ולך ה’ החסד

 

 

בספר "טובך יביעו", כתוב על הפסוק בספר תהלים: "וּלְךָ-אֲדנָי חָסֶד כִּי-אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵהוּ" (תהלים סב יג). לכאורה זהו פסוק תמוה: איזה חסד יש במה שה’ יתברך משלם לאיש כמעשהו? אך אין זה חסד אלא יושר: אדם עשה מצווה – ועליו לקבל שכר על המצווה כדין, ולא בתורת חסד.

 

ומתרץ שם, שהחסד הוא בכך שאין שכר המצוות קבוע ואחיד, כגון – כך וכך שכר למצווה פלונית וכך וכך שכר למצווה אלמונית. אלא, הוא נמדד לפי היחס של האדם שעשה את המצווה, כפי שהוא בעצמו מעריך את המצווה שלו – אם הוא מעריך את המצווה שלו כדבר יקר וחשוב, כמו דוד המלך שאמר: "שש אני על אמרתך כמוצא שלל רב" – משלמים לו עליה כעל דבר יקר וחשוב, בדיוק באותו ערך שהעריך הוא את המצווה שלו, ואילו לא היה מחשיב את המצווה שלו כל כך, לא היו משלמים לו עליה תוספת זו. נמצא, כאשר אדם שמח במצוות שלו, שכרו גודל על ידי זה בעשרת מונים, וזהו החסד של ה’ יתברך.

 

אנו רוצים להוסיף על דבריו הנפלאים של הרב זילברשטיין שליט"א, שלא רק בעולם הבא יגדל שכרו של זה ששמח במצוות שלו, אלא כבר בעולם הזה מאירה המצווה לאדם – כפי ההערכה שלו אליה! אדם שמחשיב כל מצווה, מתענג עליה, מאמין בה, מעריך אותה, רוקד איתה, מיקר אותה וכו’ – היא תאיר לו בחזרה והוא יזכה להרגיש את האור הגדול של התורה והמצוות, את העשירות העצומה שיש בידיו, שבכל רגע ורגע יש בידו לקיים מצוות שהן יקרות כל כך ונפלאות כל כך, עד שאי אפשר להעריך את חשיבותן בשום הון שבעולם.

 

וחשוב מאוד לציין, שלא מדובר בהערכה התלויה בהשגת פנימיות וסודות המצווה, אותה הערכה שרק גדולים בתורה יכולים להעריך את מצוותיהם, אלא מדובר בהערכה שהאדם הפשוט ביותר מעריך את המצוות של עצמו, כפי שהן, אפילו שלא זוכה לעשות אותן באופן הראוי, וכל הערכתו אל המצוות של עצמו נובעת רק מתוך תמימותו ואמונתו הפשוטה, שכל מצווה ומצווה היא בודאי דבר יקר לאין ערוך, וכל נקודה – ולו הקטנה ביותר שיש בה איזה רצון ה’ – היא חשובה מאוד. וזו נקודת התמימות –  שכל יהודי פשוט יכול להגיע אליה.

 

ובאמת, אותו זלזול שאדם מזלזל במצוות של עצמו, כשחושב שאינו עושה את המצווה בשלמות – לכן היא כבר לא חשובה, או כאשר חושב שבגלל שיש הרבה מצוות שאינו מקיים אז גם המעט שעושה אינו חשוב, לכן גם את המעט שעושה הוא עושה בעצלות ובחוסר חשק. אולם כל זה הוא בחינת כפירות ואפיקורסות, ליצנות שהיצר הרע מכניס באדם כדי שיזלזל במה שאינו מושלם, להכניס בו גאווה של "והייתם כאלוקים", כאילו הוא אמור להיות מושלם, ורק אם יעשה את המצוות בכל דקדוקן וכוונתן בשלמות, רק אז הן שוות משהו, ואם לא – הן לא שוות כלום ח"ו.

 

וכן היצר הרע משתמש בכל מיני השוואות שאדם אחד עושה יותר טוב, ואילו השני מתפלל יותר, לומד יותר וכו’, והכל כדי לקלקל לאדם את התמימות – את האמונה הפשוטה שלבורא יש נחת רוח ממצוותיו כמו שהן, כי הבורא ברא את האדם קרוץ מחומר ויש לו נחת רוח מכל תנועה של יהודי, אפילו הפשוט ביותר, ואפילו מפושע ישראל יש לקדוש-ברוך-הוא נחת ממנו ומנקודותיו הטובות ומהמצוות שעושה – איך שעושה אותן, ואם אדם היה מאמין בזה והיה שמח במצוות שלו, ומעריך את עצמו ומאמין בעצמו שמצוותיו חשובות בעיני הקדוש-ברוך-הוא, הוא היה מתחזק והולך, וכך היה זוכה גם להתעלות ממדרגתו הפחותה.

 

זאת בדיוק מהותה של קליפת עמלק, שהיא קליפת הליצנות, החקירה והאפיקורסות – שחוקר ומחפש חסרונות בעבודת האדם, ומזלזל בו ולועג לתמימותו, באומרו – כל זה אינו שווה לי, דהיינו, אם המצווה אינה בשלמות, היא כבר לא שווה כלום ח"ו.

 

נמצא, שהשמחה בנקודה הטובה היא היסוד של כל היהדות, שעיקרה תמימות, ועתה מובנים היטב דברי רבינו הקדוש בתורה רפ"ב, שהזהיר מאוד ללכת עם התורה של נקודות טובות, לבל יאבד עולמו חלילה, כי על ידי המרה השחורה והעצבות שהיצר הרע מכניס בו משום שאין מעשיו עולים יפה, על ידי זה גם את המעט שהיה יכול לעשות הוא כבר לא עושה, ואילו היה משמח את עצמו באותה נקודה טובה ומאמין בה, שהיא יקרה וחשובה מאוד מאוד אצל ה’ יתברך, על ידי המעט טוב הזה היה מקבל כוח לעשות עוד ועוד טוב, עד שהיה יכול לזמר לה’ ולהתפלל ולחזור בתשובה שלמה.

 

לפי זה אפשר להבין היטב את השמחה ששמח התם הקדוש במעשה ידיו, כמובא בסיפורי מעשיות (מעשה חכם ותם): כְּשֶׁהָיָה גּוֹמֵר הַמִּנְעָל, וּמִן הַסְּתָם הָיָה לוֹ שָׁלשׁ קְצָווֹת, כִּי לא הָיָה יָכוֹל הָאָמָּנוּת בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ"ל – הָיָה לוֹקֵחַ הַמִּנְעָל בְּיָדוֹ וְהָיָה מְשַׁבֵּחַ אוֹתוֹ מְאד, וְהָיָה מִתְעַנֵּג מְאד מִמֶּנּוּ וְהָיָה אוֹמֵר: אִשְׁתִּי כַּמָּה יָפֶה וְנִפְלָא הַמִּנְעָל הַזֶּה! כַּמָּה מָתוֹק הַמִּנְעָל הַזֶּה! כַּמָּה מִנְעָל שֶׁל דְּבַשׁ וְצוּקִיר (סוכר) הַמִּנְעָל הַזֶּה!…

 

התם הקדוש לא השלה את עצמו שעבודתו מושלמת, אלא אדרבה, הוא ידע היטב שהמנעל (הנעל) שהוא עושה הינו משולש, או במילים אחרות עקום. אבל הוא העריך את מעשה ידיו ושמח במנעל המשולש, התענג עליו וכו’ – כי הוא זכה להבין את היסוד שהזכרנו בתחילת המאמר: כי אתך ה’ החסד ואתה תשלם לאיש כמעשהו – כפי שהוא עושה את המצווה – אם הוא עושה את המצווה בשמחה ומאמין שהיא חשובה, על ידי זה היא נעשית באמת חשובה והיא באמת מאירה בו, והוא באמת יקבל עליה שכר רב, וממילא יכול הוא לשמוח בה עוד יותר ויותר.

 

נמצא, שאדם שלא יכול לשמוח בנקודות הטובות שלו אינו יכול להיות יהודי, משום אין לו את אור היהדות וממילא הוא לא יכול להאיר את האור לאחרים, לבני ביתו ולילדיו, מכיוון שאין הם רואים את האור והשמחה שבמצוות, וכל שכן שאינו יכול להיות "אור לגויים", שזו תכליתו כיהודי כמו שכתוב: "והייתם אור לגויים". 

 

והנה, על מנת להדגיש עד כמה המחשבה האומרת: "אם זה לא מושלם, אז זה לא שווה כלום" היא שטותית, נביא שתי שיחות מרבינו הקדוש. השיחה הראשונה, מתוך שיחות הר"ן נא:

 

