זכרון ליום אחרון

 

 

"לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, אם נצחו מוטב ואם לא יעסוק בתורה… ואם לאו יקרא קריאת שמע… ואם לא יזכיר לו יום המיתה" (ברכות ה, ע"ב).

 

בין התחבולות שהועידו לנו חכמינו ז"ל במאבק הנצחי שבין יצר הטוב ויצר הרע, חשיבות מיוחדת נודעת לזכרון יום המוות. לפי המשתמע מדבריהם כוחה של זכירה זו יפה לנצח את היצר, גם במקום ששאר האמצעים אינם מועילים. ואכן ספרי המוסר השונים מדגישים בהבלטה יתירה חובת זכירה זו, והיא מוצאת ביטוי גם במספר פיוטים הנאמרים ב"סליחות".

 

במה גדול כוח זכרון יום המוות? במושכל ראשון נראה טעם הדבר, משום שעל ידו מקבלים כל תענוגות העולם את המימד הנכון שלהם, שאמנם חולפים הם כצל, ולא לעולם חוסנם. אין ספק כי אדם הזוכר תדיר שכל ישיבתו בעולם זה הינה ארעית, רדיפתו אחר הממון תצטנע מעט, ואולי תפנה מחשבתו להגות בהכנת "צידה לדרך" לעולם שכולו טוב ושכולו ארוך.

 

ואף על פי כן, דומה, שהשימוש בתרופה זו של זכירת יום המיתה, אינו בטוח בכל מאת האחוזים. עינינו הרואות כי רבים הם האנשים המודעים לעובדה שביום מן הימים יחדל גופם לתפקד עלי אדמות, ולמרות זאת אין הם משנים דרכיהם. במקרים לא מעטים, כאשר נזכר מאן דהוא בתופעת המוות, הוא מתכסה בצל של דיכאון נפשי. במקרים אחרים אדם נאנח ופוכר את ידיו בחוסר אונים, וכעבור זמן לא רב ישוב למסבאה, כאשר היה רגיל מימים ימימה.

 

יתירה מזו, היו אלו הנביאים שהעמידו אותנו על קיום אפשרות פסיכולוגית שבה דווקא זכרון המוות יכול לגרום לתוצאות הפוכות מן הרצויות. הכל יודעים שמעשי ייאוש שונים נעשים על ידי אדם כאשר הוא יודע שאין לו עוד מה להפסיד. בצורה זו גם תופעת המוות יכולה לגרום להשתקעות יתירה בתאוות. והרי כך מוסר לנו הנביא ישעיהו (כב, יג) את דברי בני תקופתו שחיו בתודעה של: "והנה ששון ושמחה, הרג בקר ושחט צאן, אכל בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות". אותו זיכרון שאמור היה להניע אנשים לכיוון חיובי, לא זו בלבד שאינו ממלא את ייעודו, אלא אף משמש כגורם שלילי ביותר.

 

מי, אם כן, יערוב לנו שתרופת הפלאים ששמה "זכירת יום המוות" אמנם תביא לתועלת המקווה?

 

 

כשנדייק בדברי חז"ל נמצא כי הם הדגישו דווקא ש"יזכיר לו יום המיתה", לא את תופעת המוות בלבד יש לזכור אלא גם ובעיקר את זכרון היום שבו חל המוות. ואכן בהתבוננות מתאימה על אותו יום גורלי שבו נפרד כל אדם מעולמנו, מוכרחה להביא לידי הרהורי תשובה. אדם אשר ישחזר לעצמו בעיני רוחו מה דמות תהיה ליומו האחרון, ומה יהיו תחושותיו והרגשותיו בשעותיו האחרונות, תועיל לו מחשבה זו, להתגבר על יצריו ולהתעלות בדרגות רוחניות.

 

עדים אנו לתופעה הנפוצה שאדם המודע לכך כי עתותיו בעולם זה ספורות, אחרי שכל מאבקיו להימלט ממצב זה עלו בתוהו, ובהכרתו מתבהרת תמונת הקץ הקרב ובא, מזניח הוא עקרונות והרגלים משכבר הימים, ומפנה עצמו לחשב חשבון עולמו. במידת האפשר, צולל הוא בים זיכרונותיו ודולה משם מעשים ומחדלים, כדי לעשות מאזן נפשי רוחני.

 

על כך אמרו חז"ל (שבת קנ"ג, א): "רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו של רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להם: כל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה". חז"ל לימדו אותנו להפוך את תחושת יום הפטירה ממאורע חד פעמי לתחושה של קבע, שכוחה רב עימה לשדד מערכות רוחניות בכיוון השלמות.

 

 

ברגעים ושעות אלו של פרידה מרבה האדם לשחרר ממעמקי נפשו זיכרונות ותחושות שהיו רדומים בשגרת החיים. תחושות מתעוררות אלו מאירות את כל העולם באור מחודש שאין רגילים להשקיף בעדו בחיי היומיום. כוחות נפשיים שדומה היה כאילו אינם מצויים כלל באדם, לפתע נובעים החוצה, והם המאיצים לתשובה ולחשבון נפש.

 

הניסיון מלמד אותנו שאמנם בשעה זו אפילו אנשים שבחייהם רחוקים היו מהדת ומקרבת האלוקים, מבקשים להתקרב. כל אותם אלילים להם סגדו כל ימיהם, שוב אינם תופסים מקום בתודעה, והאמונה תופסת את מקומה הראוי לה. ברגעים אלו אין אדם נותן מעייניו בחיפוש אחר ממון, ספורט או בידור, אלא בענווה ובנכאות רוח, מאיץ בקרוביו למהר אליו את הרב, איש הרוח.

 

אכן זוהי עת האמת של האדם. ומעניין הדבר כי בקרב כל בני התרבות רואים אמנם את יום פטירתו של האדם כשעת אמת. מתוך כך מתייחס כל העולם בכבוד לבקשתו האחרונה של אדם, ואפילו הוא פושע מועד הנידון למוות. (ומה נואלו האנשים המבקשים אז בקשות של מה בכך). אדם בר דעת מגיע בשעת אמת גורלית זו להכרה הנכונה, וברצינות מהרהר בתשובה.

 

לא רק האנשים שהיו רגילים כל ימיהם להיות תחת ביקורת אישית מתמדת, מתעוררים בעתות כאלו לחשבון נפש, ואף לא רק אותם הנחשבים בפינו כ"דתיים". תופעת שינוי הערכים ביום המוות מופיעה גם אצל אנשים שבחייהם התכחשו לכל רעיון של אמונה בבורא העולם. כשהכרנו אותם בחייהם תמיד התווכחו בלהט והגנו על עמדתם הכופרת בעיקר, והנה בשעת משבר זו, מתוך הכרה צלולה, לפתע, רוח אחרת עימם, והם מביעים בקול דברים בנושאי האמונה ממש כ"זקן רגיל".

 

אילו היינו מציגים לפני אותו אדם את התמיהה הגדולה, כיצד התחולל שינוי זה אצלו, ספק רב אם היה מתפנה להשיב לנו על כך. יודע הוא ששעותיו ספורות וחבל לבזבזן על חקירות "פילוסופיות" כגון אלו. רגעים גדולים אלו יש לנצל עד תום לסיכום השליחות בעולם הזה ו"היום קצר והמלאכה מרובה".

 

 

נזדמן לי פעם לפגוש צעיר שאמרו עליו כי הוא "בעל תשובה". פתחתי עימו בשיחה ושאלתי אותו מהו הגורם שהביא אותו לאמונה ולהתקרבות לתורה. הוא סיפר לי כי אירע המקרה ובאחד מן הטיולים שערך בדרום הארץ, מעד ונפל מצוק גבוה. אמנם "למזלו" צנח לתוך מאגר מים ויצא "רק" עם שבר ברגל ומספר שריטות קלות. אך הוא זוכר היטב שבאותן שניות ספורות שבהן היה נתון בין שמים ותהום, גמר בליבו שאם יישאר בחיים לאחר נפילה זו, יקבל עליו לקיים אורח חיים דתי. הוא זוכר בוודאות כי באותן שניות איומות הוא הספיק אפילו לבטא בפיו את המילים "אהיה דתי, כן אהיה דתי".

 

הייתי משוכנע שאותו בחור קיבל לפחות בצעירותו חינוך דתי כלשהו, וביקשתי לשמוע ממנו מהו אותו גרעין שבוודאי נשמר בקרבו מימי ילדותו, והוא השיב בצורה "צברית" גלויה, שלא זו בלבד שלא קיבל כל חינוך דתי מעודו, אלא שהשקפת עולמו, עד לאותו מאורע, הייתה מוגדרת כאנטי דתית לחלוטין. הכל הכירו אותו כמי שמצהיר החלטית ביותר על כפירתו בכל נושא של השגחה פרטית ותורה מן השמים, ואין צורך לומר שעל קיום מצוות לא "חלם" מעודו.

 

"אם כן", תמהתי, "מה דחף אותך באותן שניות הרות גורל לשנות את הלך מחשבותיך לכיוון שונה? הרי לא היה סיפק בידך אז להגות בכובד ראש ולנתח בעיות בתחום האמונה והרוח, ואם כן כיצד הגעת לשאיפה לחיות בצורה שונה ממה שנהגת עד אז? יתירה מזו, כלום העובדה שאדם עלול ליפול מצוק מהווה סתירה כלשהי לכל אותה אידיאולוגיה כפרנית?"

 

תשובתו של הנער הדהימה אותי. "אני בעצמי", כך השיב, "שאלתי את עצמי את אותה שאלה, כאשר ניסיתי לשחזר מה קרה איתי. בליבי התפלאתי מה פתאום חשבתי בכיוון שחשבתי, ומהיכן בא לי למלמל את המילים "אהיה דתי", ואז הגעתי למסקנה שכל ההצהרות הקודמות שלי, הבטוחות כביכול, בשלילת האמונה, אינן יכולות לעמוד במבחן בשעת אמת. זו הייתה הדחיפה הראשונה שלי להתקרבות למצוות ולתורה".

 

 

סביר להניח שיהיו כאלה שיבואו לחלוק על דברינו, ויאמרו שבקשת האמונה של אדם בסמוך למיתתו לא באה אלא כדי להעניק לו מקלט נפשי בפחדו ממה שעתיד לקרות. הנעלם הגדול אשר עתיד לעבור עליו ברגע שלאחר המוות, מעורר בקרב אדם אימה ופחד, וכדי להימלט מהם הוא נאחז בכל משענת שהיא, ואפילו אם לפי מיטב ידיעתו אין בה ממש. מטעם זה, יהיו כאלו שיטענו, שהרואה את המוות מתקרב, מבקש להאמין בהישארות הנפש כדי לברוח מן האפסות שבמוות, ולהישאר לשכב נינוח על משכבו.

 

אך טיעון זה אינו משכנע. העובדה שהרהורי התשובה הבאים לאדם נוכח פני מוות צפוי, נשארים בקרבו זמן רב אחרי שעבר (אם עבר) את שעת המשבר, מוכיחה שלא רק במפלט מפני פחד עסוקים אנו. ולא זו בלבד, אלא שלעיתים תכופות רואים שתגובות של תשובה מתעוררות בקרב אנשים דווקא לאחר שעברו את מוקד הסכנה. ראינו שחיילים שדווקא לאחר שוך סערת הקרב, כאשר עברו את מורא המלחמה התעוררו בקרבם ניצוצות התשובה. כל זה מוכיח בבירור שלא הבריחה מן הבלתי נודע בלבד היא הפועלת כאן, אלא שפועל כאן גורם חזק הרבה יותר, והוא ראיית האמת בשעת האמת.

 

 

לתופעה זו של התקרבות לתורה עקב חזיון פני המוות, קיים הסבר פנימי. "האלוקים עשה את האדם ישר" (קהלת ז, כט). מתחילת בריאתו, נסוכה באדם שלמות וישרות. סגולות נפשיות וגופניות עצומות, גנוזות וחבויות בו באדם, אלא שלא כולן באות לידי ביטוי, ומהן שאף איננו מודעים לקיומן. אך עובדת היום האדם בלתי מודע לנעשה במעמקי נפשו, אינה משנה את מציאות הווייתו. רק אותם כוחות שאדם נזקק להם למעשה לסיפוק צרכיו הבסיסיים, באותן נסיבות בהן הוא חי ופועל, הם המתפתחים ובאים לידי ביטוי מלא, יחסית. שאר הכוחות, גם הגופניים, נשארים סגורים בתוך גרעין נפשו.

 

הכל יודעים שגם כוחות גופניים מתנוונים והולכים, כאשר אין שומרים על פיתוחם. אדם המתרגל לנסוע במכונית, שרירי רגליו ייחלשו במרוצת הימים. חוסר התעמלות בידיים, מחליש את כוחן הטבעי. כך הם פני הדברים גם בכוחות שכליים. נער שמילדותו התרגל ל"העתיק" את שיעורי הבית ממחברתו של חברו, כושר החשיבה שלו ייפגם. התרגול העצמי בונה ומפתח כישורים רבים שמעולם לא חש איש בקיומם. ניסיון החיים מלמד אותנו שכושר ההתמצאות של עיוורים גדול מזה של אנשים שעיניים רואות להם, וחוש המישוש המפותח של עיוורים כבר יצא טבעו בעולם.

 

ההסבר לתופעות אלו הוא פשוט. האדם רגיל לאמץ לעצמו "תחליפים" לכל המשימות הקשות העומדות בדרכו. ובאמת, מדוע לטרוח כאשר אפשר "להסתדר" גם בלא אותו טורח. וכשהכישורים המצויים בטבעו של אדם בכוח, אינם מוצאים אל הפועל, הם מתנוונים ומתבלים. נמצא, שלמעשה, כמעט שאין איש בעולמנו הבא לידי ביטוי מלא, מבחינת כושרו הגופני, ועל אחת כמה וכמה מבחינת סגולותיו הנפשיות.

 

 

כך נראים פני הדברים כאשר החיים מתנהלים במסלול יציב וקבוע. אך בשעה שנשקפת סכנה לאדם, והשכבה העליונה של הכוחות המופעלים אינה מספיקה כדי לעצור בעד הסכנה, או אז מתעוררים בקרבו גם אותם כוחות שהיו גנוזים בו שנים, וגם הם "מתגייסים" לעמוד בפרץ בפני הסכנה האורבת. כולנו שמענו על מקרים של גילוי תושייה נפלאה בעיתות משבר, ולא עוד אלא שיש שמתגלים באדם שנחשב כחלש בגופו, כוחות גופניים מופלאים בעת שכזו. ברור הדבר, שלא מן החוץ קונה אדם כוחות אלו, אלא הם חבויים בתוכו אך מעולם לא באו לכלל שימוש, ופעמים שאף אין הוא מודע לעצם קיומם. אך עצם התגלותם בזמנים של משבר, מוכיחה מעל כל ספק, כי אכן הם קיימים.

 

אלה הם פני הדברים גם בקשר לכוחות הנפשיים. רבות מתכונות נפשנו רדומות, ואין אנו משתמשים בהן. בחיי היומיום מוצאים אנו לעצמנו תחליפים קלים, לאותן סגולות מקוריות שבעמקי נפשנו. וכך נשארים אנשים במצב שבו חלקים הגונים מכושרם הנפשי אינם מנוצלים, עד אשר באים ימי מבחן וגם הכוחות הנשכחים עולים מצול הנשייה, ותורמים אף הם את חלקם לבניין נפשו של האדם.

 

אכן, ישנו מצב גרוע יותר, כאשר אותם כוחות שקועים כל כך בתחום הנפש, עד שאפילו הזעזוע החזק ביותר אינו מצליח לחלצם משם. למצב כזה קראו חז"ל מיתה רוחנית ועליה אמרו: "רשעים בחייהם קרויים מתים", באשר כוחותיהם הנפשיים מתנוונים והולכים, עד שכבר אין בהם שימוש. חז"ל אמרו כי מיתת הצמא היא הקשה מכל המיתות, והרבי מקוצק זצ"ל היה מפרש בדרך צחות כי קשה היא, באשר המת ממנה, ברגעי חייו האחרונים חושב רק על מעט מים שהיה רוצה להשיג, ואוי לו לאדם שעתותיו האחרונות אבדו לו בגלל מחשבה פעוטה של כמה טיפות מים…

 

 

