומסוכנות ולחוות טראומות כדי לגלות את האמת?!"
 
"הדרך הקשה היא כנראה הכי טובה בשבילך כדי להבין מי אתה ועם מה אתה מתמודד".
 
מאז קיבל עליו שי להניח תפילין מדי בוקר ולשמור שבת. בכל ראש חודש הוא נוסע לרב יורם אברג’ל מנתיבות. זו תחנת הכוח שלו להתמודדויות בחיים. כאשר הוא שומע את דבריו המאירים, נדלק בקרבו האור המסתורי מאותו לילה בלתי נשכח.
 
* * *
ליצירת קשר לסיפור תשובה –  odedmiz@actcom.co.il
(מתוך הספר אור חוזר 2)

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה