חיוך משמים

למרות שאביה היה חזק, היא קיבלה
כוחות עצומים ומנעה ממנו לפתוח את
הדלת, כשהיא צורחת: "אלוקים. תעזור
לי! תוציא אותי מהמקום הזה…"

גלית נולדה להורים בעלי השקפה חומרנית. האב עבד ב"סולל-בונה" וחזר מאובק לאחר יום עבודתו. העבודה הייתה אצלו העיקר והתורה והמצוות טפלות. מקטנותה הייתה גלית ממורמרת. המשפחה התגוררה סמוך לבית העלמין ומדי פעם ראתה לוויות שעוררו בה תוגה. בגיל חמש אפילו ראתה את שכנתם מתה. בקושי נרדמה באותו לילה. המקרה השפיע על נפשה והוליד בה מחשבות על חייה.

בכתה א’ גלית לא השתלבה עם הילדים בכיתתה. ‘כל כך משעמם לי ולא טוב…’ הרהרה בינה לבין עצמה, כשפניה היו תמיד עגומות. בסוף השנה הוחלט שתישאר כיתה. השנה השנייה הייתה גרועה יותר. גלית ריחפה במחשבותיה ולא הקשיבה לשיעור. יום אחד המורה שאלה אותה על הנלמד בשיעור, וכאשר גלית לא ידעה להשיב, המורה הטיחה את ראשה בלוח לתדהמת כולם. וזה עוד לא הכל. בוקר אחד הגיע אביה לבית הספר ואמר למורה שגלית גנבה ממנו סכום כסף. המורה סיפרה לכולם: "אבא של גלית גילה לי שהיא גנבה ממנו חמש לירות. מה דעתכם?" גלית אמנם הכחישה, אך ללא הועיל. בהמשך השיעור ביקשה גלית מהמורה לצאת לשירותים, אך זו השיבה: "בשום אופן! אנחנו ניתלה לך שלט על הגב ובו נכתוב: אני גנבת!"

"אבל המורה…"

כעבור יומיים נמצא כספו של האב, אבל אף אחד לא ביקש את סליחתה.

החיים נראו לה כבועה ריקה. צריך לקום בבוקר, ללכת ללמוד, לחזור הביתה, לאכול, לצפות בטלוויזיה ובסוף היום לישון וחוזר חלילה. כאשר הלכה לישון בשש בערב, מחשבות רבות הציקו לה. נכנסה לחדר עם עיניים אדומות, מיואשת. טמנה את ראשה בין ברכיה ונרדמה. בנוסף לכך, לא חשה בנוח עם המכנסיים והחולצה הקצרים. כאשר הלכו לבריכה, לא הייתה מסוגלת ללבוש את בגד הים. הקשר בין בנים לבנות הביך אותה. כאשר דיברה עם בן חשה בושה. בגיל שש טיילה עם אחותה בשבת, כשלפתע נראו שני חסידים עם שטריימלים וחליפות ירושלמיות, מראה לא שיגרתי בעירן. גלית הביטה בהם נפעמת ואמרה: "כשאהיה גדולה, יהיה לי בעל כזה!…" אך אחותה צחקה על דמיונותיה.

צהריים אחד חזרה גלית מביקור אצל סבה וסבתה. היא הייתה שקועה כהרגלה בהרהורים ולא שמה לב לכך שהיא חוצה כביש ואז… הרגישה שהיא עפה באוויר. במקום ליפול בחוזקה על הכביש, חשה שמשהו נעלם מוריד אותה ברכות ארצה במרחק שני מטר, וכאילו אומר לה: "אל תדאגי. הכל בסדר". תחושה נפלאה של אור וחמימות לא מוסברת חלפה בה. לפתע הרגישה שלמישהו אכפת ממנה באמת, ולא רק מגופה, אלא מהחלק הנעלה והנסתר שבה. לאחר מכן חשה כאבים במותניה ובצלעותיה. לאחר שבדקה את עצמה נוכחה כי לא נגרם לה נזק.

השגרה המייגעת נמשכה. גלית המשיכה לחלום ולבכות. אביה כעס עליה מאוד. כאב לו מאוד שהיא לא מרוצה מחייה. "מה אני מחסיר ממך?!", טען בפניה, "הרי אני קונה לך בגדים יפים ונותן לך לאכול, אז למה תמיד רע לך?!"… לעתים, כאשר הרגיזה אותו במיוחד, רדף אחריה כדי להכותה. היא רצה לחדרה שלא ניתן היה לנעול אותו, אך למרות שאביה היה חזק, היא קיבלה כוחות עצומים ומנעה ממנו לפתוח את הדלת, כשהיא צורחת: "אלוקים. תעזור לי! תוציא אותי מהמקום הזה… אני לא יכולה יותר!" לנוכח זעקותיה אמה, שנבהלה, הגיעה ואמרה: "תעזוב אותה! אתה יודע שהיא שונה. תן לה להיות בחדר לבד ולחלום כמה שהיא רוצה…"

לאחר ליל הסדר, שבו קראו את ההגדה ברפרוף, העבירה מירב נר עבה לחדר השינה של הבנות. גלית התעוררה באמצע הלילה והרגישה שגופה בוער… לחרדתה ראתה שכל החדר בוער. הפחד מכעסו של אביה יותר מהאש… בסופו של דבר, הצליחה להיחלץ מתחת לשמיכת הפוך והעירה את אחיותיה. "תביאו מהר מים!" היא קראה בלחש, שאביה לא ישמע. האחיות הביאו דליי מים ולאט כיבו את האש שכמעט כילתה את חדרן ובנס לא התפשטה. למחרת האב התעורר ושאג: "איך החדר נשרף?!" גלית ניסתה להסביר, אך די בגמגום, את מה שאירע ואיך שהצליחו לכבות את השריפה. אולם האב לא התפעל מההצלה והחל לצעוק: "תצאי מהבית! אני לא רוצה לראות אותך פה יותר!"

גלית אספה כמה בגדים וחפצי לימוד שניצלו מהשריפה, הניחה בשקיות ורצה לבית הסבתא, שקיבלה אותה באהבה. היא הרבתה לבקר לפני כן בביתם של סבא וסבתא, שהיווה פינת אור בחייה. הסבא היה יהודי של פעם שהולך לכל התפילות וקובע עתים לתורה, כך גם נהג לגרוס את ספר "הזוהר" עם חבריו בכל מוצאי שבת. הסבתא נהגה להדליק בליל שבת נרות ולהתפלל על נכדתה: "אני מתפללת על הילדה הזאת, שכבר עברה כל כך הרבה בחיים. אני מאמינה שהיא תקים בית טוב בישראל. תשמור עליה ותגן עליה", ביקשה מבורא עולם.

גלית נהנתה מכל רגע של "גלות" אצל סבא וסבתא. פרט ליראת שמים ושמירת שבת, ראתה אצלם גם חסד רב. מדי יום שישי בישלה סבתא כמות גדולה של אוכל ושלחה את גלית לחלק אותו לזקנים ולגלמודים. הייתה בסבתא גם צניעות מופלגת והיא כיסתה היטב את ראשה.

לאחר השריפה, שהתה גלית אצל סבא וסבתא במשך שלושה חודשים. אמה נהגה לבוא ולבקר אותה בהיחבא מדי פעם. בתום התקופה התקשר האב ואמר: "את מבטיחה שלא תעשי עוד פעם שטות כזאת?", כשהוא מנסה להחזירה, אך גלית לא רצתה לחזור לביתה. רק סבתא היא זו שהצליחה לשכנע אותה לחזור בטענה שזו מצווה לכבד את הוריה. המצב חזר לקדמותו. גלית שקעה בעצבות וחשה בחוסר מוצא.

גם בבית הספר לא מצאה את עצמה. המורה לתנ"ך לימד כי "בראשית ברא אלוקים…", למרות שהייתה תלויה בכניסה לכיתתם תמונה הממחישה את האבולוציה – בצידה השמאלי נראה קוף, ובימני איש עסקים לבוש בחליפה ועניבה, וביניהם שלבי ההתפתחות מזה לזה, כביכול. גלית שאלה את המורה לתנ"ך: "הרי למדנו שה’ ברא את העולם… אז מה הקוף הזה עושה פה?…" אך המורה התרגז: "צאי מהכיתה!". בהפסקה שאלה בכאב אחת מחברותיה: "אני לא צודקת?!"

