“ואהבת!” – אהבה נצחית ללא גבולות

שמע ישראל: הכוונה הפשוטה מובאת בהלכה: הסכת ושמע ישראל. האדם כביכול פונה אל עצמו ומעורר את עצמו להקשיב למה שהוא עומד לומר ולהעיד על אחדות ה’. כאשר כל אחד קורא לעצמו “ישראל” דבר זה בא להזכירו מקדושת ישראל שבו, שבכל פעם שאומר קריאת שמע הוא זוכר: אני יהודי! ולא רק יהודי, אלא “ישראל”, שזו המדרגה הגבוהה יותר של היהודי, כמו שידוע, שכאשר יעקב עלה במדרגותיו הרוחניות והגיע לשלמותו הוא נקרא “ישראל”.

 

ה’ אלוקינו: מכוונים שה’ (שם הוויה), שהוא השם של הנהגת הרחמים, הוא המסובב גם את מידת “אלוקינו”, שהיא הנהגת הדין. כי כל הדינים באים בגלל מידת הרחמים של הבורא, שרוצה ליישר את האדם ולכוון אותו.

 

וזה: “ה’ אלוקינו, ה’ אחד” – הן מידת הרחמים והן מידת הדין הן דבר אחד – רחמים! ועניין זה של אחדות ה’ מובא ומבואר היטב בליקוטי מוהר”ן, בתורה ד’:

 

“וכשידע כל זאת נקרא ידיעה שלמה, כי עיקר הדעת הוא אחדות של חסד וגבורה, זה נקרא דעת, היינו שלא יחלק בין חסד לדין, ויברך על כולם “הטוב והמטיב”, וזה נקרא: “ה’ אחד ושמו אחד” כמאמר חכמינו, זיכרונם לברכה, שלעתיד יהיה אחדות גמור, שיהיה כולו הטוב והמטיב. וזה ה’ אחד, ושמו – זה בחינת אל-הים, מלכות, כמו שכתוב (שמואל-ב, ח): “ויעש דוד שם” – אחד, גימטרייא “אהבה”, היינו: הן ה’ שהוא רחמים, הן שמו שהוא בחינת אל-הים, בחינת דין – כולם לטובתך, מחמת אהבה שהקדוש- ברוך-הוא אוהב אותך, כמו שכתוב (משלי ג): “את אשר יאהב ה’ יוכיח” וכתיב (עמוס ג): “רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם עוונותיכם”. ע”כ.

 

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד: מובא בספרים, שכאשר אדם אומר בלחש פסוק זה עליו לכוון שממליך את הקדוש-ברוך-הוא על עצמו – ברמ”ח אבריו ובשס”ה גידיו, ועל זרעו. כיצד בא לידי ביטוי העניין של להמליך את ה’? כאשר אדם מקבל באהבה את כל הנהגתו יתברך, ואיך שמתנהג עמו – הן בדין והן ברחמים, על הכל הוא אומר תודה. לכן גם כאן הכוונה שמקבל באהבה את מה שה’ עושה עמו – על רמ”ח אבריו ושס”ה גידיו- ועם זרעו, ועל הכל הוא אומר תודה.

 

ואהבת את ה’ אלוקיך: גם כאן מרומז שוב העניין שכל הדברים הבאים ממידת הדין, מהנהגת “אלוקיך” – הם רק רחמים, לכן אנו מצווים לאהוב את “ה’ אלוקיך” – את הבורא, בהנהגת המשפט שלו, שהיא למעשה מתוך רחמים. וזה: ואהבת – לקבל באהבה כל דבר ולומר על הכל תודה, כמו שנאמר: נאמנים פצעי אוהב – מי שאוהבים אותו, מקבלים באהבה את כל מה שפוצע ומכאיב ואף מודים לו, משום שיודעים שאם האוהב הנאמן עשה לי את זה, זה בודאי לטובתי. וזה: נאמנים פצעי אוהב, נאמנים דווקא.

 

בכל לבבך: אמרו חז”ל: בשני יצריך – צריכים לאהוב את ה’ גם עם היצר הטוב וגם עם היצר הרע. וכיצד בא לידי ביטוי העניין של לאהוב את ה’ עם היצר הרע? שוב – לומר תודה על היצר הרע שיש לך, על הנפילות ועל הכישלונות – על הכל להודות.

 

כדי להבין עניין זה, שלכאורה אינו מובן – הרי איך אפשר לומר תודה על החטאים? על הכישלונות? לשם כך עלינו לחדד שוב את נקודת הידיעה והבחירה. והכלל הוא – שלפני מעשה אדם צריך לראות שכל הבחירה היא בידיים שלו: רוצה עושה – לא רוצה לא עושה! ולכן הוא צריך לעשות הכל כדי לא לחטוא, כלומר להרבות בלימוד התורה, וללמוד על הסיטואציה בה הוא נמצא ושהיא עלולה לגרום לו ליפול – בין אם זו מידה רעה או תאווה רעה, וכמובן להתפלל ולבקש מה’ שיעזור לו לא לחטוא, שהרי “אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו”. כמו כן ללכת לקברות צדיקים, כפי שעשה כלב בן יפונה כאשר פחד להיכשל בעצת המרגלים, לכן הלך, כשהוא נתון לסכנת נפשות, והשתטח על קברי האבות וביקש מהם שיצילו אותו. כללו של דבר, יש לעשות הכל כדי לא לחטוא!

 

כל האמור בפסקה לעיל נכון למצב בו אדם נמצא לפני מעשה. אולם לאחר המעשה, אחרי שכבר נכשל ונפל וחטא, אז צריך לשכוח מהבחירה ולהתרכז בידיעה: שאין עוד מלבדו, הכל מאת ה’, ואם אדם חטא זה רק בגלל שה’ לא עזר לו, ה’ לא היה איתו, ואין לו להאשים את עצמו כלל, כאילו היה בידו שלא לחטוא והוא בכל זאת חטא וכדומה. ההאשמה העצמית היחידה שאולי יכולה להיות רלוונטית, וגם במעט מאוד, היא שיאשים את עצמו שלא התפלל מספיק (אף שגם בזה אין לו להאשים את עצמו מכיוון שהוא התפלל בדיוק כפי שה’ נתן לו להתפלל). הבחירה שנשארה ביד האדם היא רק להבא: להתעורר ולשאוף להתפלל יותר.

 

אך מה עושה היצר הרע? הוא הופך את סדר הדברים! לפני המעשה, הוא מקרר את האדם מלהשתדל בכל כוחו לעמוד בניסיון ומדבר עמו דיבורי “אמונה”: למה להתאמץ? הרי הכל ביד ה’ וממילא רק ה’ יקבע אם תעמוד בניסיון או לא, אין לך שום בחירה… כלומר, היצר הרע משדר לאדם מחשבות של “ידיעה”, בו בזמן שהוא צריך דווקא להתחזק במחשבות של “בחירה”. אחרי המעשה, אחרי שאדם חוטא, שאז באמת הוא צריך להתחזק במחשבה של “ידיעה”, אז היצר הרע מתהפך עליו במחשבות של “בחירה”: תראה מה עשית! חטאת! רשע! פושע! יכולת לעמוד בניסיון ולא עמדת בו. אין לך תקנה. אין לך יראת שמים! אין לך חלק לעולם הבא… וכן הלאה.

 

על זה אנחנו מבקשים: “והסר שטן מלפנינו ומאחורינו”. השטן שמלפנינו, זה היצר הרע שלפני המעשה שמחליש אותנו מלעשות את כל שבידינו לעשות כדי שלא נחטא. והשטן שמאחורינו, הוא השטן שאחרי המעשה, לאחר שהאדם כבר נכשל, או אז הוא ‘מפציץ’ אותו במחשבות של האשמות עצמיות כאילו היה בידו שלא לחטוא, ורק כך, במקרה, בחוסר מזל, או ברשלנות הוא חטא…

 

שורש הבעיה הוא שאדם לא מוכן להכיר את מקומו. כלומר, אם חטא או נכשל אז זה מראה שזו המדרגה האמיתית שלו, אולם הוא מעדיף לחשוב את עצמו במדרגה גדולה יותר – שהוא כן היה מסוגל לא לחטוא, וחטאו הוא מעין נפילה שכזו, חוסר מזל או אפילו חוסר צדק שמשמים לא מניחים לא לחיות על פי המדרגה האמיתית שלו, ומכריחים אותו להיכשל בביזיונות כאלו…

 

אך האמת היא שזהו מקומו. אם הוא חטא זה בגלל שה’ יתברך לא היה איתו – ה’ לא עזר לו לעמוד בניסיון מכיוון שהוא עדיי לא נמצא במדרגה זו ולכן אינו יכול לעמוד בניסיון. במילים אחרות: חסרה לו תפילה! כמו שלמדנו מרבינו הקדוש, שכאשר בתו התלוננה לפניו שהיא נאלצת לריב עם המשרתת שלה שאינה שומעת לה, רבינו לא אמר לה להחליף משרתת, אלא אמר לה שזה בא לה בגלל שהיא לא התפללה מספיק ביום החופה, שלא יהיו לה ייסורים מהמשרתת. כלומר, הוא הראה לבתו שכל החסרונות שיש לה הם אך ורק מחוסר תפילה, ולא מחוסר במזל, או חוסר שכל או השתדלות מועטה וכדומה.

 

ומכיוון שאדם לא מוכן להודות באמת הזו ולהכיר את מקומו, רק בגלל זה הוא אכן לא יוצא לעולם ממקומו ואינו מתקדם ברוחניותו! כי אילו היה מודה באמת זו ומקבל ומודע למקומו ומודה לה’ בלב שלם ובשמחה על הכישלון והביזיון שלו, אז ה’ היה מאיר לו את השכל שעל ידו הוא יצא ממקומו ויתקדם ויעלה הלאה.

ובכל נפשך: אמרו חז”ל: אפילו נוטל את נפשך. כלומר, אמרנו בתחילה “ואהבת את ה'” וכו’ – זה גם בייסורים שנותן לך. אדם צריך להודות על כל הייסורים שיש לו. וזהו “אפילו נוטל את נפשך” – נטילת הנפש הם הייסורים הכי גדולים שיש, וכל שכן ייסורים קטנים יותר.

 

ובכל מאודך: חז”ל אמרו שזה מרמז על שני דברים: א. בכל מידה ומידה שמודד לך. ב. בכל ממונך. בכל מידה ומידה וכו’ – זה ברור שצריך להודות לה’ על כל מידה שהוא מודד לאדם, בין שמתנהג עמו ברחמים או בדין חלילה, וכאמור לעיל. ומה שנאמר: בכל ממונך – זה דבר שצריך לשים לב אליו יותר משום שרוב בני האדם כאשר מתנסים בממונם, אז בנקודה זו הם כבר לא יכולים לאהוב את ה’ ולומר תודה… כאשר אדם מאבד ממון רב – מתוך הפסד, גניבה או שסתם קשה לו בפרנסה, אז כבר קשה לו לקבל את זה באהבה.

 

אולם, על האדם להאמין שכל הפסד ממון, אפילו ההפסד הכי לא הגיוני, או כזה שנעשה במרמה ובעוולה הכי נוראית שיש וכו’ – הכל מאת ה’! וזה לטובה! ואל לו ליפול להאשמות – לא להאשים אחרים או את עצמו, וכל שכן לא לשנאה ונקמה, ה’ ישמור. אלא, אדרבה, עליו להודות ולהלל את השם שהשגיח עליו לטובתו שיפסיד סכום זה, ומי יודע ממה ניצל ואיזה גזירה הוחלפה לו, או איזה גלגול הוא תיקן וכו’.