הרופא של הנשמה

לא אומר לכם שתוך עשר שניות
מהרגע שהגעתי לאומן הדאגות
והפחדים נעלמו. לא, זה היה משהו
אחר. לא, זה היה מישהו אחר…
 
 
אני לא מאמינה שעבר כל כך הרבה זמן, אבל מדובר על משהו כמו לפני שנתיים מאז שחוויתי את 'שנת הפחד' האיומה שלי. לא זוכרים? תקראו ותבינו על מה אני מדברת, אם מתחשק לכם…
 
בכל אופן, לפני שנתיים 'התנגשתי' חזיתית עם תחתית נקודת השפל של חיי. לפני שנתיים, כל הפחדים, הדאגות והפרנויות שניסיתי לא להסתכל עליהם, להבחין בהם או להתמודד איתם, קפצו עלי החוצה במהירות מטורפת של 200 קמ"ש. 
 
רעדתי, לא הצלחתי להירדם בלילה, הייתי עצבנית, הרוסה וקודרת. זה היה כל כך רע ונמשך שבועות על גבי שבועות, עד שהדיכאון נהיה כל כך שקוף ובעלי נאלץ לקחת שבוע חופש להיות עם הבנות, בזמן שאהיה באומן, אצל רבי נחמן מברסלב (הוא זה שארגן את הנסיעה הזו בשבילי).
 
כשהייתי ב'שנת הפחד' שלי, כבר הייתי מתבודדת עם וותק, לפחות שעה אחת ביום במשך שנתיים. ניסיתי להתפלל שהפחד יעלם, ניסיתי להרקיד את הפחד ושהוא יעלם, ניסיתי לצייר את הפחד ושהוא יעלם, ניסיתי לומר 'תודה' על הפחד ושהוא יעלם – אבל שום דבר לא עבד.
 
כשהפחדים המשיכו ואפילו הכפילו את עוצמתם, והיכולת שלי להתמודד איתם הלכה ופחתה, הרגשתי אבודה. שום דבר לא עזר לי. עשיתי פדיון נפש אחד אחרי השני, וההרגשה לא השתנתה. התקשרתי לרב שלי מספר פעמים, אבל אחרי השיחה האחרונה הבנתי שהשם רוצה שאתמודד עם כל הפחדים בעצמי. אין למי לפנות. אין לאן לברוח. שום מקום אליו אוכל לברוח מעצמי ומהחשיכה האיומה שפרצה מהנשמה שלי כמו דימום רוחני.
 
אומן היה מקום המפלט שלי. כי אם אומן לא 'תתקן' את מה שקורה איתי, אז אני באמת לא יודעת מה אעשה עם עצמי. כל מה שאני יכולה לומר לכם הוא שהתחלתי להבין איך אנשים יכולים לזרוק את עצמם מגשרים, השם ישמור, כדי להרוויח איזו הקלה 'זמנית' מכל מה שעובר עליהם בחיים.
 
לא יודעת כמה זמן כבר עשיתי את הסיבובים האלה בחיים, כמה פעמים התגלגלתי לעולם – אבל הרגשתי אומללה. אבל בפברואר 2010, זה משהו שאני כן יכולה לומר, זה הרגיש שכל הטעויות, כל הכפירות, כל ה'לעשות את זה בדרך שלי' מכל הפעמים של לפני, השיגו אותי. כי מי יודע מי או מה הייתי לפני כמה גלגולים, או אפילו אחד. החשיכה של ה'לפני' הקיפה את כל כולי, נראתה כמו משהו שלא עומד להיגמר באיזשהו שלב, עד כדי כך שהתחלתי לתהות אם יש בכלל דרך החוצה…
 
ואז, באה הנסיעה לאומן.
 
לא ארכיב משקפיים וורודות ואעמיד פנים שכל ההרגשות האיומות נעלמו תוך 10 שניות מאז שהגעתי לשם, לא. מה שקרה, בכל אופן, הוא שהרגשתי 'שמישהו אחר' עוזר לי להתמודד, מהווה כתף תומכת, ומקל עלי לקבל את העובדה שהנשמה שלי חולה באמת.
 
ככל שהזמן עבר, התחושה 'שמישהו אחר' מנווט ועוזר רק גדלה. דברים נעשו קלים יותר. התחושה התמידית של 'יום רע' עברה והתחלתי להשתמש בזמן שלי בצורה יותר מועילה ושימושית, כמובן, כל זמן שלא הרגשתי את הפחד.
 
אט אט, הפצע הרוחני הענק שנמצא שם מי-יודע-כמה-זמן-וממתי התחיל להחלים. עוד כמה מכשולים פה ושם, אבל שנתיים עברו ואני מרגישה כמו בן אדם אחר.
 
נלחמתי מלחמה ענקית ומאסיבית… עם עצמי, ותודה לרבי נחמן, יצאתי ממנה בשלום.
 
ואז התחלתי לחשוב: האם רק אני סובלת מהחשיכה האיומה הזו בפנים? רק אני זו שצריכה לתקן? דיברתי עם אנשים אחרים, בעיקר עם בעלי, ותהיתי איך זה יכול להיות שהם נראים 'מתוקנים' בלי שיהיו להם רגעי תנופה, שעת כושר מה שנקרא, לאמת?
 
אבל זה רק נראה שזה כך.
 
לא מזמן, כשאביו של בעלי נפטר בפתאומיות (מיד אחרי סוכות) בבת-אחת האדם שאני נשואה לו למעלה מ-14 שנים, זה שחשבתי שהכרתי אותו באמת, כאילו נעלם לאיזה חור שחור.
 
הוא היה מתפלל, עושה כל יום שעת התבודדות, למד, עבד, וטבל במקווה כל יום. אבל הנשמה שלו – המפתח העיקרי והחשוב שנמצא אצל כל אחד מאיתנו, והיא ה'אני' האמיתי שלנו – כאילו נעלמה לאיזה מקום עלום ולא ידוע.
 
זאת הדרך היחידה שאני יכולה לתאר את מה שקרה לו. זה לא הסיפור שלי, לכן אני לא יכולה להוסיף תיאורים צבעוניים או שחור-לבן, גם לא עוד פרטים. אבל אחרי הרבה תפילות והרבה שיחות עם השם ועוד הרבה תפילות, בוקר אחד, כשדיברתי עם השם, הוא אמר לי שצריך לשלוח את בעלי לאומן, ודחוף.
 
בעלי מגיע לאומן ראש השנה כבר חמש שנים. אומן היא לא מושג 'חדש' עבורו או עבורי. אבל אומן ראש השנה זה עניין אחר לגמרי מאומן של שאר השנה.
 
בעלי היה צריך ללכת ולשבת ליד ציונו של רבי נחמן ולהתפלל. לבקש מהרופא של הנשמה שיעזור לו, שירפא גם לו את החשיכה האיומה שלפתע פתאום השתלטה עליו.
 
התקציב, כמו שסיפרתי לכם אינספור פעמים (כמעט בכל מאמר) לא מי יודע מה, אבל הנסיעה הזו היא לא מותרות וגם לא 'לוקסוס'. הבנתי שמדובר כאן בעניין של חיים או מוות רוחניים.
 
בעלי הגיע לאומן בשבת חנוכה, אחד הזמנים הקבועים שחסידי ברסלב מגיעים לרבי נחמן במהלך השנה.
 
הייתה לו נסיעה מדהימה. הוא הגיע עם צרור ענק של כאב ועצבות, חשיכה וייאוש, שאף אחד מאיתנו לא ידע איך להתמודד איתה. את אומן הוא עזב כשהוא יותר 'מואר', עלה שוב פעם על הדרך כשהוא בריא ונקי מכל הדברים שהכבידו עליו במשך שנים, גם כאלה שהוא לא ידע שקיימים בתוכו.
 
בחנוכה האחרון, בכל פעם שהדלקנו נר ביקשתי מבני המשפחה שיאמרו משהו שהם באמת שמחים בו, או מודים עליו. יום אחרי שבעלי חזר הביתה הוא אמר: "את יודעת, יש לנו כזה רבי עם כזה אור…"
 
בעלי אף פעם לא היה מעריץ של קברות צדיקים. בעבר, למקומות האלה הוא הגיע רק בגלל שגררתי אותו לשם. לא הייתה לו ברירה. והוא, רק היה צוחק עלי. אבל אומן זה משהו אחר. אומן זה תמיד משהו אחר.
 
אני מספרת לאנשים על האור שיש באומן, והרבה אנשים אומרים לי ש'קברים קדושים לא עושים להם את זה'. הם פשוט לא מסוגלים להתחבר. אני לא לוחצת עליהם, אין טעם. אבל מה שאני כן יודעת הוא, שאין שום קיצורי דרך רוחניים. אם עדיין לא התמודדת עם רגעי האמת שבחייך, זה אומר שעדיין לא הגעת לנקודה האמיתית, לבסיס העניין והמטרה של מה שבאת לתקן כאן.
 
יש אנשים – רוב האנשים – שלא מגיעים לזה אף פעם.
 
אבל אם אינך אחד מהם ויש לך את רגעי האמת שקצת מפחידים אותך, וקשה לך להתמודד איתם, זכרו שלא צריך להתמודד עם זה לבד, יש רבי, הרופא של הנשמה, שיכול לרפא אותך אפילו מהמחלה הרוחנית הכי קשה שישנה.
 
כל מה שאתם צריכים לעשות הוא רק לקבוע איתו פגישה, ולהגיע.