והעין…רואה
"רק כאשר אתה מרגיש את עיניו של בעלה הבית נעוצות בך, אתה אכן מתאמץ לתת את המגיע ממך ועובד כהלכה. בינינו לבין עצמנו, הרי אנחנו לא עושים כמעט כלום, אז על מה התלונות?"
"רק כאשר אתה מרגיש את עיניו של בעלה הבית
נעוצות בך, אתה אכן מתאמץ לתת את המגיע ממך
ועובד כהלכה. בינינו לבין עצמנו, הרי אנחנו לא עושים
כמעט כלום, אז על מה התלונות?"
כאשר סיימו העובדים את יום עבודתם והתארגנו לקראת הליכתם הביתה, הבחינו בשני טכנאים שבאו אל המקום ובידם תיבות של כלי עבודה וציוד. לאיש לא היה זמן לחקור אותם לשם מה באו ומה הם עומדים לעשות. הכל מהרו לביתם.
פרי עבודתם של הטכנאים נגלה למחרת עם התחלת יום העבודה. בצידו האחד של אולם העבודה, על קצותיו של קו התפר שבין הקיר לתקרה, התנוססו שתי מצלמות וידאו נייחות שעדשותיהן מופנות כלפי מטה לעבר שולחנות העבודה, בצידו האחר של האולם נקבעה בגובה הקיר מצלמת וידאו ניידת אשר סובבה ימינה ושמאלה, הלוך וחזור, כשהיא סורקת את מלוא רוחבו של האולם.
בלי מאמץ מרובה ניתן היה להבחין בכבלים דקים המובילים מן המצלמות למעלה, אל לשכתו של מנהל המפעל. תחילה לא תפסו העובדים את המשמעות של הצעצועים האלקטרוניים הללו שנקבעו, כמו המאורעות ברקיע, מעל לראשיהם.
אחד העובדים, בעל ראיה טובה, הצליח לקרוא את הכתוב על אחד מכשירים: "תוצרת שויטי, יפן". חברו הידען התווכח וטען כי יש לקרוא "שויסי". אחרים ניסו לבדוק אם יש פינה באולם העבודה אשר היא מחוץ לשדה הראיה של המצלמות המתוחכמות, וגילו כי טווח הראיה שלהן מכסה את כל השטח בשלמותו.
אחד, מבין באלקטרוניקה, הסביר להם כי למעלה מוצבים בודאי שלושה מסכים המראים באופן שוטף את כל מה שמתרחש באולם, וכל תנועה ולו גם הזעירה ביותר, לא נעלמת מעדשותיהן הבולשות של המצלמה.
לאט לאט חדרה למוחותיהם של העובדים התודעה של משמעות המצלמות. חסל סדר פרטיות. כל עובד יושגח מעתה ללא הפסק בהשגחה תמידית על כל מה שהוא עושה, או לא עושה, לכל אורכו של יום העבודה.
המחיצות הנמוכות שבין העובדים שהעניקו עד עתה מחסה כלשהו לפרטיות העובד, הפכו להיות חסרות ערך. שוב לא יוכל עובד לפתוח את יום עבודתו באכילת הכריך שהביא עמו מן הבית. אין לחלום אפילו על כמה דקות חטופות של הצצה בכותרותיו של עיתון הבוקר אותו שלף מתיבת הדואר כשמיהר אל האוטובוס. מי שיעמיד פנים כיוצא אל השרותים אך למעשה ימהר אל סניף הבנק ברחוב השני לשלם את חשבון החשמל, תחשף העדרותו עד מהרה כשכסאו הריק יוצג על המסך למעלה מעשרים או שלושים דקות תמימות.
מה שמפחיד הוא, שאפילו לא יבואו להגיד לו שראו את העדרותו או את בטלנותו. העובדה תרשם ותתוייק, ובבוא היום תוצג לפניו כהוכחה שאין אפשרות לערערה.
עכשיו החלו הרוחות לסעור. היה מי שהציע לפתוח מיד בשביתה עד להסרת איום החרב המתהפכת הזאת מעל ראשיהם.
אבל ראש ועד העובדים הסביר "שאין לבעל הבית כל מניעה חוקית לקבוע מה שהוא רוצה על התקרה והקירות. כשם שמותר לבעל הבית לעבור באולם שלו ולראות מי נוכח ומי לא הופיע, מי עובד ומי מתבטל, כך מותר לו להשיג מידע זה כשהוא יושב בכורסת המנהלים שלו למעלה. מבחינה משפטית הצדק איתו. לנו העובדים הכפופים לו והמתפרנסים מהמשכורת שהוא משלם לנו אין כל אפשרות וכל הצדקה לטעון כנגדו", סיים ראש הועד את דבריו.
פקידה אחת טענה בהיסטריה שעצביה לא יחזיקו מעמד בעבודה בתנאים אלה, "לחשוב כל הזמן שמישהו אולי מסתכל עלי ברגע זה ובוחן אם אני עובדת מספיק במרץ, אם אני אולי משוחחת שני משפטים עם הפקידה שלידי, או נשענת לרגע אחורה בכיסאי ונחה…אוי לא! אני לא אוכל לעמוד בזה! העצבים שלי מתמוטטים כבר עכשיו!".
עובד אחר פלט באנחה: "די, מעכשיו לא נוכל לשוחח בטלפון עם הבית או להזמין בלון גז, חסל סדר הימים הטובים, נצטרך ממש לעבוד, נצטרך להפיק מעצמנו את המקסימום. כל דקה כאן חייבת להיות מוקדשת למען העבודה, למען בעל הבית. הוא לא משלם לנו כדי שנתבטל כאן ונבלה בנעימים, הוא דורש תמורה בעד כל אגורה שהוא משלם".
יהודה היה היחיד שהשמיע זמירות שונות ממה שהשמיעו כולם.
"מי סבור שהמנהל אינו צודק? וכי הוא חייב לשלם לנו בעד בטלה? עם התחלת השנה החדשה מן הסתם נגיש לו שוב ברוב חוצפתנו את דרישותינו להעלאת משכורת, להטבת תנאים, להגדלת מענק ההבראה וגם לתוספת התייעלות, כאשר למען האמת, הרי כולנו יודעים זאת, אנו עושים את מלאכתנו רמיה. כל ההתרגשות הזאת למראה המצלמות רק מראה עד כמה רחוקים אנו ממצפון שקט באשר למתן תמורה מלאה למעביד עבור משכורתנו.
"רק כאשר אתה מרגיש את עיניו של בעלה הבית נעוצות בך, אתה אכן מתאמץ לתת את המגיע ממך ועובד כהלכה, כאשר אתה סבור שאין משגיח ואין צופה ומביט, בינינו לבין עצמנו, הרי אנחנו לא עושים כמעט כלום, אז על מה התלונות? וכי דורשים מאיתנו מה שאיננו חייבים?"
***
עברו שבועות וחודשים וכל הסערות חלפו ונשכחו. רוב רובם של העובדים שכחו את עבודת קיומן של המצלמות, התעלמו ביודעין וסרבו לחשוב אף לרגע וליחד מחשבה על המסכים הניצבים שם למעלה ומראים כל מעשה ותנועה שלהם. התנהגותם לא הראתה אפילו ברמז כי הם מודעים לעיני בעל הבית הצופיות בהם כל הזמן מרגע בואם לעבודה עד צאתם.
אחת לחודש או יותר היה נקרא אחד מהם לישיבה של מעלה אל המנהל ושם היה מקבל את הודעת פיטוריו, כאשר אחד כזה היה יורד במדרגות הכירו הכל על פרצופו מה קרה, כל דמו אזל וחיוורונו היה כשל בר מינן, הוא לא היה מספר דבר אלא נוטל לו את תיקו ונעלם. אז, ורק אז, היו נזכרים כולם כי יש מצלמות ויש מי שצופה בהם ועוקב אחריהם, כי יש עין רואה ויד רושמת וכל המעשים בספר נכתבים. אך זכרון זה לא נמשך בדרך כלל יותר מיום או יומיים ושוב חזרו כולם אל שגרת השכחה הכוזבת והנעימה, אך נחטא לאמת אם לא נציין כי יש גם יוצאים מן הכלל.
יהודה, אותו שמענו כבר קודם, שוחח עם עמיתו ידידיה, החשב של המפעל.
"יודע אתה?", אמר יהודה, "עכשיו, כשאני מנסה לסכם את התקופה האחרונה בה עבדנו תחת התחושה המתמדת של עין צופיה, אני חושב שהגעתי למיצוי עצמי כה גבוה שבלעדי אותה עין לא הייתי מגיע אליה אף פעם, לא קרה לי כל הזמן הזה, מה שקורה לעיתים קרובות אצל אחרים, שאשאל את עצמי מה בעצם עשיתי בשעה האחרונה. כל דקה מנוצלת. כל רגע ממלא תפקיד.
"זוהי תחושה נפלאה שאני חי כל הזמן. אין זמן מת! אני חי ופועל ברצף זמן בלתי פוסק, בלי חורים, בלי ‘שטחים מתים’ בתוך שטף הזמן. אני מחזיק כל הזמן במושכות חיי. זוהי הרגשה מיוחדת במינה. זוהי הרגשת החיים במלוא משמעותה. את כל זה השגתי בזכות המודעות המתמדת לעין מלמעלה הצופה בי. יותר ממה שאני חושב על מי שצופה בי אני חושב על מה שהוא רואה בי, אבל זוהי בעצם אותה מחשבה. זה נותן לי מימד אחר על עצמי. אני בודק את עצמי כל הזמן ומתאם בין מעשי לבין איך שאני רוצה להיראות. זו המטרה שאני רוצה להשיג. אני מתקדם כל הזמן. בקיצור, אני חי!"
"הרווחתי מן המצלמות שלווה ובטחון בחיים", התוודה ידידיה כילד קטן, "כשהייתי יורד למטה, אל הגינה לשחק עם הילדים, ביניהם בריונים ושובבים", נזכר ידידיה בילדותו, "הייתי נתקף פחד, אבל הרגשת בטחון היתה לי כאשר ראיתי את אבא או אמא משקיפים עלי מן המפרסת. מעין מטריה של חסות סככה עלי מלמעלה והעניקה לי הגנה ובטחון! זו בערך ההרגשה שאני מרגיש כאשר אני מודע למצלמות המשקיפות עלי בתמידות בעבודתי. אומנם יצרנו לנו מבעל הבית דמות מפחידה של מי שיכול לפטר ולהעניש, אבל הרי לאמיתו של דבר הוא ידידנו ואוהבנו הגדול, ויותר מזה – שנים הוא מפרנס אותנו ודואג לנו!
"הוא רוצה ומעוניין שנצליח בעבודה, ובכל הלב הוא מעוניין לקדם אותנו ונותן לנו את כל האפשרויות לכך. אני חש כלפיו תחושת ילד להוריו ובטחונו של בן הסומך על אביו העוזר ומושיע ומגן.
"אספר לך משהו מהשבוע שעבר. איזה סוכן בלבל לי את המוח וממש הפריע לי לעבוד. העפתי מבט אל המצלמה ועשיתי עם היד תנועה של "תעזור לי!". לא תאמין, תוך דקה ירד אחד הפקידים מלמעלה, קרא לו וסילק אותו מעלי. אתה יודע איזו הרגשה היתה לי? הרגשה נפלאה של קירבה וקשר עין מתמיד עם מי שדואג לך. אשרינו, מה טוב חלקנו עם בעל בית כזה שעינו צופיה עלינו כל הזמן. לא עול מעיק הוא, חלילה, אלא קשר השגחה אישית מתמדת וסוכך של הגנה ובטחון. כמה נפלא!".
(מתוך הספר "עשרה נסיונות")
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור