התא המשפחתי – פרשת השבוע נשא
פרשת השבוע נשא - כל דבר שקורה איתנו זהו רצונו של ה'. וכשמבינים זאת, הדבר עוזר לכל אחד בכל תחום בחייו ובמיוחד בחיי המשפחה והזוגיות, כי זה הסוד הטמון בשלום בית שעבורו...
פרשת נשא
שלום בין איש לאשתו
כדי שישרור שלום בין איש לאשתו מוכן הקב"ה לוותר על כבודו, עד כדי מחיקת שמו הקדוש.
פרשת סוטה, שהיא חלק מן הפרשה שלנו, מלמדת על החשיבות הגדולה שמייחסת התורה למשפחה, לשלום בין הבעל לאשתו. התא המשפחתי הוא הבסיס. הוא היסוד של עם ישראל כולו.
אשה שנחשדת כי סטתה מדרך הישר נבדקת באופן מסויים, והבדיקה נעשית בבית המקדש פנימה, המקום המקודש ביותר לעם ישראל, מה שמלמד על חשיבות העניין.
בתהליך הבדיקה נמחק שם ה' במים, וכידוע מחיקת שם ה' הינו איסור חמור. זאת אנו למדים מן הפסוק (דברים י"ב): "וניתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם…ואבדת את שמם מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ולמרות האיסור – ה' יתברך מוותר ומוחל על כבודו.
המדרש מביא מעשה ברבי מאיר שהיה דורש בליל שבת והיתה שם אישה אחת ששמעה את דרשתו. כאשר חזרה לביתה מצאה את הנר כבוי. אמר לה בעלה: היכן היית? אמרה לו: שומעת הייתי את רבי מאיר דורש. אמר לה: אין את נכנסת לביתי עד שתלכי ותרוקי בפניו. יצאה לה והלכה. באותו זמן נגלה אליהו הנביא לרבי מאיר ואמר לו בגללך יצאה האישה מביתה, וסיפר לו את פרטי המעשה. הלך לו רבי מאיר וישב בבית המדרש ועשה את עצמו חולה. כשבאה האישה להתפלל שאל אותה רבי מאיר: האם את יודעת ללחוש על העין. אמרה לו: לא. אמר לה: רקקי לי שבע פעמים בפני וייטב לי. ועשתה כן. אמר לה: לכי אמרי לבעלך – אתה אמרת שתרוק פעם אחת והיא רקקה שבע פעמים. אמרו לו תלמידיו: כך מבזים דברי תורה? אמר להם רבי מאיר: לא יהיה כבוד מאיר גדול מכבוד קונו, ומה אם שם הקודש נכתב בקדושה אמר הכתוב שימחה על המים להטיל שלום בין איש לאשתו, כבוד מאיר לא כן שכן.
ויתור. זה סוד החיים. עלינו לדעת לוותר אחרת עלולים אנו להפסיד. כי מי שתעקש, מי שנלחם ורוצה תמיד לנצח, מפסיד. הוא כועס, דואג, אין לו מנוחה וכמובן שאין לו שמחה.
ישמע בזיונו ידום וישתוק – זה אדם שבולם את פיו בשעת מריבה, ועליו נאמר שאין העולם מתקיים אלא בזכותו. מי שמעביר על מידותיו ולא מתעקש, מי שלומד לשתוק גם אם משהו באמת מרגיז אותו. אדם ששומע את חרפתו ושותק, הקב"ה שומר את נפשו ועל ידי זה נתבטל ממנו רעות שהיו צריכים לבוא עליו ח"ו. וידוע בתורת הנפש, כי מי שיודע למחול ולוותר הוא בריא בנפשו, לעומת אדם שמקפיד, כועס, פגיע ורגיש – שבריאותו הנפשית פחותה.
רחל אמנו לימדה אותנו על כוחו של ויתור. היא ויתרה בעצם על הכל, על מי שהיה מיועד להיות הזיווג שלה ולקים איתה בית בישראל (שהרי לא ידעה מראש שיעקב אבינו יעבוד שבע שנים נוספות כדי לזכות גם בה). ולמה זכתה? להיות אמא של כולנו, והיא זו שתבשר לנו על הגאולה העתידה.
לכן, מידה זו של ויתור יש בה עוצמה רבה – ענוה, צניעות, אחדות, פיוס ואמונה וכו'. להבין שכל דבר שקורה איתנו זהו רצונו של ה'. וכשמבינים זאת, הדבר עוזר לכל אחד בכל תחום בחייו ובמיוחד בחיי המשפחה והזוגיות, כי זה הסוד הטמון בשלום בית שעבורו מוותר הקב"ה על כבודו ומוכן למחוק את שמו.
כדי שנזכה לזה ב"ה, נציין מספר נקודות שיכולות לסייע לנו:
א. עבודה על המידות – כששני בני הזוג עושים עבודה פנימית מתמדת כדי תקן את המידות שלהם (עבודה על מידת הכעס, הנתינה, השקעה בזוגיות וכו'), הרי גם אם נכשלים ח"ו, חוזרים מהר מאוד לדרך הנכונה.
ב. אמונה ורצון לעשות את רצון ה' – זה הדבק בין שני בני אדם שונים שנקשרים יחד. ואם שניהם באמת רוצים לעשות נחת רוח לה' ולמלא את רצונו ולהיות קרובים אליו, הרי הם לא יכולים להרשות לעצמם שלא לחיות בשלום זה עם זו.
ג. ענוה והכנעה – כשיש מעט "אני" אזי הדבר מרחיק את השכינה, חלילה. ומכאן אפשר ללמוד שבעיות בזוגיות מגיעות משורש מידת הגאווה. (הרב שלום ארוש שליט"א).
ד. שותפות – אישה צריכה להרגיש שהיא שותפה מלאה לעבודת ה' של בעלה. כל פעולה בקדושה נעשית עבור שניהם. המשפט המפורסם שאמר רבי עקיבא ע"ה לאלפי תלמידיו, בעת שפגש את אשתו לאחר שנים רבות של העדרות, ממחיש את נקודה זו: "שלי ושלכם – שלה הוא".
השותפות היא גם מן הצד השני – מצד הבעל. גם הבעל צריך לראות עצמו כשותף מלא בכל העשיה בבית, כגון במצבי לחץ שלפני החגים: ההכנות, הסדר וכו'. ראוי וחשוב שבן הזוג יושיט יד ויעזור בבית.
"לו יהיה" – מעלת הצדקה.
"הצדקה מניעה את הגלגלים של העולם. אין לנו מושג מגודל מעלת הצדקה. צריך לשמוח עם כל עני הגון שמזדמן לנו. צדיקים בכו בכי מר כשהפסידו עני הגון שהגיע למישהו אחר". (הרב ברלנד שליט"א).
הרחבה בנושא זה העלנו בפרשת ראה, עיין שם.
קדושת האזניים
אדם ששמור על אזניו ובורח מדיבורים ושיחות שאינם קשורים אליו, מסייעים לו משמים ושומרים על אזניו מדיבורים רעים. משמיעים לו את מה שהוא באמת צריך לשמוע וחוסכים ממנו את כל השאר.
הפרשה מסתיימת בפסוק: "ובבוא משה אל אוהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת".
מפני מה ישנה כאן הדגשה: מדבר אליו, הרי דרכה של תורה לדבר בקצרה, ויכל הפסוק לומר: וישמע את הקול מעל הכפורת. ומה צורך במילים "מדבר אליו"? אלא, אמרו חז"ל: מדבר אליו, דווקא אליו, באופן שאם היה שם אדם נוסף לא היה שומע. כי הקול הוא דבר רוחני דק, ופעמים זה שומע וזה אינו שומע, וזה ששמע, על כי הדברים אמורים אליו. והאחר שלא שמע, כי אין לו שום צורך בשמיעה זו.
על כך מסופר בתלמוד (תענית כא, ע"א): אילפא ורבי יוחנן היו לומדים בישיבה מתוך עניות. אמרו: נלך ונעשה עסק ונחיה את נפשנו. בדרכם ישבו ליד קיר רעוע לאכול. באו שני מלאכי השרת, ושמע רי יוחנן שאמר האחד לחברו: בוא ונשליך עליהם את הקיר ונהרגם, בגלל שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. השיב לו חברו: הנח להם, שיש בהם אחד שתעמוד לו שעתו (שעתיד להתגדל ואין זמנו למות). שיחה זו שמע רבי יוחנן, ואילו אילפא חברו לא שמע. אמר רבי יוחנן: ממה שאני שמעתי ואילפא חברי לא שמע, משמע שהדברים מכוונים אלי, וחזר לישיבה ונעשה ראש ישיבה.
הרחבה בנושא קדושת שבעת השערים בפניו שלא האדם העלנו בפרשת שופטים, עיין שם.
יהי רצון שנרבה לוותר ובזכות זה נרבה שלום בבית ומחוצה לו. נשמח עם כל עני הגון שבא לבקש צדקה ונשמור על קדושת שבעת השערים, ולעניינינו במאמר זה – האזניים, ולא נשמע מה שלא שייך לנו ומה שעלול להזיק לנו ח"ו.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור