פרשת השבוע שמות – זכרונות מבית אבא

הוא הכיר את עצמו בדיוק כפי שהכירו אותו בני המקום הנידח בו בילה בשנים האחרונות. יומו מתחיל קודם שעולה השחר, וממשיך בעמל רצוף עד אחרי שקיעה. ידיו הסתגלו לעבודה המפרכת, רוחו השפופה ליחס המשפיל ולדיבור המצווה. עבד עולם הוא, ללא מכר וגואל. גם אילו ניקרו בו שאלות הזהות, לא נמצא מי שישיב תשובות.
 
הוא נקלע הנה בטעות, לאחר תאונה איומה שפגעה בזכרונו. תושבי המקום מצאו בהלך הנודד חסר הבית כוח עבודה מעולה. קנו אותו בפרוסות לחם עבשות וקיתון מים. עבור מזרן דקיק ללינה ומנת אוכל זעומה עשה האיש כל אשר הוטל עליו. גורלו יכול היה להיחתם לנצח, כמו חייו הסתומים, אי שם בשדות בהם בילה, אילולא הניגון ששמע באקראי.
 
את מסך השכחה האיום הבקיע ניגון. פזמון שהשמיע מישהו העלה בו בפעם הראשונה, מזה שנים, זיכרון אחד, חי ורוגש מביתו האמיתי. ואז, בבת אחת, נפרץ הסכר. אשדות של זכרונות גאו בו, צפו והעלו שוב לנגד עיניו את זהותו האמיתית. הוא חזר לעצמו וגם הביתה.
 
* * *
 
סיפורו של כלל ישראל מתחיל בדיוק כך. ההתחלה בפסגת קדושת האבות הקדושים. נשמות ישראל כולן יוצאות מהבתים הטובים ביותר, של אברהם, יצחק ויעקב. אין ייחוס נעלה מזה. שנים-עשר שבטי י-ה הנבחרים מכל בני תבל. בורא עולם בכבודו ובעצמו מוסר בידיהם את השליחות המשמעותית ביותר בעולם. שליחותן של נשמות ישראל. והנה, בבת אחת, מפסגת ההר הם משתלשלים אל המקום הנמוך בעולם – מצרים 'ערוות הארץ'.
 
בשום אופן אי אפשר לצייר את הטלטלה האוחזת בנשמה זכה כל כך, המוצאת עצמה במקום כה מנוגד לזכותה המופלגת. גלות מצרים שיעבדה את הגוף יחד עם הנפש. לא היה זה רק עמל חומרי, אלא בעיקר היה שם עמל וצער נשמתי. הגלות האיומה ההיא מסתיימת בגאולת פלאים, מתן תורה וירושת ארץ הקודש. אך יש לעמוד על סודה עצמה.
 
גלות – אובדן זהות
 
גלות מצרים, כך מבואר בספרים הקדושים, משעבדת את הנפש גם היום. והגלות הזו כל עיקרה אובדן הדעת. אימתי שבוי אדם בגלות? בשעה שהסתלקה ממנו הדעת. העולם עלול להיות המשא האיום והמעיק ביותר. וכך באמת חי אותו מי שהשכל אינו מאיר את מעשיו. חיים נעדרי 'אור השכל' אינם אלא רצף מריר של אירועים, מטלות, מעשים וטלטולים. לא כל שכן עבודת הבורא. המצוות שניתנו לנו על מנת לרומם אותנו מקרקע העולם, להגביה את רוחנו ולקשר אותנו בא-ל חי, עלולות להפוך לשיעבוד של ממש, כל עוד הנפש שבויה בגלות השכחה ופיזור הדעת.
 
באופן שכזה מבלה את חייו מי שאינו מחובר לדעתו. הפרנסה מהווה נטל איום. כל הפרעה קלה הופכת למשבר נורא. מרירות מנקרת מבית, ומבחוץ אימה. ויש סוג נוסף של גלות. גלותו של 'המסודר'. האדם שהעולם הזה מאיר לו פנים, פרנסתו מצויה, שמש ההצלחה זורחת על קודקודו והכל מתנהל למישרין. רק לעיתים ממש, כששום אדם אינו רואה ואינו שומע, קול שקט טורד אותו מבפנים, מזכיר לו את התכלית אמיתית עבורה נברא.  
     
אילו ידענו…
 
גלות מצרים הקדומה, כמו גם גלות הנפש בהווה, אינה לחינם. הגלות היא תיקון. האריז"ל מכנה את מצרים כור היתוך לנשמות ישראל. ייסורי הגלות זיככו את נשמות ישראל מסיגים ופסולת, עשו אותן ראויות להיות עם נבחר להשם. אילו ידעו כל אותן נשמות טובות משהו מכל אותם תיקונים מופלאים המתחוללים בקרבם בין גיגיות הטיט ומצבורי התבן, שאגות הקלגסים וטומאת הכישופים המצריים, ללא ספק, גלות כבר לא הייתה שם. אבל בני ישראל המשועבדים לא ידעו זאת, והשיעבוד צרב בנשמתם היטב.
 
באותה מידה, אילו ידענו אנו אילו תיקונים נוראים ועצומים מתרחשים בעולמות כולם ובנשמותינו בכל צביטה קטנה של צער, מרירות של פרנסה, בושה, עוגמת נפש וכל שאר המאורעות מפניהם אנו כה חוששים, ללא שום צל של ספק, חיינו היו גאולה שלמה. אבל בינתיים זה לא כך. כל אדם ושאת ייסוריו הקטנים והגדולים, כל אדם וגלות נפשו. ואין כל דרך להבקיע את מסך ההסתרה ולגלות לאיש הקטן את סוד גלותו. על כך קונן כבר משה ואמר: "והם לא יאמינו לי". אנשי הגלות אינם מסוגלים להאמין בכל האמת הנפלאה הזו, משום כך עודם עבדים.
 
ניגון מעורר זכרונות
 
אל ייאוש. אם הגלות היא שכחה ואובדן דעת, הרי שיש למחלה הזו רפואה. בחללו של עולם מתנגן ניגון, מנגינה מופלאה המסוגלת להשיב אל תאי הזיכרון האבודים את הזכרון החם והטוב מבית אבא. את המנגינה הזו מפיקים הצדיקים, שורקים ומצפצפים, הומים והוגים נעימה של תקווה – "פקוד יפקוד". לא לעולם תימשך הגלות. לכל דקירה של צער יש משמעות, כל צביטת כאב פועלת תיקונים, שום גניחה לא תאבד. מי שהוריד אתכם הנה, הבטיח גם להעלות אתכם למעלה ולמעלה.
 
לא לחינם סובבת התורה כולה סביב 'זכר ליציאת מצרים'. המצוות, אמונת הייחוד בקריאת שמע, ועוד תחנות רבות ביומו של יהודי עוברות כולן דרך זכרון גאולת מצרים. זיכרון, למצרך הזה אנו זקוקים נואשות. והזיכרון הזה מכה היטב בכל נפש המאזינה לניגונם של הצדיקים. הם שמבשרים לנו על התקווה, מזכירים לנו כי "לא לנצח יריב ולא לעולם יטור", גם גלות מצרים הסתיימה במתן תורה ועלייה עצומה.
 
את דרכנו הביתה, אל בית האמונה והשלווה האמיתית, ינחה הניגון המופלא המתנגן ועולה מדיבורי האמת, האמונה והתקווה של הצדיקים. צריך רק לפקוח אוזניים ולהאזין לקולות.