הרפתקאות בדרך חזרה

הכל התחיל עם תכשיר לניקוי מהיר של
התנור ושני בעלבוסטים חסרי ניסיון. ריססנו,
הפעלנו את התנור וחיכינו. למי? לחטיבה
שלמה של כבאים. למה? תקראו על זה.
 
 
תהליך הכשרת המטבח שלנו כבעלי תשובה, היה חוויה רוחנית מעשירה בין בעלי וביני, השם – והכבאים מתחנת כיבוי האש של סנט לואיס.
 
הכל התחיל עם תכשיר לניקוי מהיר ושני בעלבוסטים חסרי ניסיון (בעלי ואני). אחרי שלוש שנות נישואין, עם ילד קטן שישן במיטתו בנעימות ובביטחון, מילאנו את הוראות הרב (כך חשבנו לפחות) והתחלנו את תהליך הכשרת התנור במטבח. אחרי שריססנו מהתכשיר אל תוך התנור (בנדיבות כמובן), הפעלנו את החימום (גם כן בנדיבות) וחיכינו.
 
בזמן שהתנור עבר את תהליך ה'גיור' שלו, בעלי פנה לחדר העבודה כשהוא מצהיר שאין סיבה לעמוד ליד התנור סתם כך, וממילא עליו לסיים עוד מספר דברים לקראת מבחני הסיום של לימודי החוק והמשפט בהם הוא מתמחה. אז עשיתי מה שכל אישה טובה עושה – עקבתי אחרי ההוראות שנתן לי – עד שהחל להופיע עשן.
 
טבלת ה'למה כן ולמה לא' להטריד את בעלי החלה לנקר בראשי, אבל כשהפחד מהעשן התגבר ואיבד את הפרופורציות יחד עם הריח החריף, הלכתי לקרוא לו. בעלי, להגנתו, היה שקוע כל כולו בלימודים, וגם ידע, מהתנסויות קודמות, שאשתו לפעמים מגזימה – קצת. אז הוא לא מיהר לבחון את המצב, ואני חזרתי לסלון בשפתיים חשוקות – וחיכיתי.
 
בדיוק כשחשבתי שזה הרגע פשוט לגרור אותו מהשולחן ולהביאו למטבח שיראה את ה'ראיות' בעצמו, קולן של הסירנות החל להישמע באופק. מצחיק, חשבתי לעצמי, קול הסירנות נשמע מתקרב ומתקרב… רגע, הם עוצרים ממש בכניסה לבניין שלנו. אבל אז בעלי כבר היה ממש מאחוריי כשפתחתי את הדלת, ולו רק כדי לגלות את השכן מלמעלה רץ בטירוף במדרגות וצועק משהו על עשן שיוצא מהמטבח שלי. הרבה יותר ממה שהייתם אומרים 'חטיבת כבאים' – חטיבת כבאים פרצה פנימה והחלה לטפל בעניינים.
 
דקות ספורות אחרי שהעשן התפזר ודברים החלו להתבהר, שני בעלי תשובה נבוכים ומלאי חרטה ביקשו סליחה (אני מניחה שזה חלק מהתהליך) מהשכן שלנו ומהכבאים של סנט לואיס. איך בסופו של דבר הכשרנו את התנור לא כל כך נחקק בזיכרוני, אבל זה בהחלט לא היה מרגש כמו בפעם הראשונה.
 
בשלב כלשהו הרב המקומי של חב"ד הופיע, כדי להשלים את המשך התהליך. אמרנו שלום יפה לחלק מהכלים שקיבלנו במתנה כשהתחתנו, והרב הרשים אותנו כשהוא בדק והגיע לכל פינה וכלי שניתנים להכשרה. הופתעתי לגלות איך אש – ומים – יכולים לשנות את המצב של דבר מסוים מן הקצה אל הקצה, מלא כשר לכשר, מלא טהור לטהור. נדהמתי מהעובדה שהשם נותן לנו את הכלים אותם אנו צריכים, ברוחניות ובגשמיות, כדי להיות מסוגלים לשנות את מצבנו הרוחני בחיים, אם אנו באמת רוצים בזה. הרעיון הוא שלא מדובר רק בשינוי שאדם עובר אלא בעיקר במושג הסליחה, שהוא בעצם הכנעה, עורר בי השראה עצומה.
 
