השמש, הנרות והסיפור האמיתי

כשהיינו ילדים היה לנו ברור מיהו הנר החשוב ביותר בחנוכה – הַשַּמָּש. הוא הרי הנר הבולט ביותר והגבוה ביותר, הוא לא נבלע בין שאר הנרות ולעולם נשמרת הייחודיות שלו, הוא היוצא מן הכלל. בעצם, הוא המנהיג של הנרות, הוא היחיד שמסוגל להאיר את כולם. לקראת הצגות החנוכה בגני הילדים הכל חפצו בתפקיד הַשַּמָּש, ומאושר היה הילד שזכה בו.

מאז חלקנו נשארו ילדים. מנסים להתחפש לשַמָּש, לבלוט, להנהיג, להחזיק את האש בידיים, לסנוור. אחרים שאינם מוצאים די כוח בעצמם להיות שַמָּשִים, סוגדים לשַמָּש המצוי בסביבתם ומחפשים את קרבתו. גם מבוגרים, כך מסתבר, מסתנוורים בקלות מאורו של הַשַּמָּש.

אבל לא כולם מסתנוורים…
 
כל מי שצבר ידע בסיסי בהלכות חנוכה מגלה כי התמונה האמיתית שונה בתכלית. דווקא הנרות הרגילים הם הסיפור האמיתי של חנוכה, בלעדיהם אי אפשר, הם האור שבהביטנו בו אנחנו נזכרים בדברים החשובים באמת. הם כל כך יקרים בעינינו עד כי איננו רוצים להשתמש בהם לצורכי חולין, "אין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד, כדי להודות ולהלל על ניסיך ועל נפלאותיך". הַשַּמָּש הוא החלק השולי בסיפור, הוא נועד לאפשר לנו לעסוק בעניינינו בקרבת נרות החנוכה בלא שנשתמש באורם, אלא באורו. הוא בולט, הוא מרשים, הוא יוצא דופן, אבל אנחנו דווקא מתרשמים ממי שמהווה חלק בלתי נפרד מן הכלל ולא מן היוצא מן הכלל.

אמת, הוא אשר מופקד על הדלקת הנרות, הוא אחראי על ההדלקה, הוא מנהיג. אבל שמו מורה לו איך מצפים חכמים ממנהיג שיראה את עצמו. מנהיג בישראל הוא שמש, משרת, עבד… תפקידו לשמש את האחרים. הוא אינו בעל ערך כשלעצמו והציבור לא אמור לסגוד לו. יתכן שיש לו כישורים מיוחדים, שהקדוש ברוך הוא חנן אותו במעלות מיוחדות, אבל כל זה הופך בידי מנהיג אמיתי לכלי שרת עבור הציבור, ולא חלילה לכלי עזר לפולחן אישיותו.

כאשר רבן גמליאל ביקש להעניק לשני תלמידי חכמים שהיו בימיו תפקידי הנהגה, הם סירבו מחמת ענוותנותם, בתגובה אמר להם: "כסבורים אתם כי שררה אני נותן לכם?! עבדות אני נותן לכם". הנהגה בישראל היא עבדות כפי שכינה עצמו הרב קוק: "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש".
 
את ימי החנוכה מלווה פרשיית יוסף הצדיק ואחיו הנקראת בימים הללו בבית הכנסת. יוסף חלם חלומות על הנהגה. בתחילה היו אלה חלומות שהתמקדו במעמדו של המנהיג אל מול שאר האחים, הוא חלם על אלומות כפופות המשתחוות לאלומתו הניצבת. הוא הוסיף וחלם על השמש, הירח והכוכבים, המשתחווים לו. ראייה כזו של הנהגה מעוררת באופן טבעי שנאה וקנאה אצל האחים החוששים מהנהגה שתעצים את יוסף ותבטל את ערכם: "ויאמרו לו אחיו: 'המלך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו?!' ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו".
 
ביום בו מתוודע יוסף אל אחיו, הוא מגלה להם כי תפישת ההנהגה שלו שונה בתכלית: "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם… וישלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ להחיות לכם לפליטה גדולה". יוסף רואה עצמו רק כשליח, ככלי שנועד לפעול למען אחיו, לדאוג להם. יוסף רואה עצמו שַמש שנועד לשַמֵש את אחיו.

קל לדבר בביקורת על מנהיגים ולחשוב מחשבות נוגות על הפער שבין ראיית חכמים את תפקיד המנהיג, כשמש המשרת את עמו, לבין הדרך בה נדמה כי רואים המנהיגים שלנו את עצמם. קשה יותר להשליך את הדברים על חייו של כל אחד מאיתנו, אך נדמה לי כי כל אדם בחלקים מסוימים של חייו מוצא עצמו בעמדת כוח של מי שבידיו להדליק או לכבות. הורים אוחזים בכוח הזה, בעלי תפקידים בעבודתם, מורים בכיתתם, וכל אדם שיש לו השפעה על גורלו של האחר. חייבים לזכור כי הנר הגדול, הבולט, המיוחד, שכל כך אהבנו בילדותנו הוא בסך הכל שמש, אם יתמלא הַשַּמָּש בגאווה עצמית ויחשוב כי אורו הוא האור החשוב, יחטא לתפקידו. אם יתפוס את עצמו בענווה, כשמש, יוכלו כל הנרות שסביבו להאיר אור גדול בשמחה.