זכור את העני – פרשת השבוע אמור
פרשת השבוע אמור - עיקר מבחנו של האדם - בפרשת "אמור" עוסק פרק שלם בענייני המועדים: פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות...
עיקר מבחנו של האדם
בפרשת "אמור" עוסק פרק שלם בענייני המועדים: פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. בפרק שה אנו מוצאים פסוק אחד שלכאורה נראה שאינו קשור כלל לעניין. וכך נאמר בו: "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזור אותם" וכו'. חז"ל הרגישו בקושי זה, וכדי ליישבו מביא רש"י את דברי אבדימי ב"ר יוסף, "מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים – פסח ועצרת מכאן, וראש השנה יום כיפורים וחג הסוכות מכאן? ללמדך שכל הנותן לקטן שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרובנותיו בתוכו" – יוצא מכאן מסמיכות עניין מצוות הנתינה לעני לפרשת המועדות, ולמדים אנו מה רבה חשיבותן של מצוות הנתינה לעני.
אך עדיין יש מקום לשאול מדוע חשיבותן של מצוות אלו היא כה רבה? הגמרא במסכת יבמות אומרת: גר שבא להתגייר, מנסים בתחילה לדחותו, כדי לברר אם אכן כוונותיו רציניות. לכן אומרים: דע לך שעם ישראל סובל מאוד בין האומות, רודפים אותו ומענים אותו. אם אומר "יודע אני ואיני כדאי", כלומר: אני יודע שהם סובלים, והלואי שאהיה ראוי לסבול עמהם – מקבלים אותו מיד, ומיידעים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות. "ומודיעים אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני…ומודיעים אותו עונשן של מצוות" וכו'.
גם כאן מתבקשת מאליה השאלה – מדוע צריך להזכיר לו דווקא לקט שכחה ופאה, הרי אלו הן מצוות קלות מאוד, להשאיר שניים או שלושה שיבולים, ומדוע מקומן כאן בין עיקרי היהדות הנוגעים באיסורי כרת ומיתה בידי שמים? אלא, בקושיה עצמה מונחת התשובה: דווקא בעניינים אלו האדם נבחן.
הגמרא במסכות עבודה זרה מספרת על רבי חנינא בן תרדיון שהיה מקהיל קהילות ברבים, ומלמד תורה גם בשעת גזירות הרומאים. פעם אחת חלה רבי יוסי בן קסמא, ונכנס רבי חנינא לבקרו. אמר רבי יוסי לרבי חנינא: מדוע אתה מקהיל קהילות ברבים בשעה שהרומאים אוסרים זאת, הרי זו סכנת נפשות? "מן השמים ירחמו" – ענה לו רבי חנינא. הכיצד? – שאל רבי יוסי, כיצד אתה סומך על הנס ואומר 'מן השמים ירחמו', הרי למדנו שאין לסמוך על הנס? והוסיף: תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר התורה באש.
במקום לענות – שאל רבי חנינא את רבי יוסי – מה אני לחיי עולם הבא? כלומר: הא ישי סיכוי שאזכה לחיי עולם הבא. ענה לו רבי יוסי: כלום מעשה בא לידך? כלומר, האם הזדמן לך לעשות מעשה של מסירות נפש, עמידה בניסיון? ענה רבי חנינא – כן, פעם אחת הכנתי סכום כסף לסעודת פורים וסכום נוסף למתנות לאביונים. קרתה טעות וסכומי הכסף התערבבו, ולא ידעתי מה שייך לעניים ומה מיועד לסעודת פורים, ומספק נתתי הכל לעניים. אמר לו רבי יוסי לרבי חנינא: כיון שעשית מעשה זה, מזומן אתה לחיי עולם הבא.
