זמן שווה כסף?! לא בכל מקרה!
הוא לא הבין את תמיהתי והשיב: "בסיומו של מרוץ העבודה המטורף הזה נראה כסף. כסף זהו דבר יקר, עבורו משלמים בני אדם כל מחיר, גם את חיי המשפחה".
הוא לא הבין את תמיהתי והשיב: "בסיומו של
מרוץ העבודה המטורף הזה נראה כסף. כסף זהו
דבר יקר, עבורו משלמים בני אדם כל מחיר, גם
את חיי המשפחה".
הקדמה
שתי פנים למושגים ‘רווח’ ו’הפסד’.
אחד מביט על אלף שקל כרווח, השני מביט על אותו אלף כהפסד. רימה אדם את רעהו ו’הרויח’ אלף שקל. האחד מביט על אלף השקלים כעל רווח נטו, רימית – הרווחת. השני מביט עליהם ככישלון והפסד, לא יחפוץ כלל ליהנות מאלף השקלים הללו שאינם אלא תוצאה של הונאה.
יש לך נהג מונית שהפסיד אלף שקל בגלל שמירת שבת, וכולו שמח, ‘שילם’ אלף והרויח ‘שבת’. חשובה השבת בעיניו ושווה בהחלט ‘הפסד’ של אלף שקל. מולו נהג שהרויח אלף שקל בגלל נסיעה בשבת. לדידו האלף הינם רווח, חשובים אלף השקלים בעיניו, עבורם ישלם אף את השבת.
העמידה על עקרונות היהדות בכל עוז הינה רווח אדיר, אין רווח אחר בעולם היכול להתמודד נגדה, אין השווה יותר ממנה. יהודים יודעים שאם תמורת ויתור על נאמנות בין אדם למקום, או בין אדם לחברו, הגיע אדם לרווח כלשהו – כל כולו של רווח זה הינו הפסד מר שאין בו חפץ כלל. מאידך – יש לך אדם המפסיד הון רב למען עמידה על עקרונותיו, והנה זורחות פניו כשחקי מרום, אכן, הפסיד כסף אך הרויח עקרון רוחני.
בעולם האמת נראה כולנו כי כל ‘הפסד’ שוה היה למען ‘רווח’ המצווה. אך לעיתים אף בעלמא הדין מראה הקב"ה לבריות שהרשו לעצמם ‘להפסיד’ זמן או כסף בכדי ‘להרוויח מצוה’ – כי בעצם לא הפסידו כלל וכלל.
סיפוריהם של כאלה יש בהם בכדי ללמוד על כלל ה’הפסדים’ אף מתי שהקב"ה אינו מראה זאת בחוש, כי עבור רוחניות שווה ‘להפסיד’ הכל, אין עוד רווח כמוה.
* * *
בחסדי ה’ עלי גיליתי את אור היהדות. זיכה אותי בורא העולם לשוב בתשובה וקרב אותי לעבודתו. עבדתי בתקופה הראשונית כמתכנת מצליח בחברת מחשבים ידועה בארץ, במקביל התחלתי אט אט לשמור תורה ומצוות.
באותה תקופה קיבלה החברה בה עבדתי, הזמנת עבודה ממשקיע מיליארדר בחוץ לארץ, ד"ר מרטין שמו. תמורת רכישת העבודה הסכים המזמין לשלם הון עתק. היתה זו עיסקה בעלת רווחים בסכום אגדי שהבטיח להגדיל מאוד את רווחי החברה.
המזמין הציב תנאי, שתהיה העבודה מוכנה תוך ארבעה חודשים מיום חתימת החוזה. לשם יצירת התוכנה המסובכת במשך זמן כה קצר – דרושה היתה עבודה בהיקף אדיר, שספק רב אם בית התוכנה שלנו יכול היה לעמוד בזה.
מנהל החברה, מר סמיט, הזעיק את כל עבודי החברה – על מגוון תפקידי עבודותיהם וכישוריהם השונים. בדרמטיות הודיע על הזדמנות פז שהתגלגלה לפתחי החברה, שאם תוכל לעמוד בה – יעלו מניותיה פי כמה וכמה.
"אהיה מוכן להתחייב להכפיל ולשלש את משכורת העובדים בחודשים אלה, באם תסתיים העבודה במועד שנקב המזמין", אמר. "על החברה להיתפס ל’קדחת עבודה’ בצורה מבהילה, בחודשים הבאים עלינו לעבוד בצוותא ימים ולילות, שישים שניות בדקה, עשרים וארבע שעות רצופות. מניחים אנו עתה את כל העבודות הבלתי גמורות, אף כי רבות הן והעבודה עליהן בעיצומה", הודיע מר סמיט, "כל המתכנתים מקדישים את עצמם מרגע זה ואילך אך ורק להזמנה כבירה זו".
