חופשששש!

אפשר כבר להכריז רשמית על פתיחת אחת התקופות הכי מאתגרות בשנה – החופש הגדול. וכאילו שאין לנו מספיק חזיתות להילחם בהן ושהחיים גם ככה מרגישים כבר כמו משחק הישרדות, רק בלי הכסף והתהילה, ובנוסף לכל הניסיונות, הרצונות, השאיפות, חוסר הזמן והיכולת לממש את כולם, נוסף לנו עוד גורם אחד קטן למשוואה – ילדים בנוכחות מלאה.

אנחנו אוהבים ילדים, אפילו מאוד, במיוחד את אלה שלנו, אבל להיות איתם 24/7? זה כבר אתגר לא קטן, בלשון המעטה…

איך, למען השם, אעבור את התקופה הזאת? במיוחד כשאני מפתחת תסמיני חרדה כבר חודש מראש?!?

הפעם, אפילו צרת הרבים כבר אינה מנחמת. אולי אם הרבים יועילו לבוא לעזור, זו תהיה חצי נחמה, אבל אני מסופקת אם זה בכלל יקרה.

בתחילת החופש עדיין יש כוחות. מתככנים תוכניות, נהנים לבלות קצת עם הילדים ללא מסגרת מחייבת, קמים מאוחר, אין שיעורי בית והכל זורם. אבל אחרי כמה ימים, הזרימה הזו הופכת למערבולת כשגל הצעקות, המריבות והמכות מתעצם לשיאו עם התגברות השעמום.

נכון, יש קייטנות ואטרקציות וכל מיני סידורים שצריך לקחת חצי משכנתה עבורם, אבל בסופו של דבר, אני מרגישה שכל הפעילויות הללו מביאות את הילדים לסף מאוד גבוה של התרגשות, ומוציאות אותם לגמרי מאיזון. כשכל יום יש לך לונה-פארק, בריכה או פארק מים –  החיים שאחרי נדמים מאוד אפרוריים.

התוצאה היא הרת אסון, כשמכל עבר נשמעים פעיות מיבבות של  "אמא משעמם לי", עכשיו תכפילו את זה בחמש ילדים כפול חמש פעמים בשעה! תעשו את החשבון ותראו לאן זה מגיע…

מאמרים נוספים בנושא:

הוא שוב פה, החופש הגדול!

כולם בחופש

חופשה עם מסגרת

מסיימים בכיף

למה חופשה?

שלא יגמר לעולם

בשביל הילדים? הכל!

פארטי טיים

ילדים זה שמחה!

אני שוברת את הראש איך להתמודד עם התקופה הזאת ולהישאר שפויה, מנסה להקדים תרופה למכה כדי שאוכל להמשיך לנשום, להרגיש מי אני ואולי גם מי זה האיש הזה שנקרא בעלי, שאני רואה אותו לשנייה וחצי בלילה לפני שאני קורסת מחוסרת הכרה וספוגות צעקות, פטפוטים, שאלות אינספור, דיונים וסתם בלבולי מוח.

אני יודעת שיש את כל האי-מיילים שבהם מציעים לי להתארגן מראש עם תוכנית מובנית לכל רגע ורגע ולכל יום ויום בחופש הגדול. אבל, לצערי, אני לא כזאת מאורגנת עם עצמי שאני יכולה לארגן את הילדים. אין לי שעות ולא סדר יום במשך כל השנה ובטח שלא בחופש הגדול. כל הקטע, שזה יהיה מין בליל של זמן לא מוגדר. בגלל זה זה נקרא "חופש"… וגם אם אני חושבת שזה באמת דבר חכם לעשות, אני לא יודעת אם אני מסוגלת לתכנן שבוע מראש ואחר כך גם לעמוד בתכניות שתכננתי.

הרי אי אפשר באמת לצאת החוצה כי חם אלא אם זה למקור מים, ואז יש בעיה עם התינוק והפעוט. ואי אפשר לקחת אותם לאטרקציות, כי זה עולה הון להכניס את כל המשפחה מרובת הילדים שלנו. וגם אם בכל זאת החלטתי להתאבד על זה, רק על הפיתות עם השניצלים, האבטיח החתוך והתיקים עם כל הטיטולים והבקבוקים והמגבות, רק על זה אבזבז חצי יום וכבר אגיע לרכב מותשת עוד לפני שהכנסתי את המפתח לסוויץ'.

יש בי תקווה, שאיפה פנימית, תפילה שאזכה באמת ליהנות עם הילדים בחופש הזה. שאוכל להתמסר באמת ולזרום איתם. שגם אני אזכה לחוות תחושה של חופש, במקום להרגיש שפחה רצוצה שכל היום רק מגישה ומפנה. שאצליח להתנתק מכבלי הרצונות, ההספקים, מסימוני "וי" ברשימה, מהתפישה של המושלם ושל איך שהכל צריך להיות, ובמקום זה, פשוט לחיות את הרגע, עכשיו, בנקודה הזאת. לשבת איתם על השטיח ולצחוק עם ספר של בדיחות, לאכול פיצה בעשרים שקל על הדשא בגינת שעשועים בשמונה וחצי בערב כשכבר אף אחד לא נמצא, לעשות מלחמות מים ובועות סבון ענקיות מחבל ושני מוטות, ולקוות שהשם יתברך יעזור לסיים את כל המטלות הדחופות. את כל השאר נדחה לתחילת הלימודים ונקווה לטוב.

והעיקר, להוריד את כל העומס והלחץ כדי שאוכל באמת לחייך… לפחות כמה פעמים במהלך החודשיים הללו.

בהצלחה!

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com