שתי נקודות צריכות ביאור:
הראשונה – כאשר רבי יוסי מחפש מעשה טוב שעשה רבי חנינא, כדי לראות אם הוא ראוי לחיי העולם הבא, הוא אינו מתייחס כלל למה שמסר נפשו על הרבצת תורה ברבים. והדבר לכאורה נראה תמוה: הרי זו מסירות נפש מופלאה של רבי חנינא, לימד תורה וסיכן את עצמו בעונש מוות.
השניה – ישנה התייחסות מיוחדת במינה למעשה פעוט של תרומת כסף לעניים, וכי בגלל מעשה כה פעוט זכה רבי חנינא לחיי העולם הבא?
לשתי שאלות אלו ישנה תשובה אחת:
המשנה במסכת מכות אומרת: רבי חנינא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". – מדוע אם כן צריך להרבות בתורה ומצוות כדי שיזכו לחיי העולם הבא, הרי גם בקצת מצוות יכול הקב"ה להנחיל את חיי העולם הבא לעם ישראל?
מבאר הרמב"ם בפירוש המשניות: "מעיקרי האמונה כי כשיקיים אדם מצווה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן ולא ישתף עימה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה, הנה זכה בה לחיי העולם הבא. ועל זה אמר רבי חנינא כי המצוות בהיותן הרבה, אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלימותה, ובעשותו אותה, המצווה תחיה את נפשו באותו מעשה". הדברים ברורים ומאירים, אומר הרמב"ם שעל ידי קיום מצווה אחת בשלמות ללא כל כוונת אישיות, כבוד, כסף וכו', אלא לשם שמים בלבד – יזכה האדם לחיי עולם הבא. ולכן נתן הקב"ה מצוות רבות, אפשרויות רבות להגיע לחיי העולם הבא. כדי שנצליח לבצע בשלימות לפחות אחת מתוכן.
ממשיך הרמב"ם ומביא ראיה לדבריו: "וממה שיורה על העיקר הזה – מה ששאל רבי חנינא בן תרדיון 'מה אני לחיי עולם הבא' והשיבו המשיב 'כלום בא מעשה לידך', כלומר: נזדמן לך לעשות מצווה כהוגן. השיבו כי נזדמנה לו מצוות צדקה על דרך שלימות ככל מה שאפשר, וזכה לחיי העולם הבא" – דבריו אלו של הרמב"ם מוכיחים מהמעשה הנ"ל: רבי יוסי שאל את רבי חנינא האם עשה מצווה בשלימות, ללא כוונות כבוד, בלא לחשוב על עצמו שהוא צדיק. התשובה היתה חיובית, קיימתי מצוות צדקה בהידור, ללא כל צופים שיכבדו אותי בעקבות מעשיי.
מעתה מתורצות כאחת שתי השאלות ששאלנו. חז"ל לא ייחסו חשיבות מיוחדת למעשיו של רבי חנינא שהקהיל קהילות ללימוד תורה, משום שעקב פרסום המעשה ייתכן שמתגנב ללב שמץ של מחשבת שלא לשמה. אך מאידך גיסא, המעשה הפעוט של נתינת הצדקה לעניים, נתינה שקטה ללא כל כבוד ופרסום, זהו מעשה קטן אך מושלם! לשם שמים ממש, לכן זכה רבי חנינא בגללו לחיי העולם הבא.
מכאן נחזור לעניין שבו פתחנו מאמר זה – כאשר גוי בא להתגייר, מודיעים לו גם את מצוות לקט שכחה ופאה. הוא צריך לדעת שצריך להתרגל לוותר, וזהו חלק מהמבחן אם הוא מסוגל להיות יהודי, כי יהודי נבחן בפרטים קטנים. זוהי הסיבה שעניין לקט שכחה ופאה מוזכר בפרשת המועדות, הימים שבהם אנו עסוקים במצוות המיוחדות לכל חג באשר הוא. בפסח ישנן מצוות הקשורות באיסור כרת, ובכל זאת גם אז מצווה אותנו התורה – זכור את העני! זכור את הפרטים הקטנים, לקט שכחה ופאה.
אנו נמצאים בימים שבין פסח לשבועות, ומתכוננים לקבלת התורה. קבלת התורה מורכבת מפרטים קטנים, ולא רק מעניינים גדולים. נאמנותנו לתורה אינה נבחנת דווקא בביצוע המשימות הגדולות והמרשימות, אלא דווקא במשימות הקטנות המצטרפות לגדולות. שורה ועוד שורה מצטרפות למסכת, ולכן כל שורה חשובה. כל מעשה טוב מוסיף לאישיותו של האדם. כשכל הפרטים מצטרפים בלימוד ובמידות, אז צומחת דמותו של אדם אמיתי עם דרך תורה. ישנם החושבים שהתלמידים המבריקים המפרסמים את עצמם ואת כישרונותיהם, יהיו תלמידיו המובהקים של ראש הישיבה ואף אלו שנועדו לגדולות. תלמיד שאינו כזה עלול לחשוב שאם אינו בולט ואינו מפורסם, אין לו חלילה סיכוי לעלות ולהתעלות. הדבר אינו נכון כלל וכלל! אדרבה, המעשים הקטנים והצנועים המתבצעים בהסתר ובצינעה הם אלה המובילים את האדם למדרגות גבוהות, וכך לגבי כל תחום בחיים ובכל מצב. ידוע על רבים מגדולי ישראל שבצעירותם לא היו מהתלמידים הבולטים, אלא שקדו על תלמודם בשקט ובצינעה הרחק מזרקורי הפרסום, וכך גדלו. מאידך גיסא, היו רבים שבצעירותם בלטו והכל סברו שהם עתידים להיות נמנים על גדולי הדור הבא, ולמעשה לא התפתחו כפי שציפו מהם.
עלינו להעריך את כוחו של המעשה הקטן והצנוע, ולהשתדל לקיים את המצוות כראוי, כדי להגיע לעשיית המצוות בשלימות וכך נוכל לזכות לחיי העולם הבא, ולנחת שמחה שלווה ואף להיות אדם אמיתי גם בעולם הזה.
פרשת אמור וימי ספירת העומר
מה גדול הוא הכאב! מה מאוד קשה היא הגזירה! "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא…כולם מתו מפסח ועד עצרת" (יבמות סב:). אסון נורא לכלל ישראל, מאורע קשה מנשוא לר' עקיבא. במשך שנים ארוכות גידל וטיפח דור של "בניך" – אלו התלמידים. תלמידי-חכמים שהיו אמורים להיות מעתיקי השמועה לדורות הבאים. את כולם שיכל ר' עקיבא בין פסח לעצרת, "והיה העולם שמם" (שם). אין בידינו כלים לשער את גודל האבידה, ואת עומק היגון והכאב. עד ימינו אנו נוהגים מנהגי אבלות בימים שבין פסח לעצרת, לציון חורבנה של תורה וכדי לדאוב על חוליית מעתיקי השמועה שנעקרה.
ודאי לא במקרה אירע הדבר דווקא בימי ההכנות לקראת קבלת התורה, ימים הנקראים ימי קדושה והכנה. וזו לשון הרבמ"ן בפרשתנו (ויקרא כג, לו) על הימים האלה: "ומנה ממנו" – מחג המצות (פסח) – "ותשעה וארבעים יום, שבעה שבועות כימי עולם, וקידש יום שמיני כשמיני של חג. והימים הספורים בינתיים, כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג. והוא יום מתן תורה, שהראם בו את אישו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו החכמים בכל מקום חג השבועות – עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן".
