חוזר הביתה

זה התחיל ביום שבת בבוקר, לפני עשרים שנה. אשתי הייתה בהיריון של ילדנו הראשון ואני הייתי עצבני וחסר מנוחה. החיים הפכו רציניים. חוזר הביתה - זה התחיל ממש משם...

4 דק' קריאה

ד"ר זאב בלן

פורסם בתאריך 05.04.21

זה התחיל ביום שבת בבוקר, לפני
עשרים שנה. אשתי הייתה בהיריון של
ילדנו הראשון ואני הייתי עצבני וחסר
מנוחה. החיים הפכו רציניים. חוזר
הביתה – זה התחיל ממש משם…
 
 
זה התחיל ביום שבת בבוקר, לפני עשרים שנה. אשתי הייתה בהיריון של ילדנו הראשון ואני הייתי עצבני וחסר מנוחה. פתאום החיים הפכו רציניים יותר מאימוני הכדורסל של יום שבת בבוקר. איך לכל הרוחות אהיה אבא?! עם כל הכבוד להוריי, רציתי להעביר לילדיי משהו יקר יותר, מוערך יותר, רק שלא ידעתי מה ואיך עושים את זה.
 
נסעתי פעמים רבות ליד בית הכנסת שליד הבית שלנו, אבל הפעם משהו גרם לי להשתהות מעט לידו להתבונן עליו כשהאנשים יצאו ממנו אחרית תפילת שחרית. זה היה יום אביב נעים, הם לבשו את בגדי השבת שלהם. אפשר היה להרגיש את האוויר הקדוש שיצא איתם יחד מבית הכנסת. כשחלפתי לידם, הרגשתי שמשהו חסר במכנסיים והחולצה הקצרה שלבשתי, ובסניקרס שהיו על רגליי.
 
משהו הכה בי… אני חושב שזו הייתה משאית. סטיתי לצד הדרך.
 
אבל לא הייתה שום משאית בטווח הראיה… הראש שלי הסתחרר והתחלתי לבכות כמו ילד קטן… לא יהיה לי שום מושג או כיוון למה שקורה לי. נשמתי עמוק וניסיתי להירגע, ואז נזכרתי…
 
כשהייתי בן חמש, לאמי ע"ה הייתה חברה טובה, דוריס, שבעלה היה נשיא בית הכנסת הרפורמי שלנו. לדוריס היה ילד, דוד, אותו חיבבתי מאוד. יום אחד דוד לקח אותי למשרד של אביו כדי להראות לי משהו. אביו של דוד היה אדם חביב ואדיב מאוד, מלא חום ונוכחותו מילאה איכשהו את המשרד המחניק והחשוך. בכל חלק של המשרד יכולתם למצוא ספרים והמון תיקים… אפילו על הכיסאות. דוד הוריד מהמדף שני ספרים ושתי כיפות ונתן לי כיפה וספר. הבנתי שאנחנו עומדים להתפלל עכשיו. אף אחד מאיתנו עדיין לא ידע לקרוא, אבל זה לא שינה שום דבר. המצאנו לנו שפה, מעין עברית לא מוגדרת. פתאום, כוח עצום שאי אפשר להסביר בכלל במילים עטף אותנו… הוא התחזק עוד ועוד… כוח עז… עד שקפצנו וצעקנו מרוב התרגשות שלא הרגשתי בחיי אל השם בכל כוחנו. זו הייתה החוויה המרגשת והנעלה שחוויתי אי פעם בחיים שלי. כשסיימנו, סגרתי את הספר והחזרתי אותו למדף ושכחתי מהשם ב-30 השנים הבאות.
 
כשחזרתי לעצמי באותה שבת בבוקר בצד הדרך, תהיתי אם ישנו משהו בשבילי באותו בית כנסת. אחרי הכל, אני יהודי ונראה לי שאני פשוט מתפרק לחתיכות. מי יודע, אולי ישנה חכמה בדרכם של אבותיי שתחזק את החרדה שכרסמה בתוכי, שאפילו הפסיכולוגיה לא פתרה?!? האם לימוד עמוק יותר על הדת שלי יעזור לי להתמודד עם הפחד והאחריות של להיות הורה? לא הייתי בטוח, אבל הייתי נחוש לברר את זה לעומקו של עניין.
 
באותה שבת, החניתי את הרכב במרחק של שלושה רחובות מבית הכנסת, ואת שאר הדרך עשיתי ברגל. נכנסתי בזהירות לבית הכנסת, זר ושונה בין המון אנשים, נשים וילדים. ילדים מחייכים עם כיפות צבעוניות התרוצצו בשמחה בזמן שההורים שלהם התפללו. היה זה ניגוד בוטה לזיכרונות המנומסים והסטריליים שלי.
 
ואז, דבר נוסף לא שגרתי קרה. הרב קם ונראה היה שהוא מסתכל עלי. וכשהוא התחיל לדבר נראה היה שהוא מדבר אלי. "השם צריך את כולנו", פתח את דבריו, "במיוחד אחרי השואה. תנועת בעלי התשובה תעזור לנו לשקם ולבנות מחדש את מה שאיבדנו. אתם חייבים לקבל אותם בזרועות פתוחות".
 
עם הרגשת 'ברוך הבא' קבעתי פגישה עם הרב, שגם לו היה תואר מכובד בפסיכולוגיה. שאלתי אותו איך אני יכול לבנות את ההערכה העצמית שלי על פי התורה. והוא אמר לי, שבתרבות שלנו, וגם במקצוע שלנו, ישנם הדגשים רבים על נקודה הנקראת שיפור עצמי. הוא אמר לי שהדרך הטובה ביותר לזכות ביותר הערכה היא לעשות דברים בעלי הערכה למען אנשים אחרים. זו הייתה תשובה פשוטה מאוד אבל עם הרבה היגיון וחכמה.
 
"אם אתה רוצה עוד הערכה עצמית", המשיך הרב, "אתה חייב לתת את עצמך למשהו… להיות שייך למשהו גדול ממך". והוא נתן לי דוגמא: "כשאדם מתגייס לצבא, הוא מרגיש את הכוח והחשיבות בשייכות שלו לצבא. הוא מרגיש טוב כשהוא לובש את המדים מכיוון שהוא מרגיש שייך למשהו, למשהו עם כוח גדול משלו".
 
הרב הודה בפניי שגם הוא ייחס הכל תמיד לתחום הפסיכותרפיה, אבל בהמשך הבין שעליו להכניע את האגו שלו להשם ולהתחיל לשרת בצבאו של השם, ואז הוא באמת פיתח ביטחון עצמי ושלווה פנימית. שאלתי אותו איך אני יכול למצוא את אלוקים בחיי, והוא אמר לי שפעם מישהו שאל את הרבי מקוצק – רבי מנחם מנדל זצ"ל, והרבי השיב לאותו אדם שהוא יכול למצוא את השם בכל מקום שאתה מאפשר לו להגיע אליך.
 
עכשיו רציתי עוד יותר לדעת איך עושים את זה.
 
באותו ערב שוחחתי עם אשתי. היינו נשואים בסך הכל שנתיים. שיתפתי אותה בדאגות שלי בנושא ההורות המתקרבת וסיפרתי לה על התפנית שהייתה לי בדרך, על הזיכרונות מהילדות ועל מה שהרב דיבר בבית הכנסת ועל הפגישה איתו.
 
ואז התחננתי אליה שתיתן צ'אנס לדרך החיים החדשה.
 
היא ביקשה קצת זמן לחשוב על זה. ולא הרבה זמן לאחר מכן, התחלנו לשמור תורה ומצוות ביחד. זאת המתנה הכי גדולה שמישהו נתן לי אי פעם. בהמשך, השם עזר לי להחזיר את "החוב" לאשתי. הוא בירך אותה בבעל טוב יותר ושלושה ילדים מקסימים ואמונה חזקה יותר. באותו זמן אשתי סיפרה לי על הבטחה שהיא הבטיחה לרב כלשהו כשהייתה קטנה, דבר שעזר לה להבין את החלק שלה במסע שהתחלנו.
 
אמונה היא כמו זכוכית מגדלת שמגדילה ומרחיבה את תוכניתו המקיפה של השם. כאשר אנו מסתכלים על כל דבר בעזרת עדשות האמונה, הבעיות שלנו תמיד מתגמדות ונראות קטנות, אפילו לא קיימות, לעומת התוכנית הענקית של השם.
 
בכל פעם שמשהו מטריד אותי אני מנסה להיזכר בעובדה שיש לי עדשות טובות יותר, בעזרתן אני יכול להתבונן על הבעיה ואז לפעול בהתאם. כשאני עושה את זה בכנות, התוצאות אף פעם לא אכזבו. באופן בלתי נמנע אני רואה את עצמי ואת הבעיות שלי כחלק קטן מהתוכנית של השם, וזה גורם לי להרגיש טוב יותר. ישנה מימרה יהודית האומרת: "אל תספר לאלוקים כמה הצרות שלך גדולות, ספר לצרות שלך כמה אלוקים גדול!"…
 
עשרים שנה חלפו מאז אותה עצירה בצד הדרך. אני חייב להודות שלהיות אבא טוב זה מצריך חכמה רבה יותר מלהיות תרפיסט טוב. כל אדם עם ילדים בגיל הנעורים בבית יכול להעיד כאלף עדים על האתגרים וההתמודדות שיש בבית ועל מצבי רוח משתנים (של החבר'ה הצעירים והמתוקים האלה…)
 
כשסוללת האמונה שלי נחלשת, אני ממש מתפתה להתמודד עם כל מה שעומד בדרכי בעזרת הסמכות שלי כאבא. בכל אופן, כשהאמונה שלי מתחזקת, אני בהחלט מסוגל לפנות את הדרך, לזוז הצידה, ובעזרת 'ג'ודו רוחני' השם מעיף את הדברים לכיוון הנכון, ומשם קל יותר להתמודד.
 
 
* * *
ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט וחסיד ברסלב. את רוב שעות יומו מעביר בבית מדרשו של הרב שלום ארוש – "חוט של חסד" בירושלים. על פעילותו בתחום הפסיכותרפיה קיבל הסכמה מגדולי הדור וביניהם הרבי מניקלשבורג – הרב יצחק פגלסטוק שליט"א והרב שלום ארוש שליט"א. 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה