השירה שעל שפת הים

וכך מספר המשל: מלך אחד היה סגור בארמונו, ספון בחדרו. אף אדם לא בא בסודו. בני מדינתו ניסו לדובב אותו בדרכים שונות – שיגרו מתנות, ערכו טקסים, ביקשו את קרבתו ונענו, אך בקול דממה שקטה. דומה כאילו מאומה לא יחדור את מחסום הניכור. ואז הופיע הכנר וכינורו נעמד תחת החלון המלכותי החתום, כיוון מיתריו והחל מנגן. צלילים השתפכו, השתרגו ועלו על החומה, נקשו על החלון, ואשנב צר נפתח כדי סדק. ככל שהתעצם הניגון, כך הלך הסדק והתרחב לכדי חרך, והמלך ניצב שם בכבודו ובעצמו, מאזין לניגון ברוב קשב. עשה הניגון מה שלא עשו רבים וטובים. הוא פנה אל המלך בשפתו שלו.
 
* * *
 
שבעה ימים של טהרה והתעלות חלפו עברו עלינו. שבעה ימים מופלאים בהם התנזרנו מכל שמץ חימוץ. המוח שרוי היה בנקיות שלא מן העולם הזה, וכך גם הלב. והנה, דווקא בעיצומה של היטהרות, למחרת שביעי של פסח, חוזר לו החמץ יחד עם השאור וממלא בין לילה את מחוזותינו. וכאן הבן שואל, אם ככלות שבעת ימי החג עתיד החמץ לחזור לכאן? מה הועילו חכמים בתקנתם? ובעצם, השאלה הזו מטרידה כל אדם בנוגע לעצמו. ניקיתי, ביערתי, התכוננתי, התקדשתי, וכל זאת רק על מנת לשוב ככלות שבוע ימים אל אותה הדמות שנטשתי בערב חג, אל אותו החמץ, אותן המחשבות וההרגשות, הייתכן?!?
 
ואולי אכן אין זו אותה הדמות, אותה המציאות ואותו החמץ. יתכן ועולם אחר לגמרי ממתין לנו למחרת הפסח, ומן הראוי ללמוד עליו ולהכיר את סגולותיו. בואו נראה.
 
הגלות עוצרת על שפת הים
 
שביעי של פסח הוא ציון דרך. ממצרים יצאנו שבוע קודם לכן, בליל התקדש חג. אך הגלות עצמה עוד כרוכה הייתה אחרינו, מתלבשת בדמותם של שש מאות רכב בחור. רק על גדות ים סוף השלנו מעלינו לחלוטין את כבלי הגלות, הפכנו באמת ובתמים בני חורין, גאולים. קריעת ים סוף לא הייתה רק נס עצום שהרעיד את סיפי היקום. מעבר לכך היה זה המאורע שחילץ את נשמת ישראל באופן המוחלט והמושלם ממעמקיה של מצרים הגלותית, דעותיה, אמונותיה וזוהמתה הנוראה. מי הים שניצבו כנד נוזלים מפלסים דרך לעם, מי הים ששבו והסתערו בשצף קצף על חיל פרעה, רכבו ופרשיו, גלי הים שפלטו אל גדות הים את שללה של מצרים, הם שהשיבו לישראל את היקר מכל – את חירותם ואת נשמתם. שם, על שפת הים, זרחה והאירה בלבבות ההארה החשובה ביותר לחיי גאולה, הם למדו לומר שירה.
 
את המסע מיציאת מצרים עד קריעת הים עושה כל יהודי בדרכו הפרטית אל גאולת נפשו. לא דבר ריק הוא להיחלץ מהרגלים פסולים, לרומם את הדעת ולהחליף נתיבי מחשבה, לעבד מידות ולעדן טבעי נפש. מבקשי החירות האמיתיים מושכים עצמם מעט מעט מביצת גלות הנפש. מחלצים אצבע ועוד אצבע, מבצבצים ועולים מטיט ואפר. אך הקושי הגדול ביותר אורב דווקא אחרי היציאה. מרדף אכזרי מתנהל שם, אפוף חיצי אויב. הסיטרא אחרא (הצד האחר) איננה מוותרת, יורקת חיצים ואש. ואז חושב לו היהודי הנמלט בליבו 'אם כן למה זה אנוכי. מה בצע לי ביציאת מצרים אם לגאולה עוד לא באתי…' היהודי הזה זקוק נואשות לקריעת הים!
 
חיצי רעל וניגון של רפואה
 
חיצי מצרים בתרגום אישי הם תוכחה שאיננה הגונה. אדם עשוי להימצא מחוץ לחומות מצרים, אך בליבו פנימה רוחשות מחשבות קשות יותר מכל גלות. יש לו טענות ושאלות. נדמה לו שהרודפים אותו חזקים יותר ממנו. הוא לא מבין לאן מובילים אותו. והשאלות הללו המולידות בלב מרירות וכעס, פחד ותהיה, קשות יותר מכל גלות.   
 
הגלות הזו קשה ואיומה משום שהיהודי היקר הזה מחפש כבר קדושה, צועד לקראת, מבקש להתקרב, אך בטוח, משום מה, שהמלך מזעיף פנים כלפיו, ולכן גם הוא מזעיף פנים כלפי עצמו, מכה וחובט בנפשו, ומייסר את כליותיו. אך התוכחה הזו איננה מן הזן שמעלה ריח טוב בנפש ומרומם אותה לעבודת הבורא. אדרבה, תוכחה שכזו רק רומסת את הנפש, מעוררת את ריחה הרע והפגום, וזה נורא.  
 
ים גדול ונורא מפסיק כעת בין נפשו הצמאה של היהודי הטוב לבין אלוקיו. והוא איננו יודע איך עושים את הדרך הזו שבתוך הים. וכל כך למה? משום שמוחו, קדושתו ודעתו, לא ממש יצאו עדיין ממצרים. פרעה וחילותיו בלעו את כוחותיו והוא ניצב חלוש ורפוי אונים, לא יודע שהדרך אל המלך עוברת בשיר. אם רק יידע איך לפתוח את הפה ולזמר, איך לשיר ולשבח, כי אז היה נגאל. והגילוי הזה מתרחש ביום השביעי של פסח. ים סוף הנגזר לגזרים מחולל שתי ישועות. ראשית, הוא מטביע את עושקי הנפש המצריים במימיו. שנית, הוא פותח בפני נפשו של היהודי את דרכה אל גאולתה. בקריעת ים סוף, מגלה רבי נתן מברסלב, התנוצצה והאירה כבר הארה ממתן תורה. מי הים הנגזרים חשפו וגילו בפני כל יהודי את שבילי החכמה והדעת, ואז הוא לומד בעצם איך לשיר.
 
על שפת הים, ורק שם, מבין היהודי שבעצם אף אחד לא רודף אחריו. אין מצרים ואין גלות. שם הוא גם מבין שהדרך אל קרבת השם צועדת רק מתוך עשרה מיני נגינה. תוכחה הגונה מפי מוכיח הגון. לא עוד רדיפה, מרירות וחיצי רעל. רק שיר וקול תודה, ערגה ותשוקה חדשה, ובעיקר אמונה שבודאי יש לי חלק בגאולה. משום כך, יום למחרת קריעת הים החמץ כבר מותר. שוב אין זה אותו החמץ. שוב אין זה אותו העולם. ושוב אין זה אותו אדם של לפני קריעת הים. יהודי שכזה מסוגל כבר לגלות את השם גם מתוך אכילת חמץ.