מדבריו למדים אנו שהימים שמפסח ועד לשבועות, מהווים חטיבה אחת – היום הראשון והאחרון הם ימים טובים, וכל שבוע שבינתיים הוא כנגד יום אחד של חול המועד. בימים נעלים אלה עלינו להחדיר ולבסס בקרבנו את ההכרה שקיבלנו מההתבוננות ביציאת מצרים בחג הפסח. התעשרות רוחנית זו, מהווה בסיס לעבודה נוספת המוטלת עלינו בימים אלה – הכנה לקראת יום קבלת התורה. זהו אם כן, חוט השני המחבר את שני הרגלים פסח ושבועות, וזוהי עבודת היום בימים הנחשבים לדברי הרמב"ן כימי חול המועד אריכתא. מאז מות תלמידי ר' עקיבא בימים שבין פסח לעצרת, נוהגים אנו בימים אלה מנהגי אבילות. וכבר הזכרנו שאין זה עיתוי מקרי, ולכן עלינו להבין את הקשר שבין האבל לבין ההכנה לקראת יום מתן התורה, וממסקנת הדברים נוכל אף להבין את העבודה המוטלת עלינו בימים אלה.
במה חטאו תלמידי רבי עקיבא?
נאמר בגמרא: שנים עשר אלף זוגים היו לו רבי עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם (שנשתכחה תורה – רש"י), עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם – רבי מאיר ורבי יהוד ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם-הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת (יבמות סב:). דברים אלו אומרים דרשני! וכי רק משום שלא נהגו כבוד זה בזה, מגיע להם עונש כה חמור? זאת ועוד: מוצאים אנו במדרש הסבר שונה לסיבת מיתתם, וזו לשון המדרש: "י"ב אלף תלמידים היו לרבי עקיבא…וכולם בפרק אחד מתו. למה? שהיתה עיניהם צרה אלו באלו" (בראשית רבה סא). יש להתבונן אם ישנה מחלוקת בין המדרש לבין הגמרא, או שמא שניהם לדבר אחת נתכוונו?
הגר"א קוטלר זצ"ל אומר בספרו "משנת רבי אהרון" – שאיננו רשאים לפרש חס ושלום דברים נגד מעלתם של גדולי עולם, מה שרשאים אנו לומר הוא רק בבחינת "אולי", מתוך השתדלות להבין את דברי חז"ל על התביעה שהיתה עליהם. מכל מקום ברור שחטאם היה דק מן הדק. הגר"ח פרידלנדר זצ"ל, בספרו "שפתי חיים", מביא בשם הרב מפוניבז' זצ"ל – שאכן דברי הגמרא והמדרש משלימים זה את זה. לדבריו, הגמרא מציינת את עצם מעשה העבירה שלהם, שלא נהגו כבוד זה בזה. ואילו המדרש יורד לשורש החטא, ומגלה לנו שהגורם לאי מתן כבוד זה לזה, היתה צרות עין!
יוצא, איפא, שכלפי חוץ לא נראה עליהם אלא שלא כיבדו איש את רעהו לפי ערכו ומיעטו בחשיבות הזולת, ונראה שהם עצמם לא הבינו שהדבר נבע מצרות עין. צרות עין היא חוסר יכולת לסבול את טובת הזולת. כל אחד חושש שמא זולתו נבנה על חשבונו, ונטל ממה שבעצם מגיע לו. כתוצאה מכך, אין האחד מכבד את השני כפי הצורך, כי כל העת הוא מתייחס אליו כאל מי שמתחרה עימו ונוגס מחלקו על חשבונו. מכל מקום יתכן, שרבי עקיבא ותלמידיו לא הבחינו כלל שהיתה בהם צרות עין. בפשטות, נדמה כי צרות עין הינה מידה הפוגמת רק במערכת החיובים שבין אדם לחברו, אך האמת היא שבנוסף להיותה מידה רעה, היא עומדת בסתירה למ"ח הדברים שהתורה נקנית בהם!
כתב הסבא מקלם זצ"ל בספרו "חוכמה ומוסר" – שאדם הרוצה להתעלות בתורה, חייב להכין בית קיבול. אדם שטבעו גס, אין התורה שוכנת בו כי הוא אינו מתאים להיות כלי קיבול לתורה. מי שאין לו לב טוב ואינו ונושא בעול עם חברו ואינו לומד לייקר כראוי את חברו הוא אדם "אנוכי". בכך הוא מאבד זיקה לתורה ואינו יכול להיות כלי לקבלתה. רק מי ששובר את טבעו, מתעדן ומזדכך, יזכה לרדת לעומקם של דברים.
התבוננות מעמיקה במידה רעה זו, מגלה רק עד כמה גדול החיסרון של צרות עין, ונראה שמי שנגוע במידה זו עלול חס ושלום להיחשב שונא ה'. ומתאר זאת רבינו יונה ז"ל: ועניין "שונאי ה'" נמצא לפעמים גם באנשים שהם עושים המצוות ונזהרים מכל עבירות במעשה ולשון (שערי תשובה ג). כלומר, יתכן שיהא האדם צדיק גמור המדקדק במצוות ונשמר מכל דבר רע, ובכל זאת ייחשב לשונא ה'. מי הוא זה? ממשיך רבינו יונה ואומר: אם נפשם רעה, ובקרב ליבם יקשה להם כאשר חבריהם העוסקים בתורה, וירע בעיניהם בהיות בני אדם עובדים את ה' ויראים מלפניו. כאשר תאמר על האיש אשר לא יחפוץ שיכבדו בני אדם את המלך ושיעבדוהו, כי הוא שונא את המלך. זהו בעל צרות עין הנחשב לשונא ה'. מי שמתקשה לסבול שחבירו גם כן עובד את ה', אינו יכול להיחשב אוהב ה', כשם שמי שאין דעתו נוחה ממה שאדם אחר עובד את מלכו במסירות, מראה בזה שהוא שונא את המלך.
מכאן ניתן להבין עד להיכן צרות עין יכולה להביא את האדם! התוצאה עלולה להיות שגם אנשים העובדים את ה' בכל ליבם ומוסרים עצמם לעבודת ה' וללימוד התורה, יתדרדרו למצב שייקראו שונאי ה', זאת ועוד: אי יכולתם לסבול את הצלחת הזולת מחמת צרות עין, גורמת שמטרת עבודת ה' שלהם מתהפכת מן הקצה אל הקצה. כי תכלית העבודה היא לפעול למען ריבוי כבוד שמים, כמו תכלית הבריאה כולה, כמו שנאמר "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו ואף עשיתיו" (ישעי' מג). במקם זה הם עושים למען כבודם האישי! המבחן לאדם אם הוא דורש את כבוד ה' או את כבוד עצמו, הוא בעת שיראה את חברו מצליח בכל מעשי ידיו. אם ישמח בכל ליבו, הרי זה סימן שהוא רוצה באמת בכבוד שמים, ואם ההיפך חלילה, הרי רוצה הוא בכבודו שלו.
אם כן עתה נבין כי תלמידי רבי עקיבא שעינם היתה צרה, איבדו את זכות הקיום שלהם ומתו. כפי שאמרו חז"ל "ודאשתמש בתגא – חלף" – כלומר מי שמשתמש בכתר התורה נאבד מן העולם, אף הלומד תורה כדי להתכבד בה ומשתמש בכיתרה של תורה – עלול לאבד את חייו.
רבי עקיבא שהבחין בכך ובסכנה הגדולה הכרוכה בהחלפת כבוד שמים בכבוד עצמי (לפי רום מדרגתם) ראה לנכון להזהיר את תלמידיו החדשים (שכבר באותה העת היו תלמידי חכמים עצומים), וכך אמר להם: "תנו דעתכם" – שימו לב והבחינו בדקות העניין – "שלא תעשו כמעשיהם".
לפי זה אפשר להבין גם מדוע מתו הם דווקא בימים שבין הפסח לעצרת. כי ימים אלה, ימי חול המועד הארוך שבין פסח לעצרת, מורים על כבוד התורה ועל עלייה במדרגותיה. אנו סופרים בכל יום לקראת קבלת התורה, עליה אחר עליה, עד שער החמישים. קבלת התורה דורשת הכנה, ועלינו להתחזק בכל יום מימי הספירה באחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ויום המ"ט כנגד הכל, דהיינו חזקה על כל הקניינים. תלמידי רבי עקיבא נתבעו על כך שלא זו בלבד שלא הכינו את עצמם כראוי (לפי מדרגתם כמובן!), אלא שנשארו בטבעם. לכן היתה מידת הדין מתוחה עליהם, ולכן מתו דווקא בפרק זמן זה.
צרות עין הינה רעה חולה, הגורמת לקנאה, שנאה ומחלוקת. כל מקום שיש בו בצרות עין בין בני אדם, לא תיתכן בו אחווה וריעות. כל זה, בנוסף לכל מה שהוזכר לעיל בעניין תלמידי רבי עקיבא, שלפי מדרגתם נידונו על צרות עין ולא נמצאו ראויים להעביר את התורה לדורות הבאים.
אנשים נשברים מאוד כאשר רואים את זולתם מצליחים. על כן יש לחנך ולהתחנך שלא להסתכל על הישגי הזולת, כי לא על זה נאמר קנאת סופרים תרבה חוכמה. וכדי להימנע מצרות עין יש להימנע מלתור אחרי הצלחות הזולת, ולצורך זה יש לחזק את ההכרה שאין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלוא הנימה. על כל אחד מוטל לחזק את עצמו בעזרת אמונה – שכל אחד מקבל את המגיע לו, ונכונים הדברים בכל תחומי החיים ולאו דווקא בלימוד התורה – כל אחד נוחל את החלק המיועד לו ו"אין מלכות אחת נוגעת בחברתה", ועל ידי זה כל אחד יוכל לזכות לחיים טובים ויפים, ולהבין שכל מה שיש לנו אנו מקבלים מבורא עולם, והבורא בטובו משפיע על כל אחד ואחד את המגיע לו, ואין אף אחד שיכול להיבנות על חשבון חברו.
אדם החי את חייו מתוך השתדלות להאמין שאין אדם נוגע במוכן לחברו, יכול לצפות בשוויון נפש בהצלחת חבריו ואף לשמוח בשמחתם. חייו יהיו שלווים והוא יהיה מרוצה ממה שיש לו וישמח בחלקו, ובזה תתוקן מידה מגונה זו של צרות עין, ויינצל האדם מלהיקרא שונא ה', חס ושלום, על כל הכרוך בזה. בדרך זו (ובעקבות המקרה של תלמידי רבי עקיבא) נוכל להשריש בנפשנו את הידיעה שאין ויתור על עבירות במידות. תלמידי רבי עקיבא נענשו על שהיה בהם פגם דק במידות, על כן עלינו להתעורר ולהיטיב דרכנו, ולתקן עצמנו להיות כלי לקבלת התורה, על ידי תיקון מידותינו.
"ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו" (ליקו"מ ח"א, ד)
עיקר כלי מלחמתו של המשיח הוא התפילה, שהוא בחינת חוטם כמו שכתוב (ישעיה מח): "ותהילתי אחטם לך" – ומשם עיקר חיותו וכל מלחמתו וכל מה שיכבוש, שנאמר (ישעיה יא): "והריחו ביראת ה'", ופירש רש"י (בראשית מח): "בחרתי ובקשתי" – כלומר בתפילה ובקשה.
ואיך יקבל כלי מלחמה זה? צריך לקבל כלי מלחמה זה על ידי בחינת יוסף הצדיק שהוא בחינת שמירת הברית (שזכה לעמוד בנסיון גדול מאוד עם אשת פוטיפר) ושמר את בריתו ולא פגם. כשזוכה לקבל חרב זו, צריך לדעת איך ללחום איתה כדי שלא יטה אותה לימין או לשמאל, אלא שיהא קולע אל השערה ולא יחטיא. ואי אפשר להגיע לכך, כי אם על ידי המשפט ("יכלכל דבריו במשפט"), כי המשפט הוא "עמודא דאמצעיתא" – כלומר האמצע שאליו צריך להטות חרב זו.
ואיך אפשר לזכות לבחינת המשפט? על ידי הצדקה, כי על ידה זוכים לאחוז במידת המשפט, בחינת (דברים לג): "צידקת ה' עשה ומשפטיו", וכן (תהילים צט): "משפט וצדקה ביעקב" – כי צריך להפריש צדקה קודם התפילה (שהיא המשפט), כדי שתהיה לו אחיזה במידת המשפט. וצריך לשמור מאוד על אחיזתו במידת המשפט ולא לקלקל את המשפט על ידי המחשבות הזרות שמקלקלות את העיניים, בחינת (דברים טז): "כי השוחד יעוור עיני חכמים" – כלומר אלו הן המחשבות הזרות שבתפילה, שהם עננים המכסים על העיניים.
וצריך כל אחד להישמר מזה ולזכות ולכוון בתפילה ולקשר עצמו לצדיקים שבדור, כי כל צדיק שבדור הוא בחינת משה-משיח (וכבר מצאנו שצדיקים קוראים זה לזה משה). וכל תפילה ותפילה שזוכה כל אחד להתפלל היא בחינת איבר מהשכינה, שהם איברי המשכן. וצדיק הדור, שהוא בחינת משה-משיח, ידע לעשות ממנה קומה שלימה, כי רק על משה רבנו נאמר "ויקם את המשכן" – הוא ולא עם ישראל. וכל הלימוד והתורה שאדם לומד לשמור ולעשות, כל האותיות שבלימוד זה הם ניצוצי נשמות, המתלבשים בתוך התפילה ונתחדשים וזוכים להיות מוארים.
על כן נאמר (ויקרא כא): אמור אל הכהנים – שזה בחינת תפילה, כי הכהנים הם בחינת תורה, "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה" (מלאכי ב).
אהרן – הוא בחינת המשפט – "ונשא אהרן את משפט בני ישראל" (שמות כח) – כי צריך להביא את כל התפילות לבחינת משה-משיח ואז הוא יקים את המשכן. ופירש רש"י: להזהיר את הגדולים והקטנים כאחד, שצדיק הדור הוא בחינת משה-משיח המאור הגדול, והתפילה היא בחינת המאור הקטן. ולנפש לא יטמא בעמיו – דהיינו על ידי שמירת הברית והטהרה, שלא יפגום בברית, כי כששומר בריתו זוכה האדם לתפילה בחינת "תהילתי אחטם לך" – כי עיקר הריח תלוי בטהרה, ואמרו חז"ל (סוטה מח.) – משבטלה הטהרה בטלה הריח, כמבואר בסיפור שסופר שם – אמר: "ריחא דחינוניתא אני מריח", אמר לו: בני, טהרה יש בך.
"כל אשר בו מום לא יקרב" (ליקו"מ ח"א, יד)
כל אדם, לפי בחינתו, יכול לדעת ולזכות להעלות את הכבוד לשורש היראה, ואת זה ידע לפי הכבוד שמכבד את יראי ה', כמו שנאמר: "ואת יראי ה' יכבד" – כי כל זמן שהכבוד בגלות, הוא מזלזל ביראי ה'. והעיקר הוא שידע לכבד את יראי ה' בלב שלם, ואמרו חז"ל (קידושין לב:) – דבר המסור ללב נאמר בו: ויראת מאלוקיך – כי שם עיקר הכבוד (היראה). כשזוכה האם להחזיר את הכבוד לשורשו, שהוא מקום היראה, אזי זוכה לשלום. וישנם שני סוגים של שלום: האחד – שלום בעצמיו, והשני – שלמות העולמות.
תחילה צריך האדם לראות שיהיה שלום בעצמיו. יש פעמים שאין לו שלום, כמו שכתוב (תהילים לח): "אין שלום בעצמי מפני חטאתי" – ועל ידי היראה זוכה לשלום בעצמיו. וכשיש שלום בעצמיו הוא יכול להתפלל, כי עיקר התפילה הוא על ידי היראה, כמו שכתוב (משלי לא): "אשה יראת ה' היא תתהלל" – על כן נאמר (ויקרא כג): "כל אשר בו מום לא יקרב" – כי כשאין בו מום והוא שלם בעצמותיו אזי יכול להתקרב לעבודת ה' וזוכה ליראה שעיקרה בלב. כשמגיע לבחינת התפילה ביראה – זוכה לשלום הכללי (שהוא הסוג השני של השלום) – שלמות העולמות.
"אלה מועדי ה'" (ליקו"מ ח"א, ל)
אדם צריך שיהיה לו שכל שהוא בחינת מלכות (כלומר: שיהיה לו חוכמה שהיא השכל התחתון שאיתו הוא מנהיג כל עולם ועולם). אולם כשיש לאדם אהבת ממון והוא מתאווה ומתשוקק אחר הממון, הוא מאבד את החיות שיש בחוכמה זו ונופל למרה שחורה (עצבות).
אדם שיש לו חוכמה, צריך לראות ולדעת איך להמשיך אליה חיות ולהחיות אותה, כל אחד כפי מדרגתו וחוכמתו, כפי בחינת השכל והחוכמה שיש בכל עולם ועולם אותו הוא מנהיג. ועיקר החיות מגיע מאור- הפנים, כמו שנאמר: "באור פני מלך חיים". ועיקר אור הפנים נעשה על ידי השמחה, כמו שכתוב: "לב שמח ייטיב פנים" – שמחה הבאה מתוך הלב (ששם עיקר מקומה) על ידי המצוות שהאדם עושה. כי כל המצוות שעושים בכל השנה מתקבצים בלב, שזה בחינת שלושת-הרגלים, כמו שנאמר בפרשתנו: אלה מועדי יי – ראשי תיבות "אִמי" שהיא אם לבינה, והבינה היא הלב. לכן שלושת הרגלים הם ימי שמחה – "ושמחת בחגך". על כן נצטווינו שלוש פעמים בשנה: "יראה זכורך את פני ה' אלוקיך" – כדי לקבל את אור הפנים ולהחיות את המלכות, שהיא החוכמה המקבלת מאור פני המלך, ועל ידי זה זוכים לשמחה שבלב ולקיום המצוות שנאמר: "פיקודי (מצוות) ה' ישרים משמחי לב".
"אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש" (ליקו"מ ח"ב, ד)
עיקר היראה נעשית על ידי התגלות הרצון, שנאמר (תהילים קמה): "רצון יראיו יעשה", כלומר כשמגלים שהכל מתנהג ברצון הקב"ה, כי הוא ברא הכל מרצונו בלי שום חיוב כלל (ולא על פי הטבע) והוא זה המחייה ומקיים הכל ברצונו יתברך. אולם כשאין מתגלה הרצון וסוברים שיש חיוב הטבע (שהכל מתנהג על פי הטבע חלילה) אז גם אין יראה.
התגלות הרצון בעיקרה נעשית על ידי הימים-הטובים, שהם המועדים. כי כל אחד מהמועדים מכריז וקורא ומגלה את הרצון, שהכל מתנהל על פי רצון הקב"ה ולא על פי הטבע. כי בכל יום טוב עשה הבורא עימנו אותות ומופתים נפלאים, שהם ההיפך מהטבע: בפסח – יציאת מצרים. בשבועות – מתן תורה (מעמד הר סיני). בסוכות – היקף ענני הכבוד. על כן נאמר (ויקרא כג): "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש" – שמועדים אלה הם התגלות הרצון ועל ידם נעשית היראה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור