זה לא היה צפוי?

השאלות הציפו אותי. איך בן אדם
מגיע למצב כזה? ולמה היה לו
אקדח? אולי זה היה נגמר אחרת?
ואולי, וזאת השאלה הגדולה והכואבת
מכולן – יכולנו לעשות משהו?
 
 
זה קרה במיאמי, המקום בו גרנו לפני שעלינו לארץ ישראל.
 
נפגשנו בכל שבת. לקחנו את הילדים ביחד לגן המשחקים, עשינו ברביקיו, שמחנו. החיים ביחד היו נפלאים. בעלי ואני גרנו באותו בניין שהם גרו, החברים שלנו. נו, אז אתם יודעים מה זה אומר, נכון? ארוחות ערב משותפות, כל ערב בבית אחר, כל אחר צהריים מפגשים של הילדים, פעם אצלנו ופעם אצל החברים, כשגדר החצר האחורית היא הדבר היחיד שמפריד במעבר בין שני הבתים. הנשים חברות טובות וכך גם הבעלים. ולא רק, בזמנים לחוצים היא הייתה שם בשבילי כמו גלגל הצלה, במיוחד כשילדתי את בני הבכור. הילדים פחות או יותר באותו גיל, כך שנהנינו לראות איך הם גדלים ומשחקים ביחד. כשהייתי בשלבים מתקדמים של ההיריון השני שלי, היא הייתה בשלבים מתקדמים של ההיריון השלישי שלה. החיים שלנו, כמו שאתם רואים, היו פחות או יותר חופפים.
 
אבל היה משהו קודר מתחת לחיוכים שלהם. אפילו שזה כבר היה בולט לעין לא הצלחתי לקלוט את זה, עד שבעלי אמר לי בצורה ברורה וישירה שיש להם בעיות. הייתי המומה. כי איך בכלל אפשר היה לראות משהו בכיוון של בעיות? הם תמיד היו ביחד, שמחים, צוחקים, מספרים בדיחות. כן, וכמו כל זוג לפעמים גם מתווכחים, אבל זה לא היה משהו חריג. היא אף פעם לא סיפרה לי, אפילו לא רמזה. ועד שהבנתי מה קורה שם, המצב בביתם הפך קשה ובלתי נסבל. רק אחרי לידת ילדה השלישי היא אמרה לי שהם עומדים להתגרש.
 
אשליית החיים היפים והמעניינים עם השכנים המקסימים התנפצה כמו זכוכית ענקית בקול רעש גדול…
 
הסתכלתי על התינוק הקטן, היפה והתמים שהיה רק בן שבועיים, וליבי נשבר. לא יכולתי להבין למה, הרי הם כאלה שמחים, מאושרים… למה הם לא ניסו לשקם, לעשות משהו?
 
זמן קצר אחרי אותה שיחה עם חברתי בעלה עזב את הבית והדו-קרב נעשה מזעזע. לפתע פתאום, בעלי ואני, כמו כל שאר החברים, מצאנו את עצמנו באמצע חילופי ההאשמות, ההטחות והשנאה שהתפתחה בין השניים. רק אז הבנתי שבאמת, אבל באמת, לא היה לי שמץ של מושג מי הם החברים שלי. האם לבעל היה באמת צד כזה אפל ונסתר כמו שאשתו האשימה?
 
בסופו של דבר הוא הגיע למקום ללא מוצא. אני באמת לא יודעת איך זה קרה, אבל ממש פתאום, הפנים שלו השתנו, החברים שלו השתנו, הוא כבר לא היה "שם" יותר. הוא הפך לאדם מסוכן. שמרנו מרחק. חלק מהחברים ניסו עוד איכשהו לשמור על קשר רופף, אבל כולנו ראינו לאן הוא מוביל את עצמו, ואז הוא פשוט נעלם.
 
חברתי עברה למקום אחר באזור עם שלושת ילדיה, כשבעלה מחוץ לתמונה על כל המשתמש מכך. אולם באחד הימים הוא חזר לגור בשכונה. קשה להסביר את זה, אבל אנרגיות שליליות ולא מוגדרות הקיפו את הסביבה בה הוא גר. שלום לא יכולנו לומר אחד לשני. אבל הילדים, הילדים המתוקים והמסכנים, היו באמצע המלחמה הכואבת בין השניים, תקועים באמצע הגיהינום. האישה מאשימה את הבעל במעשים איומים, והבעל טוען שאשתו משקרת. אנחנו עמדנו בצד ולא יכולנו לעשות שום דבר, הילדים הפכו לכדור פינג-פונג שעף מהאישה לבעל, לפעמים עם התערבות הרשויות ובית המשפט, ובסופו של דבר בלי ליווי והשגחה של אף אחד. מי יודע מה קרה שם באמת?…
 
בשנה שעברה, זה היה בקיץ, הדברים הגיעו לדרך ללא חזרה. זה היה שבועות בודדים לפני שעלינו לארץ ישראל. בדיוק השכבתי את הילדים לישון, וגם אני, אחרי יום מעייף ומתיש של אריזות וארגונים אחרונים לפני העלייה, רציתי לשים את הראש ולצלול לתוך הכרית, אולם הדפיקות בדלת, או יותר נכון המהלומות על הדלת, הקפיצו את כולנו. הלב כמעט שצנח ממקומו. בעלי ירד בריצה ופתח את הדלת, לפניו עמדו שוטרים שהורו לו, ולנו, לצאת מיד מהבית, "אתם חייבים לצאת מהבית, עכשיו!"
 
