זעק אליו והוא יענך – חלק ב

 

 

 

 

בכל אותם ימים גרו השלושה אצל הרב טווערסקי, הם הכירו את בני הקהילה, והתקרבו מעט ליהדות. אבל משהו עוד בער בהם, הם לא הרגישו שהחיפוש הסתיים. בשבת אחת, בעיצומה של השבת, הודיעו השלושה לרב טווערסקי שהם מתעתדים לעזוב את דנבר ביום ראשון, לפנמה.

 

הרב לא קיבל את הבשורה בשמחה. במשך שעה ארוכה שרו להם בני הקהילה, יחד עם הרב טווערסקי, את השיר, ‘בני אל תלך בדרך איתם, מנע רגלך מנתיבתם’. חלקם הזילו דמעות. במהלך הזמן בו שהו השלושה בקרבת בני הקהילה נוצר קשר הדוק מאוד עימם ועם הרב טווערסקי, והידיעה הפתאומית על העזיבה מילאה את ליבם צער.

 

ביום ראשון פנו השלושה ללכת לדרכם. "הרב טווערסקי ניסה לתת לנו כסף, אבל דחינו אותו בנימוס. אמנם גרנו אצלו די הרבה זמן, אל ‘שנורערים’ לא היינו. בסופו של דבר הוא הציע לנו לקחת רק מספר ספרים בשקית קטנה, ואנו, בשביל לא לאכזב אותו, לקחנו אותם עימנו ויצאנו לדרך.

נשמות טהורות באמריקה הצפונית

 

נחתנו במקום בלי גרוש בכיס, ובלי ידיעה בסיסית היכן נבלה את הלילה הקרוב. בצר לנו, חיפשנו אחר הקהילה היהודית במקום, אך הם לא שמחו לראות אותנו. הם היו בטוחים שמדובר בתימהונים שבאו לנצל אותם, ולא התייחסו אלינו. בסופו של דבר נתן לנו מישהו שטר של עשרה דולר, בו יכולנו לקנות כרטיס טלפון, כדי להתקשר לרפאל, אדם שהכרנו במהלך הטיול, שעבד כעורך דין בפנמה. לא היינו בטוחים שהוא יזכור אותנו, אבל מיד כשהוא שמע את קולי הוא שמח כל כך, מיהר להגיע למקום בו היינו, והסיע אותנו למסעדה כדי לאכול משהו. בלילה ישנו בבית מלון, אותו מימן לנו רפאל, ולמחרת בבוקר הוא צייד אותנו במעט כסף והציע לנו לעלות על אוטובוס לעיר ‘שרייקי’, שם גר חבר שלו, מיליונר מכובד המתגורר בחווה ענקית.

 

העיר שרייקי מוקפת יערות-ענק וגובלת בג’ונגל הסמוך לה. התושבים בעיר מתפרנסים מחקלאות, ובעל החווה אותו הכרנו, פסלזופרו, אכן היה מיליונר מרובה נכסים שחוותו השתרעה על פני מאות דונם. התברר לנו שהוא מכיר את רפאל מזה זמן, והם אף עשו עסקים ביחד. איכשהו, מצאנו חן בעיניו, והוא הציע לארח אותנו בחווה. אנחנו, כמובן, שמחנו על המציאה ונשארנו לחיות בחווה. מדי פעם היינו יוצאים יחד עם פסלזופרו ליערות שבקרבת החווה, מדליקים מדורה עם גזרי עצים, צולים דגים, שרים, מפטפטים וצוחקים. באחד הלילות הללו ישבנו כולנו סביב המדורה, ואני שזקוק הייתי לצרכיי, התרחקתי כדי למצוא מקום מוצנע, ולאט לאט התרחקתי מעט מהחברים שלי, שהמשיכו לשבת ליד המדורה.

 

פתאום הרגשתי פחד בלתי מובן. התבוננתי מסביב ולא ראיתי כלום, אבל שמעתי משהו זז. הסתובבתי, ומאחורי ראיתי, בגודל אמיתי, מביט בי בעיניים פעורות, יגואר ענק. לא ידעתי את נפשי מרוב פחד. להתחיל לרוץ ולברוח לעבר חבריי, לא הייתי מספיק. היגואר התקרב אלי לאט לאט, כשמדי כמה רגעים הוא פוער את פיו, ואני רועד כולי, לא האמנתי שזה עומד לקרות לי, אבל ידעתי שאין כל ברירה. הוא פשוט הלך והתקרב אלי, בלי שיכולתי לעשות כלום. הייתי קפוא על מקומי, ולא ניסיתי אפילו לעשות משהו כדי להתגונן.

 

החיים שלי רצו לי מול העיניים במהירות, מאורע אחד מתערבב עם מאורע אחר, שואה, הורים, בית-הילדים, הקיבוץ, הצבא, קרליבך, הנוצרים, הרב טווערסקי, ולירושלים עירך – הכל ביחד מתרוצץ במוחי, והופך את כולי לפקעת של פחד ואימה. הרגשתי פתאום את האפסיות הגדולה שלי, את העובדה שברגע אחד אין אף אחד שיציל אותי. החברים שלי יושבים כמה מטרים ממני, אבל הם לא יודעים בכלל על מצבי. ואז יצא ממני משהו שלא ידעתי שהוא קיים בתוכי. בצורה אינסטינקטיבית, בלי שידעתי מה זה אומר בכלל, יצאה מפי זעקה אדירה: "שמע ישראל, ה’ אלוקינו, ה’ אחד". היגואר פער את פיו, הסתובב בזינוק ובריצה מטורפת פנה לעבי היער, ואני לא ידעתי אם זה קורה באמת, או שאני שרוי עדיין בתוך מערבולת הזיכרונות".

 

 

עד היום עמוס לא יודע להסביר מנין יצאה אותה צעקה גדולה, כשעד אז הוא לא אמר ‘שמע ישראל’ מעולם. הוא מנסה להיזכר, ומספר לי על ילדותו בקיבוץ, בימים שהיה מבקר בבית הוריו, ואביו היה מספר לו את שעבר עליו בשואה. הוא ראה את אימו נכנסת לתוך המשרפות במאידנק, כשהיא זועקת ‘שמע ישראל’. "זה סיפור שגדלתי עליו, וכנראה בילדותי הזעקה הזאת הדהדה בתוכי הרבה זמן, בלי שידעתי בכלל שהיא קיימת. עד אותו ערב בג’ונגל הפנמי, כשפתאום היא יצאה ממני, כשהייתי במצב בו כבר לא שלטתי בעצמי".

 

עמוס חזר לחבריו, נפעם מהתרגשות. הם שאלו אותו מה קרה, אבל הוא העדיף לשמור את ההתגלות שחווה, ולא לספר להם עליה.

 

"המשכנו לגור אצל המיליונר הפנמי, בלי שנחשוב לרגע, מי הוא ומה האינטרס שלו להעניק לנו מגורים חינם.

 

יום אחד, אני, יורם ונועם צועדים ברחוב, ולפתע עוצר לידינו ג’יפ, ארבעה גברתנים בלבוש אזרחי מדלגים ממנו, מתנפלים עלינו, כובלים אותנו באזיקים ומובילים אותנו לתוך הג’יפ. כעבור כמה דקות של נסיעה, מצאנו את עצמנו בתחנת המשטרה המקומית. אף אחד לא הסביר לנו מדוע נעצרנו. נזרקנו לאחד מתאי הכלא הפנמי, הידועים לשמצה בעולם.

עדיין לא מצאו את הדרך, יורם ועמוס

 

למחרת, העיתונים בפנמה ובישראל הכריזו על "שלושה ישראלים שנעצרו בפנמה בחשד להקמת מחתרת". מתברר שאותו מיליונר, פסלזופרו, הינו מהפכן פנמי ששנה וחצי קודם לכן גורש מהמדינה, ורק כעת שב לחוותו, כשכל מהלך שלו נתון למעקב צמוד של כוחות הביטחון הפנמיים. כשהם הבחינו בנו, חבורה של שלושה תימהונים הלבושים באופן כזה, מגודלי שיער וזקן, חשדו שמדובר בהתארגנות של פסלזופרו. במשך ימים אחדים אף אחד לא טרח לדבר איתנו. היינו שקועים בייאוש. סביבנו, בתאים האחרים, ישבו הקשים שבאסירים, רוצחים ושודדים שמרצים כבר כמה עשרות שנים בכלא. למזלנו, בכל פעם בה היינו יוצאים מהתא, ל’טיול אסירים’ וכדומה, הייתה עלינו שמירה, כדי שהללו לא יזיקו לנו".

 

תרמיליהם של השלושה הובאו זה מכבר לבית הכלא מביתו של פסלזופרו, וכשהשלושה גילו שהם עומדים לשהות במקום זמן רב, הם ניסו לחשוב על חומר קריאה כלשהו שקיים בתרמיליהם. לבסוף נזכרו באחת בשקית הקטנה עם הספרים, אותה העניק להם הרב טווערסקי, לפני שיצאו לפנמה. עד היום הם אפילו לא בדקו אלו ספרים נמצאים בתוך השקית הקטנה. לבקשתם, הביאו להם הסוהרים את השקית ובה הספרים. "היא הייתה ארוזה בדיוק כמו שהוא נתן לנו אותה". השלושה פתחו את השקית, והספר הראשון אותו הוציאו ממנה, היה, למרבה פליאתם, חוברת קטנה וצבעונית, עליה כתוב באותיות מאירות ‘מקור השמחה’.

 

"אחי אהובי, בני היקר, דע לך כי בכל מקום שנפלת לשם, נמצא איתך ה’ יתברך. גם בשאול התחתיות, גם אחרי אין סוף התחלות, הוא יתברך אוהב אותך, כי אתה בנו. זעק אליו, והוא יענך. דבר אליו בשפת אם, והוא יושיעך, כי הוא יודע נגלות ונסתרות".

 

המילים הפשוטות והמוכרות גרמו בבת אחת להתפוגגותו של הייאוש העמוק, ובמקומו באה בליבם של השלושה שמחה גדולה, ובעיקר השתוממות. איך באורח פלא, הגיע אותו ספר לידיהם על ידי שני אנשים שונים, ובשתי הפעמים הרגשתם הייתה ברורה, כביכול נכתב הספר במיוחד עבורם, ולאותו רגע בו גילו אותו.

 

"פנינו שלושתנו, כל אחד מאיתנו, לקרן זווית אחרת של התא המצחין, ופנינו לריבונו של עולם: ‘בורא עולם, אם אכן אתה קיים, תעזור לנו לצאת מהמקום הזה’. ההרגשה שלנו עד אותו רגע הייתה שלעולם לא נצא מהכלא הזה, אף אחד לא טיפל בענייננו. לא דיברו על זה במפורש, אבל שלושתנו דמיינו את עצמותינו הנרקבות בכלא הזה, בלי יכולת לצאת ממנו אי פעם. עברו עשר דקות, דלת התא נפתחה, והסוהר הקשוח קרא לנו. הוא הוביל אותנו לחדר החקירה, וציווה עלינו להישאר שם. מסתבר שהשוטרים ידעו כבר מי אנו באמת, חבורה של ישראלים משועממים. הפרשה שנפתחה בכותרות ענק דעכה כעבור כמה ימים, אבל אף אחד לא התפנה לטפל בשחרורנו, ולבדוק מדוע אנחנו עדיין נמצאים בכלא.

 

באותו לילה שחררו אותנו מבית הכלא ושלחו אותנו לקחת את הדרכונים שלנו מהקונסוליה הישראלית. הגענו לפנמה-סיטי, קיבלנו את הדרכונים, שהחותמת שהוטבעה עליהם אמרה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שצו גירוש מוטל עלינו, וכי תוך שבוע אנחנו חייבים לעזוב את פנמה. בדרכנו ארצה החזקנו שלושתנו את החוברת הקטנה באצבעותינו, מתחלפים בינינו וקוראים בה לסירוגין. דווקא הפשטות והחמימות שבקעו מהקונטרס הקטן, השפה הפשוטה והקולחת, האכפתיות שזעקה ממנו, הן אלה שגרמו לנו לפתוח את ליבנו, ולראשונה בחיינו – להתפלל".

 

 

אחרי שובם ארצה המשיכו השלושה לשמור על קשר צמוד. אמו של עמסו חלתה במחלה קשה, והשלושה, שהיו עדיין בשלביהם הראשונים ביהדות, שמעו שסגולות רפואיות קיימות במקווה האר"י בצפת. השלושה נסעו לצפת ופגשו שם חסיד ברסלב, בשם ארז אלברנס. הלה הזמין אותם לביתו, וכשגילה את שאיפתם וסקרנותם ביחס ליהדות, החל ללמוד עימם את תורת רבי נחמן. הקשר בין השלושה לבין ארז התחזק, הם סיפרו לו על הקונטרס שהציל אותם בפנמה, ומדי זמן-מה הם היו קובעים לימוד משותף.

פשטו צורה ולבשו צורה,

השלושה באומן עם חזרתם בתשובה

 

"ביום חמישי אחד, הטלפון בדירתנו השכורה בירושלים מצלצל. על הקו היה ארז, הוא מספר לנו שהרב שלו מגיע לביקור בשבת, ואם אנו מעוניינים, הוא ישמח אם נגיע גם אנחנו להתארח אצלו בשבת. עד אז, אף שרצינו, לא יצא לנו לראות שבת יהודית בארץ, וכשארז הציע את ההצעה, קפצנו עליה. לא שאלנו יותר מדי שאלות, עלינו על הרכב ונסענו לצפת לשבת. בשבת הזו נוכחנו לראשונה בדבקות חסידית מהי. ארז, יחד עם הרב ועם בני משפחותיהם, ישבו על השולחן כשהם שרים שירי התעוררות ושמחה. מדי פעם היה אומר הרב דיבור קצר מ’ליקוטי הלכות’ מרבי נתן מברסלב בעניין תכלית האדם בעולם, והיה ממשיך בשירה יחד עם ארז.

 

הלבבות נפתחו, ואנו הצטרפנו לשירה, אף שלא זיהינו מה הם בדיוק שרים, בגלל שהשירה הייתה בהברה אשכנזית. מאוחר יותר התעניין הרב בקורות חיינו וביקש לשמוע מה עבר עלינו עד היום. אנו סיפרנו לו על כל הקורות אותנו בטיול, ממנו שבנו רק לא מזמן.

 

כל אותו הזמן, ישב הרב כשבת-שחוק נסוכה על פניו. אנחנו לא הבנו את פשר החיוך המוזר, ותלינו אותו במה שעבר עלינו, שאמנם היה בו כדי להעלות בת-שחוק. אבל כשסיימנו לספר את כל מה שעבר עלינו, החל הרב לדבר: ‘נראה שמשמים הפגישו אותנו. אני הוא האיש, מחבר הקונטרסים הקטנים שעליהם סיפרתם’.

 

לא ידענו את נפשנו. הנה, עומד לפנינו האיש שהאיר את נשמותינו, במקומות כה רחוקים ואפלים. השיחה גלשה עמוק לתוך הלילה, ובה דיברנו על ההתמודדויות שבהן אנו מתחבטים, על היהדות שאותה אנחנו מגלים ולא יודעים כיצד בדיוק להיכנס אליה. השחר עלה ואיתו הלב הפועם של שלושתנו, שלושה טועים שמצאו את האור שמאיר בנו עד היום הזה, הלא הוא מורינו הרב אליעזר שלמה שיק שליט"א, מנהיג קהילת ברסלב מיבנאל. בו דבקנו, ובצילו אנו ומשפחתנו מסתופפים עד היום הזה".

השלושה עם הרב אליעזר שלמה שיק שליט"א

 

עמוס מתמתח בחוזקה ומפהק עמוקות. בעיניו החסידיות והשמחות, אני יכול להבחין בזיו של עצב, גם בעיניי שלי – הבניינים הגדולים מסביב, הבעותיהם הקשוחות של אנשי העסקים, ה’גבירים’ המחליקים על אופניהם, כבר לא אומרים לי מאומה. הכל נראה קטן כל כך ליד ערמת החוברות הצבעוניות הנמצאת בידיו של עמוס, העליונות שבהן רטובות מזיעת ידיו. עליהן מופיע באותיות מאירות שם הקונטרס, ‘מקור השמחה’, איורים קלים על העטיפה הצבעונית, קווים ארוכים נפרשים.

   

     

(באדיבות מגזין "שעה טובה")