"תפסיקי להיות כבדה. את צריכה לקחת את החיים יותר בקלות…"

בכיתה ח’ מצאה גלית מודעה מושלכת על הארץ. נכתב שם שמתקיימת הרשמה לפנימייה חרדית בבני ברק. היא חשה שזו הדרך עבורה לצאת מהבועה שבה היא נתונה. היא פנתה לבתיה, אחותה הגדולה מצד אביה, שהייתה נשואה ושומרת מצוות: "תעזרי לי להירשם לפנימייה הזאת!" אך האחות אמרה: "את יודעת שאבא לא ייתן לך לצאת מהבית!". אבל גלית לא ויתרה. היא הניחה את המודעה מתחת לכריתה וקיוותה שחלומה יתגשם. מדי יום הלכה לבתיה ודיברה עמה על כך. לבסוף אחותה נשברה מעקשנותה והפנתה אותה לפעיל של "יד לאחים" בשם יחיאל שיעזור לה. יחיאל סידר לה פגישה וגלית הלכה עם אחייניתה, הבת של בתיה לבני ברק, מבלי שהוריה ידעו על כך. בפעם הראשונה בחייה ראתה את ה’שחורים’. היא צעדה לאורך רחוב כהנמן וביקשה מאחייניתה: "חכי. אל תמהרי כל כך. תני לי קצת להסתכל…" ולאחר מכן הוסיפה: "אני מחפשת עולם כזה…"

הקשר עם הפנימייה לא הצליח. המנהלים נרתעו מכך שהוריה אינם מעורבים בעניין. כעבור יומיים קיבלה תשובה שלילית, אבל גלית לא התייאשה. התחננה לאחותה שתתקשר ליחיאל כדי שיחלצה מחייה הנוכחיים. "אני מכיר פנימייה קטנה ומצוינת במושב קוממיות בדרום הארץ שנקראת ‘חסד לאברהם’", הציע לה יחיאל. גלית שמחה מאוד לשמוע על כך. בינתיים בתיה החלה לטפטף לאביהן כי גלית מעוניינת לעבור לפנימיה. כצפוי, הוא התנגד לכך מאוד ובתיה ניסתה לרככו. גלית נסעה בחופש לקוממיות והתראיינה אצל מנהלת בית הספר היסודי. השיחה הייתה נעימה ומשפחתית. לאחר כמה ימים הגיעה שיחת הטלפון: "מדברת המנהלת של ‘חסד לאברהם’. אני שמחה להודיע לך שהתקבלת. אנחנו מודעים לקשייך, אבל נתגבר עליהם, בעזרת ה’". גלית הייתה מאושרת. "אם היא רוצה ללכת, שתלך", אמר אביה כששמע על הבשורה, "נראה כמה זמן תוכל להחזיק מעמד שם…" גלית העבירה את כל חפציה לסבתא. היה לה נוח יותר להתכונן למעבר אצל סבתא ששמחה מאוד לקראת השינוי בחיי נכדתה.

כאשר הגיעה למקום חשה שזהו ביתה. מדריכה ובנות נוספות קידמו את פניה. האחות נוגה באה לבקרה כבר ביום הראשון. אביה שלח אותה כדי לשכנעה שתחזור בה. "את לא מפחדת ממה שאת עושה?", שאלה נוגה. "בכלל לא. אני מרגישה שזו הדרך הכי טובה!" השיבה גלית בביטחון. "אבל רק עכשיו הגעת לכאן?!" נוגה ניסתה להקשות, אך גלית בשלה: "וכבר אני מרגישה שאלוקים נמצא אתי!"

מאותו יום הפכה גלית לאדם שמח ומואר. אדרנלין של קדושה החל לזרום בגופה. היא הסתדרה עם המורות ועם החברות שהיו כאחיותיה, שוחחה עם המדריכה מדי יום וביקרה בבתי הישוב. רב המושב, הרב מנדלסון אמר שיש לה נשמה חסידית. הקדושה והצניעות שימחו אותה וריפאו את כל פצעי נפשה. "זורח עלייך אור! קיבלת חן יהודי!" אמרה לה בתיה אחותה כאשר ראתה אותה.

אחת לחודש הגיעה גלית לעיר בה התגוררה. תחילה, באה לסבתא ורק אחר כך לבית הוריה. היא הביאה את כל מחברותיה ועברה עם סבתה על חומר הלימודים, הלכות קריאת-שמע והלכות נוספות. "איזה יופי! ה’ קיבל את התפילות שלי!" נהגה לומר הסבתא המאושרת כשראתה את נכדתה. אפילו יחסו של אביה השתנה כלפיה – הוא חיבק אותה בשמחה וביקש שתישאר קצת.

בגיל 19 עברה גלית ל"בית יעקב" בירושלים ולמדה במגמת מזכירות רפואית. בתקופה זו החלו להגיע אליה הצעות לשידוכין. בהתחלה הציעו לה בחור ירא שמים שאינו חסיד. "מגיל שש ידעתי שאתחתן רק עם חסיד!", אמרה גלית בנחישות. האחראיות הבינו שיש להן עסק עם עקשנית – חסיד, זה מה שהיא רוצה. בהמשך הציעו לה בחור ממוצא תימני הלומד בישיבה והוא.. חסיד סאטמר. אביו הגיע לארץ והצטער על מה שעוללו לתימנים, על שהעבירו אותם על דתם, לכן החליט לשלוח את בניו למוסדות השמרניים ביותר בארץ הקודש. גלית הגיעה למקום הפגישה והמתינה. אז נכנס בחור מרשים, גבוה, פניו עדינות, פיאותיו ארוכות ומסולסלות ולבושו חסידי. ברגע שנכנס, ידעה שזה הוא. לאחר השיחה יצאו שניהם נרגשים. אחרי הפגישה שהשנייה בבני ברק, החליטו סופית לצאת לדרך המשותפת.

אך אז חלה אביה של גלית במחלה הידועה. חודש לפני החתונה התקשרה לביתה לפני שבת כדי לאחל שבת שלום ולשאול מה נשמע ומה קורה. אך אמה בכתה מעבר לקו. "מה קרה? הכל בסדר?", שאלה גלית. "אבא לא מרגיש כל-כך טוב… האב רצה לומר ‘שבת שלום’ לבתו, אבל לא היה מסוגל. גלית חשה שאירע דבר רע. במוצאי שבת התקשרה אליה דודתה ואמרה לה: "גלית, מה שלומך? את יודעת שאביך חולה, אבל אל תדאגי, נבוא לחתונה ונשמח בשמחתך!…"
"אבל מה קרה?!"
"הרי אמרתי לך שהוא חולה!…"
"זה דחוף? לבוא עכשיו?"

גלית לחצה בטעות על קו הטלפון השני בבית שבו שהתה, ושמעה כי המארחת אומרת: "איני יודעת איך להודיע לגלית שאבא שלה נפטר…"

היא נסעה מיד לביתה והתברר לה שאביה נפטר לפני כניסת השבת. ביום שישי החזיר את כל חובותיו לשכנים וביקש מהם סליחה, ואפילו רכש תכריכים. כולם הצטערו שהוא לא זכה לראות את בתו ביום שמחתה. ביום ראשון נערכה לווייתו. לפתע הרגישה חמלה כלפיו. היא ידעה שתמיד רצה שיהיה לה טוב, רק לא ידע איך.

לאחר חודש נערכה חתונתה בבני ברק. סבתה הייתה האדם הכי מאושר באולם ובעולם. נוגה אחותה העידה שאף פעם לא השתתפה בחתונה כה שמחה. ולמרות היום הקיצי, חשה נוגה שנשמעים מן השמים ברקים ורעמים, ממש התגלות שמימית. היא הרגישה שגם אבא נכח במקום.

גלית ובעלה התגוררו בבית שמש. שנה וחצי לאחר מכן נולד בנם הבכור. "את הנחמה שלי בחיים. הייתי בחופתך וזכיתי לראות את תינוקך. כעת אני יכולה ללכת עם חיוך על השפתיים", אמרה סבתא לגלית, וכעבור זמן לא רב אכן נפטרה לבית עולמה.

לאחר כמה שנים, כאשר הייתה גלית מעוברת שוב, חלמה חלום: היא ראתה את סבתא שלה בחלון ביתה. "סבתא מה את עושה פה?" שאלה. סבתא אמרה לה בחיוך רחב: "גלית. תודה רבה על כל מה שאת עושה בשבילי!"…

"סבתא, אני לא עושה בשבילך כלום…"

אבל הסבתא נתנה לה זוג גרבי תחרה עבור הבת שתיוולד. גלית לקחה את הגרביים. "סבתא, תודה רבה לך על הכל!"… בבוקר אמרה לבעלה: "חלמתי חלום ואני בטוחה שיש לנו בת. אני רוצה לקרוא לה רחל, על שם סבתא שלי…"

וכך היה.

* * *
יצירת קשר לסיפורי אמונה ותשובה – odedmiz@actcom.co.il
(ספרי "אור חוזר" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)