השכל האלוקי והשכל האנושי

אדם שחפץ באמת פתוח לשמוע,
לקבל, להקשיב. ואם כך, מדוע הוא
סגור כל כך? מדוע מתנגד? מה
אכפת לו לשמוע דעה אחרת?

בגן החכמה – פרק 63

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

אדם שלכאורה מוכן להאמין, אלא שהוא רוצה להבין הכל בשכלו ולראות הכל בחושיו הגשמיים – דבר זה בעצמו נובע מגאווה. זאת, משום שחושב שהוא זה שקובע מהי האמת, וההבנה וחושיו הם המדד היחידי לאמת. ולא רק, אלא שהוא הסמכות העליונה לקבוע מהי אמת ומהו שקר. גישה זו מראה רק על צרות אופקים. אדם עם נקודת אמת, ולו הקטנה ביותר, מודע היטב למגבלותיו, שהוא בעצמו חלקיק קטן בבריאה העצומה, חייו קצרים כל כך וטרדות הגוף רבות, התאוות תופסות חלק גדול ממוחו ושיקול דעתו מושפע מהרבה חולשות… אז איך בכלל יטען ויתיימר לומר שהוא מבין את הבריאה, שהוא יודע להחליט מה אמת ומה לא???

לעומת זאת, אדם הנשען על שכל התורה ועל מה שהשיגו גדולי הצדיקים, שהיו תמימים בתכלית וזיככו עצמם מכל אחיזה של רע, תאווה, נטייה אישית, וזכו להשיג דברים שהם מעל לשכל האנושי, ומי שיעיין בספר הזוהר הקדוש, ספרי האריז"ל, ספרי רבינו וכו’, דברים שצדיקים אלה השיגו אינם ניתנים להשגה במוח אנושי כלל. לכן, רק הוא יכול לקוות להבין כטיפה מן הים ממה שכתבו והשיגו על תכלית הבריאה ועל האמת ועל מה שהבורא רוצה מהאדם.

הבורא, כידוע, מרומם ונישא מכל תפילה ואפילו מלאכי מרום שואלים זה לזה: איה מקום כבודו להעריצו? וכל שכן האדם! לכן, אדם עם מעט אמת רואה את מגבלותיו ומבין שלפי גודל הכלים שיש לו הוא לא יכול לראות את השם כפשוטו, אלא אך ורק על ידי אמונה. הוא מבין שכל שעליו לעשות הוא רק להתקרב אל השם לפי מגבלותיו, כלומר על ידי התורה והמצוות שהן "צמצומים" – השם ברחמיו צמצם את אלוקותו בתורה ובמצוות כדי לאפשר לאדם להשיג על ידם את האמונה, ועל ידי זה להתקרב אליו.

לכן, אם ילך בדרכי החיים בתמימות ובענווה, לפי הכלים שלו, רק אז יצליח להגיע לאמונה ולראות את השם. ואדרבה, רק אדם המודע היטב למגבלותיו הוא זה שיזכה לאמונה, לראות את השם ולהתעלות מעל למגבלות שלו, כמו שהתם ידע ולכן זכה בסופו של דבר לראות את המלך. אבל אדם שלא מודע למגבלותיו זה בעצם מום שלא מאפשר לו להתחיל כלל להתרומם מעל לגשמיותו, כמו שאמרו חז"ל: "יהיר – בעל מום הוא…". לכן החכם, שחושב שהוא חכם ויודע הכל, לא זוכה כלל לראות את המלך.

השורש לכל הכפירות, גם אלו המתלבשות בכל מיני הסברים שכלתניים הוא – שלאדם יש נקודת כפירה בלב שהיא בלי שום שכל. הוא פשוט החליט בליבו שלא מתאים לו להאמין, מכל מיני סיבות – גאווה, תאוות, אינטרסים וכו’ – לכן הוא סוגר את ליבו. יש לו התנגדות פנימית שאין לה שום הסבר מלבד רוע לב. הרי אם הוא באמת רוצה באמת אז מדוע הוא סגור כל כך? מדוע הוא מתנגד? אדם שחפץ באמת פתוח לשמוע, לקבל, להקשיב. וכל שכן אם טוען שהוא יודע מהי האמת, אז בודאי לא צריכה להיות לו התנגדות לשמוע דברים שונים ממה שהוא חושב, כי אם הוא טוען שהוא חזק בדעתו, מה אכפת לו לשמוע דעה אחרת?

שוב שאל החכם השליח: אם כן מי מנהיג המדינה? השיב החכם הראשון: זאת אני אספר לך הבירור, כי ממני תשאל, כי אני בקי בזה, כי הייתי משוטט במדינות והייתי במדינת איטליה, וכך המנהג – שיש שבעים שרי יועצים (שקורין ראטהיירין) והם עולים ומנהיגים זמן מיוחד, ועם זה השררות חולקין עצמן כל בני המדינה בזה אחר זה…

אין צורך להתעמק בטיפשותו של החכם שממציא ברגע זה המצאה שלא הייתה ולא נבראה, כדי לבסס את התיאוריה החדשה שלו שאין מלך. מי בכלל שמע על הנהגה כזאת שכל בני המדינה, כל אחד בתורו, מולך??? האם כל אחד כשיר למלוך? איך יעלה על הדעת דבר כזה? סברתו של החכם מרמזת על סברותיהם של המחקרים הסוברים שאין עליונים ואין תחתונים. אין סדר של ברואים מעולים יותר ושפלים יותר. רק הכל סובב סביב הטבע והמקרה, מה שנקרא "שוויון זכויות"… זו ממש הטענה של קורח במחלוקתו נגד משה ואהרן, כמובא: "ויקהלו על משה ועל אהרן, ויאמרו אליהם: רב לכם! כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם השם ומדוע תתנשאו על קהל השם"? (במדבר טז).

והתחילו דבריו לכנוס באוזני החכם השליח…

החכם השליח שהיה חשוף לדברי הכפירה של החכם התחיל להאמין לדבריו. כאן ישנו מוסר השכל – עד כמה מסוכן לשמוע דברי כפירה ואפיקורסות, כמו שהזהיר רבי נחמן מברסלב בהרבה מקומות – לא לשמוע דברי כפירה משום שזה מזיק מאוד לאמונה, וכל שכן לאמרם בפה מלא ואפילו בדרך צחוק. כי כמו שדברי אמונה מחזקים את האמונה, ככתוב: "האמנתי כי אדבר", כך גם ההיפך – דיבורי כפירה, אפילו אם נעשים בדרך צחוק והלצה ואפילו אם חוזר עליהם בפיו כדי ללעוג להם, מקלקלים את אמונתו של האדם ומשפיעים על ליבו, משום שהאמונה, או להבדיל הכפירה, תלויות באופן ישיר בדיבור של האדם.

זה מה שנאמר (שיחות הר"ן, ה): לאדם יש רשעות טבעית, דהיינו רצונות לתאוות ולמידות רעות, וכשיש לו אמונה ויראת שמים הוא כופה את ליבו לדעתו, וכך הוא מתגבר על הרשעות שבטבעו. אבל כששומע דברי כפירה וחקירות ושכלים של פילוסופיה, אזי הרשעות שלו מקבלת חיזוק ואסמכתאות, והוא מאבד את יראת השמים שלו וכבר אין לו במה להתגבר על רשעותו.

האמונה, כידוע, היא הדבר שיש עליו את המלחמה הקשה ביותר, וכל אדם נמצא כל חייו במלחמה על האמונה ובניסיונות של אמונה, לכן – מכיוון שמתגברות על האדם כפירות מצד גופו הקשה ומצד פגעי ומקרי הזמן – אם ישמע גם דברי כפירה אז ברור שהמלחמה תהיה בלתי שקולה, והכפירה תתגבר עליו.

לכן אמרו חז"ל, שכל הלומד מספרים חיצוניים של חקירות ופילוסופיה אין לו חלק לעולם הבא. זאת, משום שמאבד את יראת השמים והאמונה ואת נשמתו, כמובא בגמרא על אלישע בן אבויה, המכונה "אחר", שכפר בעיקר, ושאלו חכמים: כיצד בא תנא קדוש לידי מידה זו וכפר בעיקר? ותירצו: בכל פעם שקם מלימודו היו ספרי מינות נופלים מחיקו, כלומר שלא נזהר באזהרה שלא לקרוא בספרים החיצוניים, והיה מעיין בספרי מינות וכך איבד את כל יהדותו. ואף על פי שהיה תנא קדוש וחכם עצום ובעל השגה – שעלה להיכלות עליונים, כל חכמתו והשגתו לא הועילו לו משום שאיבד את תמימותו.

ומכאן, ילמד כל אחד קל וחומר: מה תנא קדוש שלמד תורה בצוותא עם גדולי התנאים כרבי מאיר ורבי יוחנן, ונפל נפילה שכזו משום שלא נזהר מלהיחשף לדברי כפירה – אז אני, שבקושי יודע לפתוח ספר? ולא רק, אלא שעליי להיזהר במשנה זהירות ולא לשמוע דברי כפירה ואפיקורסות! כשיעשה אדם קל וחומר זה בודאי לא ייתן ליצר הרע לפתות אותו בטענות שהוא חזק ויכול לשמוע, זה לא יזיק וכו’, כי זה כן יזיק לו ואפילו מאוד, כמו שהזיק לתנא אלישע בן אבויה.

בכל מקרה, אין היתר להיכנס כלל בחקירות אלו. אדם שמאמין מרגיש את האמונה בליבו ואין לו צורך בשום חקירה בשביל אמונתו. אדרבה, אם חושב לחקור זה מראה על חולשה, כמו שאמר ה"חפץ חיים" לבנו שרצה ללמוד ספרי חקירה: "מי שמחפש הוכחות לאמונה בספרי חקירה סימן שהוא לקוי בהכרתו ויש לו הרהורים וספקות". הדרך היחידה לחזק את האמונה היא רק על ידי שמדברים דיבורי אמונה, לימוד בספרי אמונה ושמיעת שיעורים בנושא אמונה, ללא שום חקירות כלל.

עד שהסכימו וגזרו, שבודאי אין מלך בעולם כלל…

אחרי ששני החכמים חקרו וחקרו הם הגיעו למסקנה שאין מלך כלל! דבר זה מחזק את דברינו: ברגע שתלך בדרך של חקירה בהכרח תבוא רק לידי כפירות. לכן, דע מראש, כי לאמונה אפשר להגיע רק על ידי אמונה!

החכם הראשון, אותו כבר הספקנו להכיר כאדם בעל גאווה, הוא החליט שלא טוב לו להאמין ולהתבטל. עתה, הוא גם הצליח לשכנע את החכם השליח להאמין בכפירה שלו. על החכם השליח שכפר ישנה שאלה: הרי לא נאמר שהיה גאוותן, ובפרט שהוא היה שליח מאת המלך בכבודו ובעצמו אל החכם הראשון, מדוע התפתה כל כך ובקלות כזו לדברי הכפירה של החכם? התשובה לכך היא, שכל אדם טבעו להיות אנוכי וגאוותן, לכן קל לו להיתפס וליפול לכפירות. להאמין זה דבר המחייב את האדם להתנהג בנימוסי המלך, להיות מבוטלים לגדולים מאיתנו. לעומת זאת, לכפור זה הרבה יותר נוח משום שאז חושב אדם שהוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, לכן אף החכם השליח, שהוא בעצמו שליח המלך, השתכנע בקלות לכפור במלך.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)