"וְלַעֲבד ה’, אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הוּא שֶׁיּוּכַל לוֹמַר שֶׁיַּעֲבד אֶת ה’ לְפִי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. מִי שֶׁיּוֹדֵעַ מְעַט מִגְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ יָכוֹל לוֹמַר שֶׁיַּעֲבד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְשׁוּם מַלְאָךְ וְשָׂרָף אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפָּאֵר עַל זאת שֶׁיּוּכַל לַעֲבד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, רַק הָעִקָּר הוּא הָרָצוֹן, לִהְיוֹת רְצוֹנוֹ חָזָק וְתַקִּיף תָּמִיד לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ… וְהַכְּלָל, שֶׁעִקָּר הוּא הָרָצוֹן וְהַכִּסּוּפִין שֶׁיִּהְיֶה כּוֹסֵף תָּמִיד אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וּבְתוֹךְ כָּךְ מִתְפַּלְּלִין וְלוֹמְדִין וְעוֹשִׂין מִצְווֹת (וּבֶאֱמֶת לְפִי גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ כָּל אֵלּוּ הָעֲבוֹדוֹת אֵינָם כְּלוּם רַק הַכּל הוּא בְּדֶרֶךְ "כְּאִלּוּ" כִּי הַכּל הוּא כְּמוֹ שְׂחוֹק בְּעָלְמָא כְּנֶגֶד גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז קְלָאמֶירְשְׁט)".

 

משיחה זו מובן, שבכל אופן שיהיה, גם בשיא העלייה, לעולם האדם לא יכול באמת לצאת ידי חובה בעבודתו את הבורא, כי מי יכול לומר שהוא עובד את הבורא? ואם כן – מה הלחץ הזה להיות מושלם? אין זה אלא דמיון – האדם הוא רק אדם, וכל שכן כפי שרבינו אמר, ואפילו אילו היה מלאך כמו שהוא כביכול מדמיין שהוא יכול להיות, גם אז אי אפשר היה לו לומר שהוא עובד את הבורא. אם כן, על האדם לעשות את מה שהוא יכול – והעיקר הוא הרצון והכיסופים.

 

השיחה השנייה, מתוך ליקוטי מוהר"ן תנינא מט: 

 

"לְפִי גַּדְּלוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְעצֶם רוֹמְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, בִּתְנוּעָה קַלָּה בְּעָלְמָא וּבְהִסְתַּכְּלוּת בְּעָלְמָא, שֶׁאֵינוֹ כָּרָאוּי לְפִי כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, הָיָה רָאוּי לָבוֹא עַל הָאָדָם מַה שֶׁרָאוּי, חַס וְשָׁלוֹם חַס וְשָׁלוֹם, אַךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מָלֵא רַחֲמִים, וְכָל הָעוֹלָם מָלֵא רַחֲמָנוּת, וְהוּא רוֹצֶה מְאד בְּהָעוֹלָם, עַל-כֵּן צָרִיךְ לְחַזֵּק עַצְמוֹ מְאד בַּעֲבוֹדָתוֹ בְכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, אַף אִם הוּא כְּמוֹ שֶׁהוּא, וְיִסְמךְ עַל רַחֲמָיו הַמְרֻבִּים מְאד בְּלִי שִׁעוּר, כִּי בְּוַדַּאי לא יַעֲזב אוֹתוֹ, אַף אִם עָבַר מַה שֶּׁעָבַר וּלְהַבָּא לא יַעֲשֶׂה עוֹד, וְיִהְיֶה-שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה-עַל-כָּל- פָּנִים, הֵן בְּמַחֲשָׁבָה וְהֵן בְּמַעֲשֶׂה כִּי גַּם הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל אֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ הִיא גַם-כֵּן עֲשִׂיָּה, כִּי גַּם בָּעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה יֵשׁ מַחֲשָׁבָה, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה בְּמַעֲשֶׂה וּבְמַחֲשָׁבָה כַּנַּ"ל וּמָה שֶּׁנַּעֲשָׂה עִמּוֹ מִמֵּילָא, אַל יָחוּשׁ וְאַל יִסְתַּכֵּל עַל זֶה כְּלָל".

 

בשיחה זו מובא הקצה השני של הדברים, שבאמת לפי גדולת הבורא, אפילו יעשה האדם איזו תנועה קטנה שהיא לא לכבוד ה’, כבר ראוי הוא שיבוא עליו מה שראוי ח"ו, ורק רחמיו של הבורא הם המחזיקים את האדם ואת העולם, וממילא גם אם האדם עובר מה שעובר עליו לזכור שהבורא הוא רחמן, ואילו היה מדקדק עמו לא היה יכול להתקיים אפילו שעה אחת, ולכן גם עכשיו יסמוך על רחמיו המרובים, רק להבא לא יעשה עוד.  

 

כללו של דבר – האדם צריך לעשות את שלו בתמימות ולהתחזק ולשמוח בכל נקודה טובה, ממש כמו התם הקדוש שהיה מנהגו להיות בשמחה תמיד, ואת המנהג הזה של התם צריכים כולנו לאמץ, שיהיה אצלנו כמנהג ממש – להיות בשמחה תמיד. אמן כן יהי רצון.