נשמתו של אדם חצובה מתחת כסא הכבוד, ובהתאם לכך יש ביכולתה להגיע לדרגות נישאות ביותר ברוחניות. ושוב, שגרת החיים היא המביאה להתפשרות עם חוויות רוחניות ארעיות, הניתנות להשגה בקלות יחסית, במקום להעפיל ולהגיע לחוויות של קדושה והדבקות בבורא העולם, עד כדי נבואה ועד בכלל. בצורה זו שוקעים והולכים הכוחות הרוחניים במעמקי הנפש. אכן, קיים גילוי חיצוני המעיד על קיומם של אותם גרעיני עוצמה רוחנית פנימית, והוא: הצימאון הבלתי פוסק שבו נתון כל אדם. לעולם אין איש בא על סיפוקו. כל התחליפים אינם מועילים אלא לתקופה קצרה יחסית, והנפש שואפת למשהו טוב יותר, נשגב יותר, על כך אמר קהלת (ו, ז): "וגם הנפש לא תמלא". וביארו חז"ל (קהלת רבה): "משל למה הדבר דומה? לעירוני שנשא בת מלכים. אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך. כך הנפש. אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה. למה? לפי שהיא מן העליונים".

 

רק בסמוך להסתלקות מן העולם, נעורים כל אותם כוחות, ממש כנר אשר בסמוך לדעיכתו מתלבה שלהבתו ביתר שאת. בשעה רבת גורל זו, כל אותם "אלילים" שאחריהם נהר כל ימיו מתגלים לפניו ככלים ריקים, ובלא לדעת הוא דולה ממעמקי נפשו כוחות רוחניים אדירים הקיימים שם, והם המאירים לו את האמת בכל טהרתה. כל אדם, יכול לזכות באותם רגעים להשגות רוחניות עצומות. צדיקי עולם זכו באותה שעה לחזיונות אלוקיים נעלים ביותר. זהו בעצם עומקו של המושג "מיתת נשיקה" שנאמר בצדיקים, כאשר הנשמה נפרדת מן הגוף תוך כדי דבקות עילאית בקב"ה. על כך נאמר בספר ה"זוהר" הקדוש: "כי לא יראני האדם וחי", אך בשעת הפטירה יכול הצדיק לראות מראות אלוקים (זוהר, ויחי). ולא בכדי מעוטרות הפרשיות בהן מסופר על פטירתם של שרה אמנו ויעקב אבינו בתואר "חיים" – "חיי שרה", "ויחי יעקב", כי אמנם הגיעו הם למרום חיותם וחוויותיהם הרוחניות, דווקא בסמוך לעתות הסתלקותם מן העולם.

 

גם בינוניים מתעלים ברגעי פרידה אלו, והם נותנים כל מעייניהם בציווי ובהוראות לזרעם אחריהם ללכת בדרכי השם. ואף הרחוקים כליל, יש שעל סף מוות מהרהרים הם בתשובה. "תשב אנוש עד דכא (עד דכדוכה של הנפש) ותאמר שוב בני אדם" (תהלים צ, ג).

 

 

עצת חז"ל לזכור את יום המיתה, משמעותה לא לחכות לעת מצוקה, אלא לגלות את אותם כוחות רוחניים רדומים מבעוד מועד. בצורה זו מסוגלים כוחות אלו לתרום הרבה יותר לפיתוח אישיותו של כל אחד. ההיגיון קובע, כי אין כל צורך להזדקק לשעת משבר כדי לבחול בכל אותם תחליפים זולים הממלאים בדרך כלל את מקום החוויות הרוחניות המעמיקות. חשבון נפש כן, צריך להביא אפילו אנשים צעירים בשנים להבחנה איזה מקום צריכים לתפוס אצלם חיי הרוח, ואיך יתייחסו אל עולם הבידור על כל מרכיביו, או אל "תרבות" הגוף לצורותיה השונות. זו צורת ההסתכלות שבכוחה לחדש מפעם לפעם את המצברים הרוחניים, שיביאו להתקדמות בדרכי הקדושה.

 

שעת הפרידה היא המבחן האמיתי אשר מצוי בקרב כל אחד מאיתנו. כאשר נחשב לעצמנו מה הם הדברים שהיינו אנו עצמנו עושים באותה שעה, נמצאנו רוכשים מנוף רב עוצמה להתעוררות בתשובה.

  

   

(מתוך "עת לחשוב" גליון מס’ 92)