היו עוד רגעים וזמנים בדרך לתשובה שבאמת הפעימו אותי. כמו הפעם הראשונה בה קנינו עוף כשר ארוז. לפני שנישאנו, לא הייתי בקיאה בכל הקשור למשימות בבית, וזה בגלל עובדה פשוטה: כנערה לא דתייה שגדלה בחברת אנשים לא דתיים, השלב הבא בדרך הוא הלימודים בקולג', בהמשך קריירה עם הפנים לעתיד עמוס וגדוש. חינכו אותנו לחשוב כמו גברים, ובישול, תפירה ושאר משימות הבית נשארו מאחור איפשהו בשנות ה-50. אבל מכיוון ששיניתי כיוון והתחתנתי יחסית בגיל צעיר, קיוויתי וייחלתי שהמלאכים המטפלים בעניין חשוב זה יופיעו פתאום ויברכו אותי במיומנויות שמעולם לא חשבתי שאצטרך. הייתי אמורה להיות איזו כותבת מפורסמת שגרה בניו יורק עם שני פודלים, לא בעלת תשובה חסרת אונים, עקרת בית שמנסה להתמודד עם עוף כשר בסנט לואיס.
 
אז בעזרתו של השם, פתחתי את החבילה בתמימות ובלי כל חשדות, כשלפתע זיהיתי אותו, הוא היה עטוף ברשת קטנה – כבד עוף אמיתי חי!!! שחררתי מכל הריאות שלי צרחה שהריצה את בעלי למטבח (אמרתי שאני נוטה להגזים, נכון?). מילמלתי משהו לא מובן על ה'מתנה הנוספת' שבחבילה. אחרי הכל, העוף שבישלתי אי פעם (או קניתי מוכן) היה ממחלקת המאכלים הלא כשרים. ואותו עוף, לא כשר, היה מלא בהורמונים ומי יודע במה עוד, רק כדי שהוא יראה מעורר תיאבון. בשום עוף שקניתי אי פעם לא מצאתי את ה'פרס' הנוסף הזה. חשבתי על סבתא-רבא שלי ע"ה, שהייתה מורטת את נוצות העוף לפני שהכשירה אותו, ובאיזה מקום שהיא נמצאת עכשיו היא בטח לא מפסיקה לצחוק על הנינה עם ביש המזל שמנסה להכשיר תנור, עוף, ומה לא?
 
כשעלינו מספר שלבים נוספים בהתקרבות ליהדות שלנו, גם ה'טעויות הדתיות' עלו איתנו. כמו אותו יום שיצאתי מהבית ללא הכובע על ראשי אחרי שקיבלתי על עצמי כיסוי ראש. אני זוכרת איך כיסיתי את הראש עם הידיים ורצתי כאילו חבורת ציפורים התנפלה על ראשי. לצופה מבחוץ, זה בודאי לא היה נראה עניין של מה בכך: ראש ללא כיסוי. אבל ככל שגדלתי ביהדות שלי, כך גם גדלה המודעות שלי לעובדה שישנו משקיף אחד שממנו אכפת לי מאוד, הוא צופה בי גם כשאף אחד לא עושה זאת – והיציאה מהבית ללא כובע עשתה לי משהו בנשמה.
 
במשך השנים נרשמו עוד סיפורים של תקלות וניצחונות. היינו כמו שני פעוטות שלומדים את הדרך לחיות חיי תורה. הרב והרבנית הפכו להורים הרוחניים שלנו, מדריכים אותנו בכל צעד בדרך, מעודדים אותנו כשקיבלנו על עצמנו עוד מצוות, מוחאים כף על כל אבן דרך והישג שזכינו בו. וכשהם הובילו אותנו לחופה בפעם השנייה (הנישואין הראשונים לא היו אורתודוקסיים) שהייתה על המדשאה בבית חב"ד, זכינו להשיג את הפסגה של מסענו, הראשונה שאחריה הגיעו עוד. החתונה הראשונה הייתה הרבה יותר מתוכננת, מעוצבת ומחושבת. וככלה, בפעם השנייה, ההינומה שכיסתה את פניי לא הייתה מעוצבת ויפה כמו הראשונה. אבל מתחת לחופה בפעם השנייה הרגשתי שסוף סוף התאחדנו בקדושה, כדת משה וישראל. האחדות באה לידי ביטוי גם בכשרות, בשבת, בשמירת טהרת המשפחה, וכמובן – עם השם. היינו שני אנשים שנולדו מחדש, הנשמה שלנו הגיעה למקומה אחרי נדודים רבים.
 
מעבר מהיר למספר שנים אחרי כן, לחתונה של אחי בניו יורק. החתונה שלו הייתה החתונה הדתית 'הרשמית' הראשונה במשפחה שלנו, שכללה מחיצות באולם וכל השאר. כמה בכיתי בחתונה הזאת – ולא רק מתוך שמחה, אלא בגלל סגירת מעגל שהחל לפני הרבה זמן. מתחת לחופה, אבא שלנו עזר לאחי ללבוש את הקיטל – קיטל עם היסטוריה.
 
הקיטל הזה היה שייך לסבא-רבא שלנו, שלצערנו מסר את נפשו על קידוש השם באושוויץ של ימות השואה הנוראה. הקיטל הזה נשמר אצל סבי, ניצול שואה, אחרי המלחמה, והגיע עד לחופים של ארץ ישראל. כשהמזוודה שבה היה הקיטל נזרקה לחוף היא פגעה במים והקיטל הוכתם. במשך חמישה עשורים בהם היה מאוחסן בארון הוא גם הצהיב. החמות לעתיד של אחי לקחה אותו לאחת המכבסות בניו יורק, אלה שעושות קסמים עם הבגדים, והוא חזר להיות לבן וצחור.
 
כשאחי לבש את הקיטל, הוא התאים לו כאילו נתפר במיוחד בשבילו. שלחתי מבט מלא חיוכים לסבא שלי, שהתבונן בנכד שלו לובש את הקיטל של אביו בפעם הראשונה, קיטל שנשכח במשך חמישים שנה – והדמעות זרמו כנהר. האם סיפורו של הקיטל הוא לא הסיפור של עם ישראל? האם לא הוכנו, נרדפנו, עוננו, נהרגנו – ועדיין, שרדנו, בנינו, והפכנו לחזקים יותר מבעבר? בזכות אבות, הרבה בעלי תשובה חזרו הביתה, נמשכו על ידי כוח לא מוסבר לחופי היהדות של אבותיהם. הדמעות של הרבה סבים וסבתות, אלה שמסרו את נפשם ואלה שהגיעו לרגעים מרגשים כאלה, כעבור כמה דורות עשו את שלהן. היהדות שאוחסנה במדפי הארון במשך עשורים פתאום נשלפת החוצה מהמדף, מתנערת מהאבק והופכת ללבוש של הדורות הבאים. הנשמות שלהם עוברות כביסה רוחנית והופכות לנקיות וטהורות, כמו הקיטל.
 
כבעלי תשובה, הדרך אל השם והדת הייתה מלאה במניעות. ככל שאדם מנסה לדבוק בקדושה, היצר הרע מנסה יותר ויותר לסכל את תוכניותינו ולבלבל אותנו. ואני נזכרת במילים של אישה חכמה שאמרה לי פעם: "התורה לא ניתנה למלאכים. היא ניתנה לבני אדם". כן. אנשים שבהחלט עושים טעויות. אנשים שיכולים לתקן ולהתחיל מחדש.
 
הדרך לתשובה לא תמיד קלה. אבל איכשהו, ככל שהיא נעשית קשה, כך אתה רוצה שהיא תהיה שלך. לא מזמן שמעתי על חברות מהעבר, כאלה שלא הקימו אפילו בית משל עצמן, לא התחתנו ולא הביאו ילדים לעולם, ואני מזדעזעת ממה שהיה יכול לקרות אם לא… רק בגלל רחמיו ואהבתו של השם הגעתי למה שלא חשבתי לעולם שאגיע ואהיה – עקרת בית ואמא נהדרת (כמו שאמר לי פעם הרב ברוידא) שגרה בארץ הקודש.
 
כמו הקיטל, היהדות שלנו יכולה להגיע אלינו מדורות קודמים, לעשות את כל הדרך מהעבר אל ההווה, ולהדריך אותנו לקראת העתיד שלנו. וכמו הקיטל, שהצהיב עם השנים, אנו יכולים לנקות את נשמותינו מהלכלוך שדבק בהן, ולהפוך אותן ללבוש הולם ונקי שנשטף מהדמעות שלנו ומהדמעות של אבותינו. וכשנמדוד אותן, נגלה שהן מתאימה לנו בדיוק, כמו חליפה שהכין לנו החייט.