מה שקרה מרגע זה ואילך היה אכן למעלה מכל דמיון:
עשרות עובדי החברה נתפסו ל’קדחת עבודה’ מטורפת, עם תום התדרוך – החלה העבודה נעשית בקצב שאין לו הפסקה. מסביב לשעון, ביום ובלילה, היה בית התוכנה שוקק חיים, שליח על אופנוע הביא לעשרות העובדים את מזונם – לרוב היה זה מגש פיצה או מנה פלאפל.
מיטות מתקפלות נפתחו בזו אחר זו ליד כסאות העבודה, עליהן לנו מרבית העובדים את שינת הלילה הקצרצרה שלהם. ויש אשר ראיתי עובד פה ושם אשר מסתפק בכך שראשו נשמט מפעם לפעם על השולחן, להפוגת מנוחה קלה.
אדם שאיננו שומר תורה ומצוות – אין לו בעולמו אלא ארבע אמות של הווה בלבד. אין הפסקות לתפילה ולשיעור תורה, אין ברכת המזון כפי שאין קריאת שמע. כל השעות הוקדשו אך ורק לעבודה, שאכן התקדמה בקצב איטי אך מבטיח.
בתקופה ההיא עדיין לא הייתי ראש משפחה, שאלתי את אחד העובדים איך מסוגלים בני משפחתו להסכים להתנתקותו המוחלטת מהבית, הילדים הרי לא רואים אותו בכלל, האדם רתוק זה מספר שבועות לשולחן העבודה שלו, זולת זה הכל איננו.
הוא לא הבין את תמיהתי והשיב: "בסיומו של מרוץ העבודה המטורף הזה נראה כסף. כסף זהו דבר יקר, עבורו משלמים בני אדם כל מחיר, גם את חיי המשפחה".
תוך כדי עבודה הגיע בא-כוחו של ד"ר מרטין לראות מקרוב את הנעשה, והיה שבע רצון. בביקורו בבית התוכנה, התהלך בינינו עם מר סמיט, התעניין בכל פרט וכל כולו זהר עתיד מבטיח לכולנו.
* * *
מכל העובדים הייתי אני יוצא דופן.
מחד – הייתי אחד העובדים החשובים, לא כולם יכלו לעשות את מה שעשיתי. אחד החלקים הרגישים של העבודה היה בידי. עובדה זו גרמה לכך שהיתה לי יוקרה מסויימת בעיני ראשי החברה.
מאידך – בעוד שכל העובדים המשיכו לעבוד בלילות כבימים, הייתי אני מסיים את העבודה לפנות ערב, ‘מעביר כרטיס’ והולך לי לדרכי. היתה זו התקופה הראשונה בה הורגלתי להתפלל בקביעות ‘מנחה’ ו’מעריב’, בין התפילות היה לי שיעור קבוע עם אדם חשוב שהאיר את דרך חיי החדשה. גם כאשר הכריז מר סמיט על ‘קדחת עבודה’ לא נתפסתי לה, לא חפצתי לוותר על עקרונות חדשים שרכשתי בעמל, קם הייתי מכסאי מדי ערב, מסיים את העבודה להיום ופונה ללכת לבית הכנסת.
אף אם למחרת היתה מחכה לי עבודה כפולה, אך יכול הייתי להרשות זאת לעצמי:
קטע העבודה שהייתי ממונה עליו, לא היה משובץ במידה יתירה ביתר חלקי העבודה. משום כך הקצב השונה שלי לא גרם לשיבוש יתר במהלך העבודה הכללית. ללא ספק גרמתי האטה כלשהי בזרם העבודה, אך במהומת העבודה לא ניכרו חיסורי יתר על המידה.
אם לא די היה בכך, הייתי יוצא דופן בדבר נוסף: בתקופה לחוצה זו – עבדו המתכנתים שבעה ימים בשבוע (!) ירחם ה’. לעומתם לא העליתי על דעתי לעבוד בשבת, ח"ו. החל מתחילת העבודה היתה מין-הסכמה ברורה שממשיכים לעבוד אף בשבת. איש לא דיבר על כך במפורש, אך היה זה ברור ומובן מאליו.
לי היה ברור כי אם התחלתי בשמירת השבת – לא אפסיק בה בכל מחיר. מצהרי יום שישי היה המחשב שלי כבוי עד לבוקרו של יום ראשון. מחמת רצף העבודה, היה עלי להיכנס לעניינים מחדש מידי יום ראשון, צריך הייתי לעקוב אחר ההתקדמות ולראות מהיכן לעשות את המוטל עלי. אך על אף הכל – בעידודו של החברותא שלי – הייתי איתן בשמירת השבת.
כאמור, היתה לי עמדה חשובה בעיני המנהלים, אלה נמנעו מלהעיר לי על חיסורי. איני יודע אם העלימו עין במכוון, או שבעומס העבודה פשוט לא שמו לב לכך.
באחד הימים קרא לי מה סמיט אל חדרו, בעדינות שזורה בתקיפות שאל אותי על חיסורי. "הרי ידוע לך", עניתי, "שיניתי כיוון בחיים, התחלתי לחיות".
מר סמיט לא איבד את עדינותו, "עם כל ההערכה, אך המצב הנוכחי דורש את כוחותיך, החיסורים הללו גורמים לשיבוש קל. בכלל, עלולים חיסוריך לגרום ברגע מסויים לריפיון ידיים – הייתי מציע שתחשוב שנית על השבת".
"שמע מר סמיט", היה המענה מוכן בפי, "דומני כי כדאי שתחשבו אתם שנית על השבת. דעו, כי עבודה הנעשית בשבת – אין הברכה שרויה בה. לא תרוויח מאומה מכל הנעשה בשבת".
נחרצותי הביכה אותו לרגע, המשכתי להטיח בו את אמונתי: "עלול אתה להפסיד בגלל כל העניין הזה. שמור על השבת, מובטח לך כי היא תשמור על עסקיך".
מר סמיט לא חפץ להיכנס בעימות נגדי, סיים את העניין באמירה חפוזה "רצונו של אדם זהו כבודו", ופטרני לשלום. לא חששתי כלל מכל תוצאות, מוכן הייתי נפשית, ושוב, בעידודו של החברותא שלי, אף לפיטורים. חשובה היתה השבת בעיני יותר מהכל.
* * *
לאחר כשלושה חודשי עבודה, כאשר כבר היתה ניכרת בשטח התקדמות מאוד משמעותית – נחתה לפתע מהלומה אדירה על החברה. באותה שעה ישוב הייתי מרוכז כולי מול המסך, לצידי כל חומרי העזר, ספרי העבודה פתוחים היו לפני. כך, כממרחק, אני שומע פתאום צעקת אימים.
קולות מסוג זה לא היו שכיחות במפעל, העבודה היתה נעשית תמיד מתוך שקט וריכוז, משום כך סבור הייתי שמבחוץ עלה הקול, אף לא הסבתי את ראשי אחורה. אחר מספר שניות הפכה הצעקה לצעקות וזעקות מכיוון חדרי ההנהלה שבמפלס העליון בבית התוכנה.
כמה מהעובדים רצו למעלה, נותרתי למטה והמשכתי בעבודה, לא חשבתי יתר על המידה. לאחר דקות ספורות שוב צעקות, הפעם מפיהם של העובדים ששבו מחדרי ההנהלה.
אני מביט לעברם ורואה אותם חיוורים ומובהלים. מישהו מתוכם הפריח זעקה לחלל: "די, די, אין עבודה, הפסיקו לעבוד".
המילים הללו הקפיצו את כל העובדים, הכל זינקו לעברם, מה קרה כאן? קריאה פנימית בקעה ממכשירי הקשר הקבועים תחת לתקרה האקוסטית, קול סגנו של מר סמיט נשמע היטב כשהוא רועד: "כל העובדים מיידית לאולם האסיפות".
אחר שברירי רגעים ישבו שם כולם, מתוחים כקפיץ. איש לא הבין מה קרה. את המתח חתך קולו של הסגן, מפיו נסתננו מילים ספורות: "פרץ משבר. ד"ר מרטין מזמין התוכנה, יצא מדעתו".
"מה? מה הקשר אלינו? מה פשר הדבר?", בליל של שאלות הציף את החדר, הסגן לא מצא מילים בפיו, בקול מקוטע פרס את השתלשלות העניינים:
"רעייתו של ד"ר מרטין נפטרה באופן פתאומי. בשברו הגדול החליט לחסל את עסקיו ולעבור להתגורר בבדידות אי-שם. מרטין העביר הודעה ברורה למזכירו להפסיק את ההשקעות, לשלם על ההפסדים ולסגור את המשרד".
"אבל…אבל…" – שוב שאלות והר מאיים של קושיות. הסגן שלף מכיסו מסמך ארוך, פתחו באיטיות, הכל דממו במתח.