מה??? חשבנו שזו בדיחה, מתיחה, כי ממתי יש לנו דברים כאלה בשכונה?!
 
הוצאנו את הילדים מהמיטה ורצנו החוצה.
 
בחוץ, ראינו עוד שכנים שהצטרפו למדרכה עליה הורו לנו השוטרים לעמוד, כולם אוחזים בידיהם את הילדים שכמעט נרדמו. שתי ילדות בכו, כנראה מהלחץ והפחד של כל מה שנגלה לעינינו באותן דקות. כמעט שהתעלפתי. ניידות משטרה, שוטרים, שוטרי היחידה המיוחדת, כבאים, מה לא? וכולם הקיפו את הבית של… אותו בעל, מי שהיה החבר שלנו!
 
זה קורה באמת? שאלתי את עצמי… גם הילדים התחילו לשאול שאלות, אבל לאף אחד מאיתנו לא הייתה תשובה.
 
היינו בהלם. אותו חבר החזיק בן ערובה בביתו וכיוון אקדח לראשו. השוטרים ניסו לשכנע אותו שייכנע, שישחרר את בן הערובה. איך זה יכול להיות? עדיין לא הבנתי. את הדברים האלה רואים רק בסרטים, שומעים עליהם בחדשות, לא אצלנו בשכונה בה גרנו, במיאמי. כשהבנו שהחזרה הביתה, ובעיקר למיטה, לא תתרחש בשעות הקרובות, הלכנו לחברים שגרים ליד. בעלי ועוד כמה בעלים נשארו שם, רצו לדעת שהכל מסתדר על הצד הטוב ביותר.
 
ואני? אני לא הפסקתי לשאול את עצמי איך אדם מגיע למצב כזה? מה, לא אכפת לו מהילדים שלו? ולמה יש לו אקדח? ואולי אשתו צדקה? אבל השאלה החשובה והקשה שעלתה בתוכי הייתה האם יכולנו לעשות משהו? האם יכולנו לעזור לפני שזה הגיע למצב הזה?
 
אם רק היינו יודעים שיש להם בעיות, כלומר שלו יש בעיות לפני שהוא שקע במצולות, היינו עוזרים, מדברים, מחזקים ומעודדים אותו. אולי נותנים לו את הספר בגן האמונה של הרב שלום ארוש, אחרי הכל – הספר הזה הציל חיים של עשרות אלפי אנשים!!! כי אולי, רק אולי, היינו מצליחים לשלוח איזו קרן אור שהייתה חודרת את כל המסכים האפלים והשליליים שאפפו אותו. ובכלל, אפשר היה לעזור להם לשקם את הזוגיות, לתת להם גם את הספרים בגן השלום וחכמות נשים. אולי הוא, וגם היא, היו מבינים שאפשר להתגבר על כל האתגרים, אם רק רוצים. כי עם אמונה, הכל אפשרי. אפשר לגייס את כל הכוח שקיים בנו ולנצח. כי אולי, רק אולי, אם אפשר היה לעשות משהו, אם הוא היה יודע שיש דרך לטפל בכל בעיה, זה לא היה נגמר כמו שזה נגמר.
 
אולי הוא היה מתחזק,
 
אולי זה היה נגמר כשהוא עדיין בחיים,
 
אולי זה היה נגמר כשבן הערובה היה עדיין בחיים,
 
שנה אחרי, אני עדיין חושבת על אותו אדם נפלא שהכרנו, לפני כל הבלגאן, שהתייסר בתוכו, שכאב, שהיה חסר אונים, מתחת לכל הבדיחות והחיוכים. אם רק היינו יודעים…
 
אבל אני רק יכולה לקוות, להתפלל על נשמתו שתמצא את מקומה, את מנוחתה. וגם, שאף אחד לא יגיע למצב כזה. כי כשהנפילה מתחילה, כשהדרך למטה נפתחת, צריך הרבה רחמי שמים לא לצלול, לא ליפול לתוך התהום ולאבד הכל, כולל את החיים.
 
אם אתם מכירים מישהו שצריך עזרה אל תהססו, תשאלו, תראו איך ובמה אפשר לעזור. אולי תזכו להציל חיים.
 
לעילוי נשמת יוסף בן שרה, ת.נ.צ.ב.ה