חגורה שחורה באמונה

צריך הרבה מאוד אמונה כדי להתמודד עם המציאות שמפגישה אותנו עם מצבים קשים ומפרקים. בלי אמונה באלוקים, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי. זו הסיבה שהרבה מאוד קבוצות תמיכה בבסיס וביסוד שלהן הן קודם כל רוחנית. למה? כי בזמן קושי אנחנו צריכים אנשים עם אמונה וחוסן רוחני לידנו.

היכולת לחיות בהכחשה קיימת בכולנו, בעיקר בעקבות מצב מסוים איתו אנו מתמודדים. ועוד יותר, בגלל שהאמת שלו מפחידה אותנו וקשה לנו לקבל אותה. אבל עם אמונה, אנחנו יכולים להחזיק בבורא עולם ולצעוד את הצעד הראשון לתוך מה שנראה ומרגיש לנו כמו סיוט מזעזע.

כשאלוקים מרעיד את עולמנו ולנו זה נראה שהכל מתפרק, אנחנו צריכים לדעת שהוא גם זורק אלינו את חבל האמונה כדי שנאחז בו. ואנחנו, מן הסתם, ממש לא לסרב להצעה שכזו.

לחוות טרגדיה, ותהיה אשר תהיה, היא ההזדמנות להשתמש בכל טיפת אמונה שרכשנו בחיים, להתעטף בה משל הייתה עור נוסף על גופנו. זה, ואני אומרת מניסיוני האישי, יחזק את התקוות שלכם, יציל את השפיות שלכם ואפילו יעשה אתכם אנשים אמיצים.

אני זוכרת כמה זמן לקח לי להפנים את העובדה שהבת שלי חוותה פגיעה מוחית בגלל חוסר חמצן שצריך להגיע למוח, כשקיבלה בוקר אחד דום לב כשהייתה נערה בת 16. לא יכולתי להכיל ולהתמודד עם המציאות הזו. סירבתי להתקרב למחשבה הזו אפילו עם שלט מרחוק. התחבאתי מאחורי הבורא כמו ילדה קטנה שמתחבאת מאחורי אבא שלה, מציצה מדי פעם כדי לחטוף מבט קל על הסרט המפחיד שהוקרן על המסך של חיי.

פחדתי מאוד מהתגובה שלי על המצב אליו נקלעה הילדה היפה והמתוקה שלי, חשבתי שאני עומדת לצאת מדעתי. לקח לי שנים לומר בלי חשש את צמד המילים "נזק מוחי" בקול רם. אפילו עכשיו, כשאני כותבת אותן, זה עושה לי צמרמורת ודקירות בחזה.

בלי אמונה הייתי משתגעת, זה בטוח. אבל לאט לאט, התחלתי לקבל את הפגיעה שלה וככל שהזמן עבר התחלתי להתקרב לזה וללמוד יותר ויותר פרטים על הנזק וההתמודדות איתו. האמונה שלי פשוט הצילה אותי, היא הייתה גלגל הצלה בשבילי. היא הייתה שם, עזרה לי בנאמנות להתחזק ולהתפלל להלחמתה של בתי, דבר שהפך למציאות מוחשית. היום אנחנו נהנים ושמחים מהיכולת שלה להמשיך להשתקם. ואם הייתם פוגשים אותה, לא הייתם חושדים אפילו לרגע שלפני עשר שנים היא לא זכרה איפה היא גרה.

מאמרים נוספים בנושא:

אלוקים לא טועה

יש לי טרשת נפוצה, תודה.

אז זהו, תודה

יש אלוקים? אז למה הם מוגבלים?

רפאל, הבן של אודליה

לטייל עם אבא

לא מושלם זה דווקא כן מושלם

ניסיון על כיסא גלגלים

המתנה של נתנאל

לכל סבל יש משמעות

שריר האמונה

בכל פעם שאני מרגישה צער או כעס בגלל משהו, אני אוהבת להיזכר בתמונה בה אני אוחזת את ידו של בורא עולם וצועדת איתו את הדרך הקשה, יודעת שהוא שם תמיד, לא עוזב אפילו לרגע.

אמונה היא הקשר שמחבר אותי לאבא היקר שלי שבשמים ומונע ממני ללכת לאיבוד במהלך הרגעים הכואבים והקשים, כשזה מרגיש סכנה ופחד.

כשהייתי בחורה צעירה, הרבה לפני שחזרתי בתשובה, נהגתי להעריץ אנשים לפי המראה, הפופולריות והעושר שלהם. רציתי להיות מוכשרת, יפה, עשירה ומפורסמת (איזו מקוריות…). בשבילי כל הקריטריונים האלה ענו על המושג הצלחה, להיות מישהי!

היום זה כבר שונה. אני מעריצה אנשים שחיים עם ערכים אמיתיים, חיים רוחניים, כאלה שחווים מבחני חיים ויוצאים מהם עוד יותר גדולים מהחיים ומחוזקים באמונה, כאלה שישבו לספר לי את סיפור חייהם והרגשתי שאני מתחזקת וגם נפעמת. אלה האנשים שמהווים עבורי מודל חיקוי אמיתי, אותם אני מעריצה. להם אני קוראת הסלבס הרוחניים, האנשים להם אני רוצה להידמות.

לא שאני מבקשת ניסיונות חיים קשים. ממש לא. על זה אנחנו מתפללים כל בוקר ומבקשים מבורא עולם שירחיק אותנו מכל דבר רע כולל ניסיונות קשים. מבחינתי, הם יכולים לבוא בקטנה – לפספס אות האוטובוס, לפתוח את הדלת עם המפתח הלא נכון, להוציא את המטבע הלא נכון מהארנק או מהכיס… דברים מהסוג זה בהחלט מספיקים לי, תודה.

אבל מה שאני כן רוצה הוא את האומץ והאמונה שאני רואה באנשים שאני פוגשת או עובדת איתם, אלה שאוהבים את הקרבות הרוחניים שנכנסים לחייהם ומתמודדים איתם כמו חיילים קרביים, את הנכונות שלהם להרפות משאלות מעצבנות שמנקרות בראש, כמו 'למה אני. למה הוא? למה עכשיו? וכזה כאב, למה??…' כי זה מרגיש נפלא כשמעצימים את ארסנל האמונה שלנו על ידי אמירת תודה גם כשהשמש זורחת ולא רק על ההתמודדות בימים המעוננים, כשכל הכוחות הפנימיים שלנו מקבלים צו גיוס בגלל המלחמה שפרצה בתוכנו.

זה מזכיר לי את אחי חיים. לחיים יש לו חגורה שחורה דן 5, הוא כזה חזק ומיומן ויכול חלילה 'להוריד' בן אדם תוך שניות רק בידיים שלו. כשהיינו נערים אהבתי לשאול אותו בכל פעם שהוא חזר מבית הספר, "תגיד, למי הרבצת היום?"… החזקתי ממנו גיבור על עם כוח עצום, כזה שאוהב ליישר את כל מה שעקום ולא טוב, ומי שנלחם ברעים ומציל את הטובים.

"אני מנסה לא להיכנס למצבים האלה" הוא תמיד היה אומר לי. "אני בכלל לא מחפש סיבות להציק ולהכאיב לאנשים. המחשבה שאני יכול להגן על עצמי רק מחזקת אותי".

באותו יום הבנתי שהיכולת שלו לשלוט בכוח ההגנה העצמית היא הנקודה העיקרית בדבריו, להיות עם משמעת ולעודד את היכולת ולפתח אותה, אך באותו זמן לקוות לא להשתמש בה בכלל.

שמתי לב שאחי, שהיה מהטיפוסים הקשוחים בשכונה, הפך לאדם רך ונעים עם השנים ומאוד מנומס. הפעם היחידה שראיתי אותו ב'פעולה' הייתה כשהוא שבר את הקרשים בידיים שלו כדי להכין את המדורה שסביבה ישבנו כל המשפחה. רק אז הוא השתמש בשתי הידיים שלו לשבור משהו.

לכולנו צריכה להיות חגורה שחורה באמונה. אנחנו חייבים להיות מוכנים לכל דבר. ועדיין, להתפלל על הכל – על הבריאות, השמחה, השגשוג והצמיחה שלנו ושל היקרים לנו. וכמובן, שלא נצטרך להתמודד עם ניסיונות קשים.

וכשאנחנו מתבקשים להשתמש בארסנל האישי, עלינו לדעת שהאמונה צריכה להיות ההגנה היחידה שלנו כתגובת נגד למציאות החדשה.

כי האמונה חזקה יותר המציאות בגלל שהיא יוצרת מציאות חדשה! היא יכולה לקחת אותנו ממצב של רחמים עצמיים והתקרבנות ותחושת מסכנות, להפוך אותנו לענקים רוחניים שמגנים על עצמם מדרקון הייאוש. צ'יק צ'ק.