השם! איפה אתה?

"שמלי?", איזה שם מוזר זה?
באותו רגע לא היה לי שמץ של מושג
ש’שמלי’ זה קיצור של ‘שמע ישראל’,
השם הכי יפה שיכול להיות, ושכל
כך מתאים ליהודי יקר מאוד בשבילי.

החיים לא היו פשוטים. ניסיתי למצוא את דרכי חזרה. אבל אתם יודעים, גם לאלה שנולדו דתיים יש קשיים. כשאני מתעוררת בבוקר ואומרת "מודה אני", אחר כך אני צריכה ליטול ידיים. ואם אני יכולה לעשות את זה, אז אני גם יכולה להתפלל ברכות השחר, לברך לפני האוכל, אחרי האוכל… וכל זה, באותה תקופה, היה לי קשה מאוד. ועזבו את זה שצריך לחכות שש שעות בין בשר לחלב, השבת, לבוש צנוע… אבל באמת רציתי למצוא את הדרך שלי חזרה, רק שלא ידעתי איך להתחיל, איזה צעד ראשון לעשות. הרבה מהמורות מחכות שם בדרך.

בצפת גרה אישה אחת נחמדה, טליה שמה. טליה היא אישה מקסימה שהפגישה אותי עם ברסלב לראשונה בחיי. היא פגשה אותי מיד לאחר שעברתי לגור בצפת. סיפרתי לה שאני מאוד רוצה למצוא את הדרך שלי ולהקים משפחה. לגדול להורים גרושים בלי אחים או אחיות גורם לך להשתוקק לבניית התא המשפחתי השלם והאוהב שלך. טליה סיפרה לי שוב ושוב, באותה תקופה, שהיא מתכוונת לנסוע לאומן, לרבי נחמן מברסלב ולעוד כמה צדיקים באוקראינה, וכדאי לי לכתוב מכתב לרבי. היא תיקח אותו ותשים אותו אצל רבי נחמן בשבילי.

הרעיון קסם לי מאוד. אבל ככל שרציתי לעשות זאת עלו בליבי מחשבות שונות: ‘איך בעצם אוכל לטהר את הלב שלי להשם עם המכתב הזה? ואז, לקום למחרת ולהמשיך בשגרה שלי? אני צריכה להיות מוכנה לעשות שינויים עם עצמי’… המחשבות הללו גרמו לדחוק את עניין המכתב.

עד לאותו לילה.

היה זה בשעות המאוחרות של הלילה…. טליה הופיעה בפתח ביתי.

מבלי להיכנס לפרטים מיותרים, אומר לכם שהייתה שם מסיבה קטנה. אופס…

נשמתי עמוק מאוד ואמרתי: "חבר’ה, תכירו, זאת טליה"….

עוד לפני שהספקתי להבין איך זה קרה, פניה כבר היו אדומות. אבל טליה הייתה נחושה בדעתה. היא לא התכוונה לעזוב את הדירה שלי בלי המכתב. היו לה תקוות גדולות בשבילי. חיפשתי בתוך הבלגאן שבמגירה ומצאתי דף ועט, אבל לא היה לי שום רמז מה אני עומדת לכתוב בו… ואז, העט כאילו החל לכתוב מעצמו ושרבט את הדברים הבאים: "השם! איפה אתה????"

קיפלתי את המכתב ונתתי אותו לטליה.

ידעתי ש’נשרתי’ קצת מהדרך, ואפילו הסתכנתי בכמה פניות וסיבובים. אך עדיין, ידעתי מהו הכיוון הכללי שבו אני רוצה ללכת, אבל באמת באמת, לא היה לי שמץ של מושג איך אני מגיעה לשביל שיוביל אותי לכיוון הזה.

טליה לקחה את המכתב שלי והלכה. היא הגיעה לאומן ביום שישי בבוקר ואני הרגשתי שחיי מתחילים להשתנות. לשבת הזאת אני קוראת השבת הראשונה שלי. שמרתי אותה בכל ליבי. לא בגלל ההורים שלי וגם לא בגלל המורים, או החברות שצופות מן הצד ובוחנות אותי, אלא בגלל שהנשמה שלי הייתה בהר סיני. כי שבת הייתה בתוכי. ממש בתוך הנשמה שלי. השבת הקרינה מהפנים אל החוץ, ולא מהחוץ אל הפנים.

במוצאי שבת של אותה שנה חל גם ל"ג בעומר. לאורך כל אותו יום קיוויתי והתפללתי שאפגוש את החצי השני של הנשמה שלי. זה היה כל כך ברור לי.

"את מטורפת" אמרו לי החברות… (זה בסדר, הן עדיין חברות שלי).

אז במוצאי שבת נסענו למירון. שעות על גבי שעות עמדתי והסתכלתי על המדורה כשפי מלמל מזמורי תהלים. כשהרמתי את ראשי אחת לכמה זמן מהתהלים, ראיתי אותו עומד שם, את הבחור הזה, על סלע לא רחוק ממני. ג’ינס, חולצה, כיפה סרוגה, פיאות ארוכות, וחיוך גדול על הפנים. זה מה שראיתי באותו רגע. מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי ילדה טובה כזאת, ‘יורמית’ כמו שאומרים, אבל אחרי שהחלטתי ‘לנסוע בדרכים’ שבחרתי לעצמי לא העליתי בדעתי שאחזור להיות כזאת לעולם. בבחור הזה ראיתי שילוב מדהים של יהודי גאה וגזעי. שילוב שלא ידעתי על קיומו… (תודה רבה רבי שלמה קרליבך).

לידי היה עוד בחור שצעק פתאום: "שמלי! מה העניינים? מה קורה?" ואז הם התחבקו. ואני חשבתי לעצמי, ‘שמלי?" איזה שם מוזר זה?’…

המחזה הזה נחקק אצלי היטב, משום מה, ותויק במקום מיוחד. באותם רגעים לא היה לי שמץ של מושג ששמלי הוא קיצור של ‘שמע ישראל’. השם הכי יפה ששמעתי!

עברו מספר שבועות מאז, ושרה’לה צלצלה בפעמון ביתי. לשרה ולי היו כמה חברות משותפות והן רצו להכיר בינינו. באותו יום היא עברה ליד הבית שלי, כך אמרה, והחליטה שזאת העת להיפגש. שתינו תה ושוחחנו לנו כל שעות הערב. מין קשר אינסטנט שכזה. איפשהו, לאורך כל השיחה, היא אמרה משהו שנשמע כך:

"בלה, בלה, בלה… אחי התאום שמלי, בלה, בלה, בלה…" ואז ראיתי פתאום את פניו על פניה. שאלנו אחת את השנייה המון שאלות והיא התקשרה לביתה ודיברה עם אחיה, שמלי, וביקשה ממנו להישאר בשבת בירושלים, כי חברה מצטרפת אליה ו"אולי תכירו?"…

שמלי ואני הרגשנו מיד בנוח אחת עם השני. את השבת קיבלנו בכותל המערבי. כשחזרנו לביתו, לבית משפחת וויט, התיישבנו כולנו סביב שולחן השבת. הרגשתי שהפנים שלי נעשות חמות והרמתי את עיניי כדי לראות אם שמלי מסתכל עלי. זה היה כל כך מלחיץ. הסטתי את מבטי לכיוון אחר. זה קרה מספר פעמים. הסתכלתי על הסובבים, אולי מישהו מהם הבחין בדבר. לא, כולם היו עסוקים בליהנות מהמטעמים שהכינה אמונה, אימו של שמלי – החלה, המרק, הדגים… עד שהסתכלתי על אביו של שמלי, יהושע וויט. הוא הנהנן בראשו כשחיוך על פניו…

אופס! הצילו?!?! אני רוצה לברוח, אבל לאן? אולי אתחבא? ואז הוא פנה אלי: "איך קוראים לך?". נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי: "אביגיל ירט". התגובה שלו הממה אותי. "אנחנו מכירים משפחת ירט מפנסילבניה, אברהם ושרה ירט".

ההורים שלי!!! ומה שהוא אמר בהמשך הימם את כולם. "הם עשו לנו את ה"שבע ברכות" לפני 25 שנים".

האם אני צריכה להמשיך?

החתונה שלנו זזה כמה מהלכים קדימה, למרות ששמלי הציע לי להינשא לו אחרי עשרה ימים! למה הוא חיכה כל כך הרבה זמן?

יהושע ואמונה וויט עלו לארץ תוך כדי ה"שבע ברכות" שלהם. בדרכם, לפני שעזבו את ארצות הברית, הם הגיעו לניו יורק, שם חיכו למטוס שיביא אותם לארץ ישראל. רבי שלמה קרליבך קפץ לביקור אצל הוריי, שגרו אז בברוקלין, וביקש מאבי שיעשה מצווה לזוג יהודי מתוק ומיוחד. אבי שאל את אימי, שהתרגשה כל כך רק מעצם העובדה שרבי שלמה קרליבך ביקש זאת, ובלי לחשוב פעמיים החלה להכין את כל מה שצריך לסעודה. מי יודע מה עוד רבי שלמה התכוון לשלוף משרוולו???

זהו. עכשיו אני רוצה לומר תודה רבה.

תודה לך אמא יקרה, שרה רוזנבלום, על הזריזות וההתלהבות שלך בקיום המצוות. שהשם יזכה אותך לכל הטוב בעולם הזה ובעולם הבא.

לחמותי היקרה, אמונה וויט, על שהולדת את בעלי היקר, יהי רצון שתרווי נחת מכל יוצאי חלציך עד סוף כל הדורות.

לך, טליה ליפשיץ, שראית את האור בתוך האפלה – יהי רצון שהשם ייתן לך תמיד את הכוח והעקשנות שבקדושה.

לרבי שלמה קרליבך זיע"א, שהיה השדכן וקירב יהודים רבים מכל מקום שהם, יהי רצון שנשמתך תעלה מעלה מעלה עם כל ניגון וכל סיפור שחלקת עם כל אחד מאיתנו.

לרבי נחמן מברסלב זיע"א, על שפתח בפניי את כל שערי השמים. שנזכה להפיץ את אורך ודעתך בכל העולם, ונזכה למשיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.

אחרון, אבל הכי חשוב – לך, אבא יקר, בורא עולם, על שהוצאת אותי ממצרים – מהגלות והחושך בהם הייתי מבחינה רוחנית, גשמית, שכלית, פיזית… הבנת את הרעיון, נכון?