הפעמון כבר צלצל

הפעמון כבר צלצל, סימן את תחילתו
של המסע, ואני מוכנה. מפשילה שרוולים,
לוקחת נשימה עמוקה ו…הופ, כבר
קפצתי למים, שוחה אל הנקודה הכי
פנימית. רוצה לגלות עוד משהו על עצמי.
 
 
סופסוף ובשעה טובה זה קורה – החופש הגדול נ-ג-מ-ר!
 
למרות שאיני חסידה גדולה של הנטייה – בעיקר שלנו ההורים – להתלונן על הזמן הזה, אני שמחה לנשום לרווחה כשמסמנים 'וי' ליד עוד חופש גדול שחלף עבר ונגמר.
 
זה הזמן לחזור לשגרה.
 
ולמרות שאני חושבת שזה חשוב ומהותי לילדים ולהורים לחוות את התקופה הצמודה והאינטנסיבית הזו ביחד, אני חייבת להודות ולומר שזה לא זמן בו אני מתפקדת לשביעות רצוני, ואפילו הייתי שמחה אם היה אפשר למחוק מהפרוטוקול כמה מקרים בהם, לבושתי הרבה, ירדתי קצת נמוך מדי מהסטנדרט הרגיל.
 
להיות הורה, משמע הדבר להגיע לקצוות שלך כבן אדם. זו הזדמנות שאין דומה לה להשתקף במראה שהילדים מציבים לפניך בכל הזדמנות, להיות מודע למגרעותיך ולנסות ללמוד ולהשתפר. ובפרט בחופש הגדול, שהוא מצע נהדר ובלתי פוסק להציף על פני השטח את החסרונות והפגמים שזקוקים לשיוף.
 
אך עלי להודות על האמת, שגם בזמן שהזענו בכמויות לא סבירות והתרוצצנו בין הג'מבורי לבריכה ובחזרה, בסופו של יום, בעודי משתכרת מהשקט סביבי, לא מצאתי את הריכוז המתאים לשמוע שיעור או לקרוא וללמוד. זנחתי את כל ספרי החינוך בצד לטובת קריאה קלה, ואפילו את העצות וההנחיות שפעלתי לפיהן קודם לכן לא הצלחתי ליישם. אולי, בין השאר, זו הסיבה ש"בין הזמנים" הוא זמן של חופשה מוצהרת. למרות, שבינינו, זה לא תירוץ להתנער מעבודת המידות ולהשתלח בילדים האומללים והמשועממים, שבסך הכל רוצים עוד קצת תשומת לב ועניין.
 
עכשיו, כשהשקט חזר לשרור בבית לכמה שעות נוספות ביום, והמצבר מתחיל להתמלא שוב, אני מוצאת את עצמי כמהה. זה כמו רעב קטן אבל באזור החזה, שמשתוקק לחזור לנקודה הפנימית, לקול האמת ולנחת שנוצרת מהחיבור הזה.
 
רק כמה ימים אחרי ראש חודש אלול. במחוזותינו כבר התחילו באמירת הסליחות, ונפשי מבקשת להתחזק, לחזור שוב בתשובה, לטעום את טעם החכמה הגדולה. ואני מוצאת עצמי, בפעם הראשונה, ממש מחכה לימים הגורליים של ראש השנה ויום הכיפורים.
 
ואפילו שאני מלווה כבר בשלושה קטנטנים, ברוך השם, ומי יודע אם אצליח בכלל לטעום חלקיק מהתפילות והכוונות, והבעל ב"ה יהיה שוב אצל הצדיק באומן – רבי נחמן מברסלב, עושה את המוטל עליו, הגעתי למקום בו אני יכולה להעריך ולחוש את ההשפעה שיש לזמן הזה על חיי, על נפשי ועל הקשר ביני ובין הקדוש ברוך הוא.
 
ובלי לקחת על עצמי עוד קבלות, או להשתתף בסדנאות, פשוט מעצם ההרגל ללימוד, לרוחניות, ורק מעצם קיום המצוות, אפילו בצורה טכנית בלבד, אני מרגישה את הצורך הזה – בסיסי, ראשוני, הכרחי – לנוכחות של חכמת התורה בחיי.
 
ואם פעם לא היה לזמן הזה שום משמעות מלבד החזרה ללימודים ותקופה עמוסה של חגים, שהיוותה עבורי בעיקר כמה ימי חופשה, הרבה אוכל והמון זמן משפחה, היום אני מרגישה שלזמן הזה יש משמעות אחרת עבורי. אני מרגישה עד כמה הוא הזה וממש מתרגשת לקראתו. כמו מסע עם סוף לא ידוע. מסע שאני יודעת, שאם אתחבר אליו עם כל הכוונות, בסופו, משהו בי ישתנה.
 
כי הזמן הזה, זמן אלול וחגי תשרי, נותן לי כוח לכל השנה. הוא כמו זריקת חיוניות, שמחה ומרץ. כמו בעיטה חזקה מאחור שנותנת לך את הזינוק הראשוני, שאחריו, אתה כבר זורם בלי מאמץ.
 
הפעמון כבר צלצל, סימן את תחילתו של המסע, ואני מוכנה. מפשילה שרוולים, לוקחת נשימה עמוקה ו…הופ, כבר קפצתי למים. עדיין ברדודים אבל עם הפנים אל העמוקים, בהתרגשות וציפייה לגלות עוד משהו על עצמי, להתחבר שוב למקום האמיתי.