"במסמך החוזה שנחתם בינינו, חתמנו במו-ידינו על המשבר הנוכחי, היה שם סעיף שאם אחד הצדדים מבטל את העבודה כשהיא בעיצומה, עליו לשלם סכום מסויים, מלבד כיסוי חמישים אחוז מההוצאות. סעיף זה מקובל עלינו מאוד, במצב הביש שנקלענו אליו…אלא שהסעיף הבא הוא הבעייתי, וכך הוא אומר:
‘מכיון שהוגה רעיון התוכנה הינו ד"ר מרטין, משום כך זכות היוצרים עליה הינה בבעלותו הבלעדית. אין זכות לבית התוכנה לעשות שימוש כלשהו ברעיון זה. אף אם מכל סיבה שהיא תופסק העבודה ויפסק שיתוף הפעולה בין ד"ר מרטין לבית התוכנה’".
"כלומר?" – הצטעקה השאלה מקירות החדר וממרצפותיו.
"כלומר", גיחך הסגן במרירות, "שאף אם היתה לנו ציפיה שבעקבות הפסקת החוזה מצידו של מרטין – נוכל לסיימה ולפצות את עצמנו על ידי שיווקה – אסור יהיה לנו לעשות בה כל רווח מסחרי. אין טעם אפוא להמשיך את העבודה. מבחינה חוקית לא נוכל לעקוף סעיף זה, ד"ר מרטין החתים על החוזה סגל של עורכי דין, שיעמדו עתה בכל תוקף על שלילת הזכויות".
הסגן סיים בכאב: "העובדים יקבלו משכורת מלאה על כל שעות העבודה, החברה תפוצה בסכום מסויים, אך אין הכפלת או שילוש משכורות. בלאו-הכי עלול הנזק הזה להכות בחברה מכה אנושה. כל העבודות האחרות הוזנחו זמן כה רב, לעת-עתה אין כל הזמנות אחרות".
מרות מלענה היו הדקות הללו. משום מה ריחמתי אז על מר סמיט, כה נחמד הוא האדם הזה, הסובל עתה. העובדים הוכו בהלם, לא רק מחמת האכזבה מול העתיד הוורד שנגוז, מול משכורת מנופחת שהבטיח מר סמיט – שיצא ממנה עתה כל האויר. מה שצבט היה תקופת העבודה המואצת הזאת. כטיפשים היינו בעינינו באותן דקות. לנגד עיני העובדים הועברו אותם לילות של שינה טרופה על מיטה ארעית, ארוחות-לא-ארוחות במשך שבועות, נתק מהמשפחה – עבור מה? עבור כלום!
יצאנו בשתיקה מהאסיפה, למטה עוד ריצדו כל המסכים, שולחנות העבודה עוד בפעולה, חבל שלא הוזמנו לאסיפה. כל אחד החל לסדר את שולחנו באין-אונים, בחוסר ידיעה מה עומד להיות מעתה. מישהו הפריח שאלה לחלל: "היכן מר סמיט?"
"בחדרו", הואיל מישהו מקצה האולם לענות.
"הוא חלה ב’קדחת העבודה’", עקץ אחד באירוניה.
המזכירה עברה בין העובדים והודיעה בשם מר סמיט על מספר ימי חופשה והפוגה. העובדים פנו ללכת הביתה, לצאת מכאן, ומהר.
בטרם יצאתי לעבר הרכב, קרא מישהו בשמי. הרמתי את ראשי ופגשתי את ראשו של מר סמיט משתרבב מן החלון, קורא לי לעלות לחדרו.
"אמור נא", עלה קולו חרישית מן המעמקים שנפל אליהם, "את השיחה על השבת הינך זוכר? מה אמרת אז בדיוק?"
זכרתי, בהחלט שזכרתי, אך לא רציתי לזרות מלח על הפצעים, השתמטתי מן החדר בתואנה שאיני זוכר, וכי מבולבל אני לחלוטין עתה.
* * *
זהו בעצם כל הסיפור. אולם לא באתי לספר על "ועונשיו לבני אדם" אלא על "נפלאותיו לבני אדם", לכן, לשם כך אוסיף פרט אחד נוסף, שהוא הוא פלא שכרו הנפלא של כל העניין: אחרי שבוע חזרנו לעבודה. כשנכנסנו אל בית התוכנה נדהמנו לראות שלט ענק שנתלה על קיר הלובי, ממנו זרחו באותיות מאירות עיניים ארבע מילים: "מהיום המפעל סגור בשבת".
"שמע", היה חברי המום, "גם מר סמיט יצא מדעתו".
ההלם שלי היה ספוג אושר, כך עניתי לאותו חבר: "הוא לא יצא ממנה, עכשיו הוא קיבל אותה"…
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור