וונדרוומן בארבעה שלבים

הניסיון להתנהל כמו רוח סערה, זה דבר שנועד לכישלון מראש. שרון רוטר מגלה איך אפשר להיות וונדרוומן בארבעה שלבים בלי להרגיש אשמה ושכולם ירוויחו מזה. בואו לגלות!

3 דק' קריאה

שרון רוטר

פורסם בתאריך 04.04.21

להיות אישה בימינו זו משימת על.

 

באמת.

 

כשאני מתבוננת על הנשים סביבי, אני לא מבינה איך הן מצליחות לשלב את כל התפקידים בחייהן? כשאני מתבוננת על עצמי, אני נעה בין התחושה שאני באמת 'אשת חיל' לבין התמרמרות המלווה בתחושה של התקרבנות. לפעמים נדמה לי שכל החיים האלו הם טעות. מישהו התבלבל וערבב את הכל ביחד, עד שפתאום אני מרגישה חנוקה מכל העומס שמצטבר לי.

 

הניסיון לשלוט בכל הפרטים הקטנים בחיים: עבודה, ילדים, בית, סידורים, מוסך, רישום טפסים, סידור הארונות לחורף וים של כביסה, לשחק, לעזור עם שיעורי הבית של הילדים, להחליף טיטול, להרים עוד צעצוע שבור מהרצפה, להתנהל רוב היום כאילו אני רוח סערה – זה בוודאי משהו מועד לכישלון.

 

כי מי יכול לעשות את כל הדברים האלה ולהישאר שפוי? מתי בכלל נושמים בכל הסיפור הזה?

 

חשבתי שאחרי החגים, כשכולם יחזרו לשגרה, יהיה אפשר קצת להירגע. והנה, המציאות טופחת על פני: 'טעית גברת, תמשיכי לעבוד, לחרוש, לזרוע, עוד לא הגיע הזמן לקצור…'

 

אני טעיתי? מה פתאום? אני התכוונתי לטוב, השתדלתי להביא בנים ובנות לעולם, משתדלת לדאוג לצרכיהם, לפרנס את הבית, לדאוג שיהיו גם בגדים נקיים לכולנו, לנהל כל כך הרבה מוקדים בבת אחת, איך ייתכן שטעיתי? זאת בוודאי לא טעות שלי. אני רציתי להתקרב לעבודת הבורר, להתקדש, להרבות טוב בעולם – האם זה חייב לבוא על חשבוני?

 

ככל שאני מרחיבה את תחומי עיסוקיי, כך נדמה לי שהבעל שלי לא עושה מספיק. ברור לי שאני לא אובייקטיבית ושכנראה בפועל הוא עושה הרבה יותר ממה שנראה לי, אבל בסופו של דבר, המרמור יוצא הרבה פעמים כלפיו כשאני מרגישה את הבדידות בהתמודדות מול כל הזירות בחיי. נדמה כאילו כולם מצפים ממני לנהל את החיים שלנו. ואני, לאט לאט, מרגישה כל כך מותשת שאני רוצה להתפטר, או לפחות להאציל חלק נכבד מהסמכויות לאחרים.

 

אבל זה לא פשוט.

 

מאמרים נוספים בנושא:

מועדון רציתי לתת

קורבן עסיסי

אנשים שמחים זורחים

מכתב התפטרות

זוגיות בצל משבר כלכלי

אין לי כסף

כשהגרוע מכל קורה

 

בדרך לשחרור מתפקידיי אני נתקלת בלא מעט התנגדות: "מה פתאום שנעזור?" הם שואלים, "הרי הסתדרת מעולה בלעדינו עד עכשיו, אז מה קרה שאת רוצה פתאום להפיל עלינו את התיקים שלך?". במידה מסוימת הם צודקים, כי עד לא מזמן באמת הצלחתי לעשות הכל בלי עזרה, ועשיתי את זה הכי טוב שאפשר. הם לא רגילים שאני חלשה, לא יכולה, לא מצליחה. האמת, גם אני לא רגילה לזה. כל בני הבית יונקים את החיות שלהם ממני, ועד עכשיו זה עבד ממש מצוין. הם מצידם לא מוכנים לקבל את העובדה שהמשחק משתנה. אני מצידי מעבירה את הזמן בכעס, אכזבה או תסכול עליהם, ולא מבינה איך הם לא מבינים ולא רואים אותי.

 

או אז, מגיע הזמן שבו אני מעלה את עצמי על המזבח, ההתקרבנות שבי גואה, ואני מתחילה לבכות על חוסר ההערכה, הפרגון, חוסר הכרת הטוב של בני הבית כלפי, "אחרי כל מה שאני עושה בשבילם הם עוד מעזים להתלונן?" אני אומרת בגרון ניחר, ומשם עד לשחיטה זבת הדם שלי הדרך ממש קצרה.

 

אז איך אפשר לשבור את המעגל הכעס הזה – אני עליהם והם עלי? איך אפשר לשבור את מעגל הציפייה הזה – שלי מהם ושלהם ממני? ואת האכזבה שמגיעה אחר כך? איך אפשר להפסיק לזבוח את עצמי?

 

השלב הראשון – כידוע, ההתחלה מקורה בזיהוי. ברגע שאני מרגישה קורבן, אני עוצרת ואמרת לעצמי: "הנה, את שוב חוזרת על אותו דפוס התנהגות. שימי לב". עצם הזיהוי נותן קצת מרחק.

 

השלב השני – הוא הניסיון לשנות את זווית ההסתכלות. אני מנסה לחשוב שאני לא נותנת להם אלא לוקחת לעצמי. הרי בכל דבר שאנו עושים יש ניצוצות של קדושה, יש שם תיקון עבורנו. ברגע שאני באה ללקט מהכביסה שלי את ניצוצות הקדושה שלה, במקום לחשוב שאני עושה את הכביסה בשבילם, אני בעמדה אחרת – מרוויחה ולא מפסידה.

 

השלב השלישי – הוא לחשוב למה אני עושה את מה שאני עושה כרגע, והאם אני באמת בוחרת לעשות אותו? אם אני רוצה עכשיו להכין עוגה, אז עצם הידיעה שבחרתי בכך משנה את עמדתי לגבי העמידה במטבח.

 

השלב הרביעי – והאחרון, הוא לא להזניח את עצמי. אני נלחמת עם עצמי לתת גם לי קצת זמן. לקרוא ספר בלילה, להשקיע בעצמי כסף וללכת לחוג ספורט, להיפגש עם חברות, ללכת לשיעור תורה, ואפילו לנסוע ליום או יומיים להיות קצת לבד. מותר ואפילו רצוי. כולם ירוויחו מזה בסופו של דבר.

 

ועד שאצליח לקבל קצת עזרה מבני הבית או מכל מקום אחרת (חשוב להשאיר את כל האופציות פתוחות), אאלץ לעזור לעצמי קצת יותר. בהצלחה לי.

 

 

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה