פרשת השבוע ויקרא – וידוי החיות
פרשת ויקרא - טרם סיימה הכבשה לדבר וכל חיות היער ובראשם המלך האריה, והדוב והנמר והזאב והשועל, קמו וזעקו בקול גדול ואמרו: "את הפושעת הגדולה! את אשמה בכל!"
בזיון הגבאי
בימי עלומיו של הרבי ר' בונם מפרשיסחא זי"ע, היה אברך אחד שהלך בדרך חסידות ברסלב, בעל מידות טובות ולב טוב, שהיה גבאי צדקה בבית המדרש.
פעם אחת, עבר דרך העיר עני תלמיד חכם חשוב, מקורב לחסידות, שהיה מטופל בבנות בוגרות אשר הגיעו לפרקן, ולא היה לו פרוטה לחתן אותן. כאשר בא לפני הרבי ר' בונם זצ"ל, ושפך לפניו את צערו, ציוה הרבי ר' בונם זצ"ל לגבאי הצדקה הנ"ל, ללוות סכום כסף מקופת תיקון הספרים, בכדי לתת לעני החשוב והנכבד. והבטיח לו, כי בזמן הקרוב, יחזיר את כל הסכום שלווה לקופת הצדקה. האברך עשה כמבוקש, ונתן לעני את סכום הכסף שהיה חסר לו לחתונת בתו, וממש החיה את נפשו ושמח את ליבו.
והנה, הדבר נודע לבעלי הבתים ולראשי הקהל שבבית המדרש, שהיו אנשים פשוטים, עמי ארצות גדולים, ומתנגדים לדרכי החסידות בכלל ולברסלב בפרט. וכדרכם, הקימו קול צעקה גדולה ברבים על האברך, גבאי הצדקה, ביזוהו ורמסוהו על ש"העיז ברוב חוצפתו", לשנות ממעות צדקה, ולתת מכסף זה לאיזה עני אורח פורח מחסידי אנשי שלומו. והחליטו ביניהם, כי ביום המיועד בין מנחה למעריב, יקראו לאסיפת כל הקהל 'הקדוש' בבית המדרש, ויטכסו ביניהם עצה, מה לעשות עם 'פושע' כזה, ואיזה קנס צריך להטיל עליו, למען יראו וישמעו.
וכאשר נודע דבר ה'אסיפה' לרבי ר' בונם זי"ע, בא לבית המדרש וישב ביניהם, בכדי לראות ולשמוע איך יפלו הדברים.
והנה התאספו כולם יחדיו והתיישבו סביב השולחנות, מלאים חמה וכעס על מעשה 'הנבלה' שעשה האברך הברסלבער. וכאשר התחילו לזעוק חמס על האברך שישב לו בקצה השולחן מבוהל, מבויש, ומבוזה עד עפר, עמד הרבי ר' בונם זי"ע ממקומו, ויהס את העדה הרעה הזאת, ויאמר אליהם, היות ועל פי דין, לפני שמטילים על אדם עונש, יש לו הזכות להתגונן. אולם, היות והאברך הזה ידידי החשוב, ולא מסוגל לטעון לעצמו, לכן אני מבקש להיות לו לפה ולהציע טיעוני לפניכם. אולם, קודם שאתחיל בטיעוני, אשאל אתכם – והלא כולכם אומרים תהלים – לומר לי פירוש הפסוק, שדוד המלך ע"ה אומר באשרי תמימי דרך, "תעיתי כשה אובד בקש"? מה הכוונה כי יתעה השה, ויהיה אובד בעד קש!!
מאחר וכולם היו עמי הארצות, לא ידעו להשיב פשט הפסוק. ויאמר אליהם הרבי ר' בונם זי"ע, אני אסביר לכם את פירוש הפסוק, ובכדי שתבינו טוב – אפרש אותו על ידי משל:
וידוי החיות
פעם אחת, ביום מן הימים, נפלה מחלת דֶבֶר לא עלינו בין הבהמות וחיות היער, ועשתה שמות בין כל החיות והבהמות. ויזעק מלך החיות – האריה – את כל הבהמות והחיות לאסיפה גדולה, לחקור לשמוע ולידע, בשל מי הרעה הגדולה הזו! כי בודאי לא לחינם שלח ה' עליהם מכת דבר, רק בודאי, מחמת החטאים, העוונות והפשעים שעשו – שלח ה' עליהם חרון אפו. ואחר שיחקרו וימצאו את החוטא בעל העבירה שבגללו באה כל הרעה הזאת – יוציאהו וידונוהו למיתה, וה' הטוב יכפר. ויוציא המלך-האריה צו לאמור, כל הבהמה והחיה אשר במחנה, שיודעת בנפשה כי חטאה עיוותה ופשעה, תבוא לכאן להתוודות, ויצא דינה לזכות או לחובה.
ויבואו כל החיות והבהמות לפני המלך להתוודות. ויבוא הראשון הנמר, ויתוודה ויאמר, "את חטאי אני מזכיר היום. לפני זמן מה, הייתי רעב מאד, לא בא אוכל לפי כמה וכמה ימים. והנה לפתע, אני רואה שבאה לנגד עיני על אם הדרך, עגלה ובה כמה אנשים. התלבטתי מאד מה לעשות, לטרפם או לא, אולם הרעב גבר עלי מאד ולא יכולתי לעמוד בו, ובזינוק אחד טרפתי את אחד האנשים הנוסעים בעגלה, ובזה שברתי את רעבוני. ואולי בעוון זה" סיים הנמר את וידויו, "בא עלינו כל הצרה הזאת". ויתייעצו המלך והשרים ביניהם, ויען המלך-האריה ויאמר לנמר, "מה פתאום עלה על דעתך דבר כזה, שתתלה אשמתך בו? הלא אתה נמר, ולכך נוצרת בכדי לטרוף בני אדם. שב בני במקומך ואל יטרידך מצפונך, כי מה שעשית ימצא חן בעיני אלוקים ואדם".
אחריו באו כל החיות להתוודות על עוונם, ולא נמצא בהם כל מום. ויבוא גם הזאב, והתוודה גם הוא על חטאתו ויאמר, "שמעו נא השרים ובראשם אדוננו המלך האריה. פעם אחת, גם אני הייתי רעב מאד כי לא בא אוכל לפי זה זמן רב, ואלך לבקש טרף. ואראה והנה פרה רועה באחו, ועגל קטן ורך, הולך אחריה. והיות שהייתי רעב מאד, לא חשבתי הרבה, וטרפתי את שניהם יחדיו בהעלם אחד. אולם אחרי שהשקטתי את רעבוני, חשבתי בנפשי, אולי לא הייתי צריך לטרוף את שניהם בהעלם אחד, ואולי כל הצרה הזאת באה על ידי!" ויתייעצו השרים ביניהם, ויוציא המלך את פסקו ויאמר, "לא בשלך באה כל הרעה הזאת. אתה עשית את מה שמוטל על זאב כמוך לעשות. לטרוף כל מה שבא ליד, שור כשה ועז אותו ואת בנו ביום אחד, כי לך משפט הטריפה. על כן חזור למקומך ויהיה מצפונך שלם עמך".
כאשר כל החיות סיימו להתוודות ונמצאו זכאיות כשלג צחור, והנה לאחרונה, ניגשה גם הכבשה הדלה שעמדה כל הזמן בפינה הנידחת ורעדה, והתחילה גם היא בוידויה, ותכרע ברך לפניהם ותאמר, "כבוד המלך והשרים הנכבדים, אהיה כפרתכם ועפר תחת רגליכם. גם אני לא אכחיד מכם מה שקרה עמדי, כידוע לכם, אני מתגוררת בחצר של בעל הבית שלי ברפת קטנה. הרפת שבו אני גרה, פרוצה מכל צדדיה, בלי גג ובלי תבן על האדמה שאוכל להניח ראשי עליו. האוכל שאני מקבלת, הוא ממש בבחינת לחם צר ומים לחץ. אולם, אין לי מקום אחר לאן לילך, ולכן אני שמחה בחלקי. וככה עוברים עלי ימים קשים מנשוא, אשר אני מנסה לקבל אותם באהבה. אולם, פעם אחת, היה חורף קשה מנשוא, שלושים מעלות תחת האפס, ואני ממש קפאתי מקור והייתי רעבה לאין שיעור. ברפת לא היה מאומה מה לאכול, מהגג נכנס הכפור, וכל כולי מכאובים. התחלתי לגנוח ולבכות מאד, עד שבעל הבית שלי התעורר וראה בעניי, והכניסני ברוב רחמיו לביתו לחמם מעט את עצמותיי. וכאשר הוא נכנס בחזרה לישון למיטתו, התגבר הרעב עלי ללא נשוא, והתחלתי לחפש בדירה מה שהוא לסעוד את ליבי. והנה אורו עיני, מצאתי את נעלי העץ הגדולים של בעל הבית שלי, ובתוכם היה דחוף מעט קש רך, שמיועד למעשה, לחמם את רגליו של בעל הבית. ואני בהיותי מאד רעבה למעט אוכל, לא יכולתי לשלוט על עצמי, והוצאתי את מעט הקש מהמנעלים והחייתי את נפשי".
טרם כלתה הכבשה לדבר, ויקומו כל חיות היער ובראשם המלך האריה, והדוב והנמר והזאב והשועל, ויזעקו בקול גדול ויאמרו, "את הפושעת הגדולה! את הבאת עלינו את האסון, את מחלת הדבר הנוראה הזאת! בשלך כל הרעה הגדולה שבאה עלינו!! לך דין משפט מוות!!" ובחמת רוחם, זינקו על הכבשה האומללה וקרעוה כדג כהרף עין.
וזה שאמר דוד המלך עליו השלום – סיים הרבי ר' בונם זי"ע את דבריו – תעיתי כשה אובד, כאשר תעיתי מארצי, אז הנני כשה אובד. אבל במה אבדה חייה – בקש, בגלל מעט הקש שאכלה. לא בגלל מעשים וחטאים קשים, רק בגלל מעט קש, שהוא כלום וכלום. כן אהוביי – המשיך הרבי ר' בונם זי"ע – אתם, כל אחד מכם, חוטא חטאים גדולים ונוראים, ואין אתם מרגישים ולא רואים נגעי עצמכם כלום. רק על האברך האומלל החף מפשע הזה – קמתם כולכם כאיש אחד, לשפטו ולקנסו ולהטיל עליו עונש. וזאת, בגלל הדבר הקטן של מה בכך, שעשה להושיע עני בעת דחקו! בסך הכל לווה כמה רובלים מקופת הצדקה בכדי להחזירם בתוך זמן קצר, ועל זה יצא כל כך קצפכם!! והוא בסך הכל "שה אובד בקש"!
אז פנה הרבי ר' בונם זי"ע, אל כל אחד ואחד מבעלי הבתים בשמו, ובחר אנשים ששמותיהם כשמות החיות – ויאמר אליהם, אתה ר' לייב (אריה), הלא תזכור את יום זה וזה שעשית במקום פלוני עבירה זו וזו… נאר, איך בין דאך א לייב דערויף (רק התירוץ – הלא אני 'אריה', ולי מותר הכל). די בעער, האסט דאך גיטאהן אזוי און אזוי – נאר איך בין דאך א בעער דערויף, מעג איך דאס טוהן (אתה דוב, חטאת ועשית כך וכך, רק התירוץ – לי מותר, כי אני דוב). נאר אויף דעם שעפסעל (רק על האברך השה תמים הזה) – והראה באצבעו על האברך הברסלבער שעמד באימה מן הצד – יצאתם ברעש גדול, ביזיתם אותו, ומצאתם שגדול עוונו מנשוא!!
הדברים העמוקים והקדושים הללו, יצאו מפיו הקדוש, ופני כל העדה חפו ונתפרדה החבילה. ויתפרדו כל פועלי און, והאברך יצא בשלום. (מתוך ספר קול מבשר, ח"ג משלים אות כח, בשם מאמרי שמחה, אות מ', עם שינויים קלים כפי ששמענו ממקורות אחרים).
העוסקים בצרכי ציבור באמונה – ובעיקר העוסקים בהפצה – צריכים להחריש על בזיונם, והשם יתברך נלחם להם. שכרם הרבה מאוד, בעולם הזה ובעולם הבא.
* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס" בכתובת www.lazerbrody.net
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור