הרופא הנעלם

במשך 17 דקות נלחם המילואימניק
הרזה בעל הפנים הבהירות על חייו
של שרון, שהיה מעורב בתאונת
דרכים קשה ומאז, נעלמו עקבותיו…

מוקדם בבוקר נסע שרון נחשוני במכוניתו מיבנה למושב גאליה. באותו יום עמד לסיים שירות מילואים ממושך בבית-חגי. בשירותו הסדיר שירת ביחידת המסתערבים "שמשון" כלוחם וכמפקד, ולאחר מכן שימש כמאבטח במשרד ראש הממשלה. כמו כן הדריך בפנימייה ועבד במוסד לעברייני נוער. שרון, גבר מחושל לכל הדעות.

הפיצוץ העז בצידו השמאלי של רכב הסובארו נשמע בזמן ששרון היה שקוע בשרעפיו. הגלגל הקדמי-שמאלי של הרכב התפוצץ… הזעזוע גרם להגה, שעליו הניח את ידו, להסתובב בכוח עצום ולרסק את היד שהחליקה פנימה. עצם היד נעקרה ממקומה. לאחר מכן נעקרה עצם המרפק ועמה גם הכתף. ראשו של שרון נתקע בתוך ההגה ולסתו נשברה, שיניו הקדמיות נשברו, ואפו רוסק. הרכב סטה ממסלולו לעבר המסלול הנגדי, התחמק ממספר מכוניות פרטיות ואז הבחין שרון בטנדר אפור השועט לקראתו. הרכב המסחרי התנגש בעוצמה רבה ברכבו והעיף אותו למרחק של 14 מטרים עד שנעצר. חזית מכוניתו נמעכה והמנוע הרותח התרסק פנימה לתוך מושב הנהג ועלה על גופו של שרון. המנוע עקר את כף רגלו, את שתי ברכיו, שבר את אגן ירכיו וכן את פרק יד ימינו שאחזה בידית ההילוכים. פצעיו וכאביו האיומים גרמו לו לאבד את הכרתו, ואילו אפו המרוסק ולסתו השבורה מנעו ממנו לנשום עד שחרחר בקושי רב. שרון לא היה מסוגל להוציא אוויר מריאותיו, מוחו איבד חמצן יקר, נשמתו פרחה…

אוטובוס אגד מספר 212 מלא בנוסעים שנסע לכיוון רחובות חלף במקום. הנהג ראה לפתע מכונית סובארו מעוכה ולצידה טנדר אפור. הוא ראה צעיר שרוע ליד הטנדר ושני צעירים נוספים שרועים בתחנת האוטובוס כשהם ממתינים לטיפול. שלושתם נראו פצועים קל. הנהג ירד כדי לראות אם ניתן להגיש עזרה לנהג הלכוד ברכבו. הוא ראה רק את קימור גבו של שרון. מערכת ההיגוי נעקרה ממקומה ובקרקעית הרכב ראה סימני דם. הוא הבין שאין מה לעשות וחזר לעמדת הנהג. לפתע אחד הנוסעים, מילואימניק רזה בעל פנים בהירות העונד תגי רופא צבאי ונושא תיק בידו, ניגש לעברו וביקש: "תן לי לרדת!"

"חבל על הזמן! הבנאדם מת! אתה יודע איזה בלגן מחכה לך פה? אני נוסע עכשיו!"

"אתה יכול לנסוע, רק תן לי לרדת…!"

הנוסעים האיצו בנהג לנסוע והוא הותיר את המילואימניק העקשן במקום.

כוחות ההצלה ניסרו את שילדת הפלדה של הרכב, למרות שהיה ברור להם שלא נותר מה להציל. לאחר 40 דקות הצליחו להוציא את גופו של שרון והניחו אותו על גבי האלונקה. הוא לא נשם, ריאותיו היו חסומות וליבו לא פעם. החובשים קבעו את מותו וכיסו אותו ביריעת פלסטיק…

אך אז נכנס לתמונה המילואימניק שירד מהאוטובוס ושאל: "למה כיסיתם אותו?"

"נו, מה אתה חושב? אולי קר לו?… הוא מת!"

אבל האיש לא וויתר, הוריד את הכיסוי מעל פניו וגופו של שרון, בדק את הדופק וצעק: "יש לו עוד סיכוי להישאר בחיים!"… הוא רץ במהירות לעבר חוקר התאונות, לקח ממנו מברג והחדירוֹ לריאתו של שרון. לאחר מכן לקח את עטו של החוקר, זרק את תוכנו ודרך הצינורית של העט ניקז לשרון את כל הדם מהריאה. זהו ניתוח שדה המבוצע רק בשדה קרב. במשך 17 דקות נלחם על חייו של שרון. בסיום הטיפול החזירוֹ למצב של חרחור. עם הכלים המאולתרים הצליח האיש להגיע למצב שבו לא נותרה אף ציסטה (שלפוחית) בריאתו של שרון.

"אני נמצא כאן בצד… אם תצטרך אותי, תקרא לי", אמר חוקר התאונות למילואימניק, שלא היה מסוגל להביט במחזה הקשה. לאחר סיום פעולת ההחייאה נעלם המטפל. חיפשו אותו בכל מקום, אבל הוא נעלם…

…שרון ראה את עצמו נכנס בכוח משיכה עצום לתוך מנהרה מוארת עד שהגיע לאולם אינסופי, חסר מימדים וקצוות. האולם היה מלא בספסלים, שעליהם ישבו אנשים רבים שהיו שמחים והקרינו כלפיו חום רב ואהבת אין קץ. כולם היו נשמות מתים מוכרים לו ושרון ראה אותם בשלמות כפי שנראו בחייהם. כולם היו גברים, פרט לסבתו של שרון שהייתה לבושה יפה ולראשה קשורה מטפחת כסף. הוא ראה כל מיני אנשים מוכרים לו שנפטרו. הוא חיפש את סבו, אך לא מצא אותו. הוא שאל את אחיו של סבו, הרב שלום נחשוני: "איפה סבא משה?" ודוד שלום ענה: "הוא הלך עם אחינו שמריה כדי להמליץ עליך יושר".

סבו של שרון היה איש חסד מיוחד במינו ואישיות מוכרת בנס ציונה. כל המשפחה הייתה קשורה אליו מאוד ושרון השתוקק לראותו. שרון התקדם למרכז האולם, לכיוון הבמה שעמדה מולו. כאשר הביט על עצמו, התבייש בלבושו הרוחני. לבושי יתר הנשמות היו יפים וזוהרים ואילו שלו היה מטונף. הוא רצה להסתתר מרוב בושה. כך מצא לו פינה קטנה ואז ראה מעין אור חזק. הוא ידע שאם יביט על האור יישרף. לאחר מכן שמע מתוך האור קול נוראי, וממנו התפצלו שני קולות נוספים. אחד מהם היה קול רע בתכלית והשני טוב ביותר. הקול הרע אמר: "אתה או הדודה מרים… אחד מכם נשאר כאן!…"

שרון לא הבין מדוע מזכירים את דודתו החולה, אך לפתע הבחין שהיא נמצאת לידו כשהיא לבושה בחלוק שבו ראה אותה ימים ספורים לפני כן. שרון הבין שאחד משניהם חייב להישאר בעולם האמת. הוא קפץ והכריז: "אני מוכן להישאר!". הקול הטוב הסביר ששרון וגם דודה מרים הם נשמות כלליות יותר והם דואגים למשפחתם בדיוק כפי שעשה הסבא המנוח, לכן כדאי שלפחות שרון יחזור לעולם הזה. בנקודה הזאת ראה שרון את דודתו מתרחקת עד שנעלמה מעיניו. הקול הרע דרש לערוך לשרון משפט. כעת, שרון החל לראות את כל מסכת חייו חולפת לנגד עיניו כמו בסרט נע. התחושה הייתה הרבה יותר חזקה מאשר צפייה בסרט קולנוע. הוא ממש חווה את מאורעות חייו מחדש, מינקות ועד בגרות. הבושה הייתה נוראה. כולם ראו את כל מעשיו – הטובים והרעים! הכל, כולל רגשותיו, נפתח לפניהם כספר הפתוח – חטא השנאה, כיבוד הורים, גזל, צניעות ולשון הרע, ומאידך גם מעשיו הטובים, החסדים שעשה והמצוות שקיים.

"נשאת ונתת באמונה?", נשאל שרון.

בשמים מקפידים מאוד על גניבת דעת הבריות. אפילו על יציאה ממקום העבודה כמה דקות לפני המועד מדקדקים ביותר. הקול הרע הרעים: "לא עשית את מלאכתך באמונה, עבדת בעיקר בשביל הכסף!…". לאחר מכן נשאל: "קבעת עתים לתורה?" שרון, החובש כיפה סרוגה, ענה: "כן." "ציפית לישועה?". שרון לא הבין בדיוק את השאלה. בהמשך פירטו לפניו את עוונותיו. דיברו עמו רבות על לשון הרע, שעל כך מקפידים בשמים ביותר. טענו שיש לו חבר מסוים שעמו הוא מבקש לריב תמיד. הזכירו לו נדר שנדר לבית הכנסת ולא קיים. לאחר מכן דיברו על כיבוד הורים וטענו שלא כיבד כראוי את הוריו. כעת נַרְאֶה לך שתצטרך אותם!… דיברו עמו על גזל ואף טענו ששוחח בטלפון של סבתו מבלי לבקש ממנה רשות! כמו כן דיברו עמו על ענייני צניעות ובפרט על הלכות טהרה בין איש לאשתו.

הקול הטוב סנגר עליו שהוא תורם לישיבות, אך אז הקול הרע התפרץ: "אבל הוא מתגאה ואפילו תלה את תעודת התורם הנכבד על הקיר!". השלב הבא היה פירוט כל מצוותיו לפניו. לכל מצווה ומעשה טוב יש שכר רוחני עצום ולא שוכחים בשמים שום מצווה קטנה כגדולה, כשם שלא שוכחים שום עבירה. שרון היה מאושר על כל מטר שבו הלך בעולם הזה עם ציצית. אי אפשר בשום אופן לתאר מה השכר שניתן על כך!

שבועיים לפני התאונה ניגש שרון, בסיומה של ברית מילה, לרב יורם אברג’ל שהורה לו לקבל על עצמו לבישת טלית קטן, והורה לו לומר את הפסוק "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי", שיעזור לו לעבור את "המהפך", מבלי ששרון יבין למה כוונתו. כעת הבין… הקול הטוב המשיך למנות את המצוות שקיים. הוא תיאר את מאמציו לכבד את השבת ולענגה וכן ציין את העובדה ששימח חתן וכלה. הזכירו לשרון מעשי חסד נוספים שעשה, כמו עזרה לאלמנה שנשמתה באה להעיד לטובתו, וזה היה הדבר שהטה את כף המאזניים לזכותו! אז דיבר השופט הראשי, שהוא הקול האדיר שבקע מהאור המסנוור: "אתה מקבל על עצמך את הדברים שעליך לעשות?"

הקול החל לפרט לשרון מספר דברים שמרכיבים את ייעודו בחיים. שרון התחייב על אחד מהם ולגבי היתר אמר שישתדל לקיים. הקול המשיך: "דע לך שאתה עומד לסבול הרבה בעולם הזה, אבל זה יכפר לך!". לקראת סיום המשפט נשאל שרון אם יש עדים נוספים למעשי החסד שביצע. ואז הגיעו לפתע ארבעה רבנים גדולים והתיישבו לפניו – הרב כדורי, הרב בצרי, הרב יורם אברג’ל והרב מרדכי אליהו, וכולם המליצו טוב בעדו. המשפט הסתיים. שרון החל לרוץ בחרדה לעבר היציאה מהאולם. שוב הרגיש את ההרגשה הנוראה של לבישת הבגדים הצואים ואת הבושה הנוראה בגלל החשיפה של משפטו לעיני כל. אז ראה שוב את סבתו, שהייתה יחידה באולם ורצה אחריו.

כאשר יצא מהאולם הבחין ברבנים נוספים וכן באנשים שאינו מכיר, וכולם הקרינו כלפיו חום ואהבה כמו בתחילה. גם מחוץ לאולם המשיכה סבתו לרוץ אחריו כדי לוודא שהוא עוזב את עולם האמת ולא מתחרט ונשאר למעלה… ואז לפתע נעלמו כל המראות מהעולם העליון… שרון ראה את גופתו מונחת על גבי אלונקה כשרופאים מטפלים בה. כעבור רגע חזר לתוך גופו… הוא הועבר לבית החולים "קפלן" ברחובות, שם ייצבו את מצבו האנוש ומשם הועבר למחלקה האורטופדית בתל השומר, ובה החל לעבור שיקום. הוא לא היה מסוגל לשבת והיה מחותל בטיטולים. הצער הגדול מכל היה הבושה. הגיבור ששירת ביחידות מובחרות ונלחם בהצלחה עם המחבלים המסוכנים ביותר, הופך לפתע לאפס-אפסים! הנה הוא תלוי באחרים בדבר האינטימי ביותר, שכל אדם מתבייש בו – עשיית צרכים. עליו לחכות למישהו שיבוא ויעשה לו טובה, יתגבר על הגועל ויחליף לו טיטול. "ריבונו של עולם, אם אני מהווה כזה נטל, מה הטעם בחיי?…" אמר שרון כשהוא מביט כלפי מעלה.

הרופאים קבעו שאין שום סיכוי ששרון יעמוד על רגליו והבטיחו לסדר לו עגלת נכים ממונעת. אביו של שרון אף השקיע הון בבניית עליות מיוחדות בביתו כדי שיהיה לו קל יותר לנוע בעגלתו. רק הרב אברג’ל הבטיח לו שהוא עוד ילך.

במוצאי שבת אחד נותק שרון מהמורפיום שנועד להקל על כאבי התופת שעברו עליו בלקיחת עצם מהירך ללסת. הרופא שלגלג על דברי הרב, לקח עצם מירכו להשלמת הלסת כי היה בטוח שהוא לא ילך לעולם. לאחר ניתוחים רבים והשתלות רבות הצליח שרון לעמוד על רגליו, כנגד כל הסיכויים וההיגיון. בגופו הוכנסו חלקי חילוף רבים כדי לסייע לו לתפקד ואף ללכת. בשלב ההתאוששות גיסו לקח אותו להתקלח ושרון שאל בחשש: "שחר, איפה דודה מרים?", אולם שחר התחמק. לאחר מכן שאל את אחותו דגנית: "את יודעת איפה דודה מרים?". דגנית ענתה בהיסוס: "הרופאים אמרו שאתה לא צריך לדעת…"

"למה?", שאל שרון

"למה זה כל כך מעניין אותך?", השיבה דגנית בשאלה.

"אם היא חיה, סימן שרק חלמתי חלום, אבל אם היא נפטרה, כנראה שראיתי משהו אמיתי…", אז אמר שחר: "אל תספר שאמרתי לך, אבל היא באמת נפטרה, בדיוק ביום התאונה שלך…"

הדבר הוכיח לשרון שהוא לא דמיין את העולם העליון. בכל הזמן שבו קיבל מורפיום דיבר ומלמל בפחד בגלל המראות והקולות מבית הדין של מעלה שהדהדו עדיין בנפשו. אחותו ובעלה הבחינו בכך ומיהרו להביא דף ועט ורשמו כל מה שאמר ומסופר כאן.

ומה לגבי הרופא המסתורי שהציל את חייו של שרון?

ובכן, הוא לא נמצא עד היום, למרות שהמקרה פורסם בהרחבה בטלוויזיה ובכל העיתונים הנפוצים. הרב דוד אבוחצירא אמר לשרון שלא ימצאו אותו לעולם…

* * *
יצירת קשר לסיפורי אמונה ותשובה – odedmiz@actcom.co.il
(ספרי "אור חוזר" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)