חיים בקבלנות

עדיף לקחת את החיים בקבלנות. להיות
מתוכננים יותר, להזמין חומרים מראש
ולקבוע לוח זמנים. למה להתנהל מתוך
בלגאן תמידי? למה לא לאמץ שיטות חכמות
שמצליחות בהרבה מקומות בעולם?
 
 
אם נתקלתם במרכז תל אביב, ירושלים או כל מקום אחר, בגדר מקומטת של פח מעוטרת בהתרעות של 'זהירות, כאן בונים', סביר להניח שבמיקום כלשהו, בולט במיוחד לעין, יתנוסס שלט אימתני הנושא את תמונת דיוקנו המפורטת להפליא של ארמון המגורים שייבנה כאן בעתיד הקרוב. יופיע שם, סביר להניח, גם תאריך משוער להשלמת המבנה (כפוף לתקנון ההקפאה כמובן).
 
אין לדעת מי יצר את הצורך האובססיבי בעדכון מלא. ציבור הסקרנים, או יוזמה קבלנית לקידום עסקים. כך או כך, תמיד היא תהיה שם, התוכנית במלואה. יפה ומרשימה עוד יותר מזו שתתקיים במציאות. אך לא רק באפיק הבנייה נוהגים לעדכן. אין לך תחום שלא צופה מראש את מה שנראה לו כעתיד להיות. בכל הסכם, חוזה, או זיכרון דברים יופיעו כל הפרטים. בסעיפים הקטנים תוכלו למצוא כל התרחשות אפשרית. על זה משלמים המון כסף לעורכי דין ורואי חשבון מוכשרים.
 
רק ענף אחד נותר עדיין מחוץ לתחום. נעדר עדכון בסיסי לגבי העתיד, חסר תכנון מינימאלי, ובעיקר מלא בהפתעות – החיים. כל תרחיש שנתפור עבורם, לא יחסוך מאיתנו את אותן הפתעות של הרגע האחרון, לעולם לא נדע להיכן יובילו הצעדים הבאים. תמיד יהיה זה רק צעד אחד, הצעד הראשון. אילו היו שואלים לדעתנו, סביר להניח שהיינו מעדיפים לקחת את החיים בקבלנות. כך נהיה מתוכננים יותר. נזמין חומרים מראש, נערוך לוח זמנים, פגישות, התרחשויות, החלטות, וגם התרחבות עתידית. אין סיבה להתנהל מתוך בלגאן תמידי, כשאף פעם אינך מסוגל לתכנן אפילו רגע מראש. אז מדוע באמת שלא לאמץ את השיטות החכמות שמצליחות בכל כך הרבה מקומות בעולם?!?
 
המשך יבוא…
 
כשאומרים בעולם כמו שלנו 'התחלה', יש למילה הזו המשך. אחרי הראשית מתפשטת הדרך לכיוון האחרית. פתיחה תוביל בהכרח להתפתחות. אם לא, משהו כאן לא בסדר.
 
אף אדם נורמאלי איננו מחבב התעסקות נעדרת תכלית. מהסיבה הזו, כבר בתחילת העבודה, משתדלים להציג תוצאה. אפילו רחוקה מהמציאות, נעדרת בסיס של ממש, העיקר תוצאה. קצה חוט להיאחז בו במרחב הזמן והמקום.
 
גם חובב פאזלים מושבע, שעשרת אלפים חלקיקים זעירים זהים עד אימה, וסתמיים להפליא, מציתים את יצריו האתגריים, מוכרח לראות קודם את התמונה המושלמת על חזית המארז. כך זה ייראה, קדימה לעבודה.
 
במציאות שכזו, בה יוצרים פאזלים מתוך תמונה, מעצבים חדר על פי תוכנית מוקדמת, וצועדים על פי תסריט כתוב מראש. נוהגת האנושות לסמן מטרות ורק אחר כך לצעוד אליהן. על ההתקדמות לומדים מתוך השוואה, מיקום במרחב בהתחשב בתחנה הסופית. ההרגל הזה הוא שיצר בנו את האינסטינקט המובנה, לסובב בכל רגע נתון את הראש במאה שמונים מעלות, ולבחון, כמה התקדמתי.
 
ומה קורה במקרה שכזה: צעדת יום שלם, מעלות השחר ועד השקיעה. בדמיונך חלפת על פני ארצות, צלחת אגמים, והעפלת במעלה הרים. בדמדומי חמה, מסתובב ראשך מאליו, מבקש לאמוד את היקף ההצלחה. אך אבוי, מאומה, רגליך נטועות באותה נקודה, כאילו לא עשית כלום. לשווא צעדת, לחינם התייגעת, לריק הזעת. אהה…
 
הסוד של בראשית
 
החוויה הטראגית הזו, בעיקרה – כך סביר להניח, במעונו של כל צועד ממוצע. כל אחד מאיתנו חווה אי פעם אם לא פעמים אין מספר, את הרגעים המתסכלים של ההכרה שמאומה לא אירע. ובנקודה הזו בדיוק עושה הצועד הנבוך סטופ, אומר 'פוס' ויוצא לבירורים. מי אשם, מי הגורמים, ומדוע זה אירע. בדרך כלל אין לאף אחד תשובה.
 
הפשר האמיתי נעוץ בסודה של הבריאה.
 
תורתנו הקדושה פותחת במילת הנצח 'בראשית'. הבראשית הזה מגלם בתוכו את התורה כולה, כך מובא בספרים הקדושים. רבי שמעון בר יוחאי גילה על יסוד התיבה הזו שבעים תיקונים. ייחודים וסודות עליונים, הררים של ממש שתלויים כולם במילה אחת 'בראשית'.
 
לא יתכן שהמילה המשמעותית הזו, או ההגדרה שמתלווה אליה 'חידוש העולם', מסכמת רק את בריאת העולם הזה. מעשי בראשית, מעבר לכך שהם יצרו את השמים הארץ ואת האוכלוסייה המתקיימת ביניהם, יצרו גם את עולמות הרוח, או בהגדרה מקוצרת 'עולם הבא'.
 
המילה 'בראשית', מגלמת בתוכה בריאה של שני עולמות: עולם הזה ועולם הבא.
 
העולמות הללו, כמה שבאופיים שונים הם עד כדי קיצוניות – האחד חומרי והאחר רוחני, האחד מוגבל בכל חוק טבע אפשרי, והאחר נעדר גבול ונצחי. בכל זאת, דווקא שניהם יחד יוצרים שלמות אחת, תכלית מעשה שמים וארץ.
 
העולם הזה הוא ההתחלה, והעולם הבא המשך. את ההתחלות כולן עושים דווקא כאן בעולם החומר. בעולם הזה בתוך גבולות של זמן ומקום, בתוך גופים של בשר גידים ועצמות, ובין אנשים בעלי דעות כל כך שונות, כאן, ורק כאן אפשרי ליצור התחלות חדשות. ההמשך יבוא תמיד מלמעלה.
 
'לא עליך המלאכה לגמור' אמרו לנו חז"ל, ובכל זאת 'אי אתה רשאי להיבטל ממנה'. את המלאכה מתחילים כאן, בעולם של 'ששת ימים תעשה מלאכתך'. מה שיקרה ביום השביעי כלומר, במה שמעבר ליכולותיך, זה שייך כבר 'להשם אלוקיך'.
 
'כל ההתחלות קשות'. להתחיל זה אומר לעשות צעד ראשון, לפרוץ. ההתחלה היא מפגש ראשוני עם התנגדות. העולם הזה מטבעו מתנגד לכל שינוי. הוא מקובע וחסר גמישות, משום שהוא חומרי ומצומצם בגזירה אלוקית. בלתי אפשרי לעשות כאן משהו בלי להיתקל בהתנגדות. ההתנגדות היא יסוד הבריאה, סוד קיומו של עולם החומר במרחבי האינסוף. את ההתחלות השאירו לנו לעשות, משום שרק את המעט הזה יש ביכולתו של ילוד אישה ליצור. שלמות שייכת לעולם אחר לגמרי, עולם אלוקי, עולם נצחי.
 
החיים כסרט נע
 
אם ננסה לרדת לשפה קצת יותר מדוברת, ננסח את זה כך: העולם הזה כמו סרט נע. בנקודה כלשהי עולים עליו חלקים הדורשים תיקון, כאן מתחילה העבודה. בהמשך, כשהסתיימה המלאכה בנקודה איקס, עובר המוצר לנקודה אחרת, בסופו של מסלול הוא יוצא את המפעל שלם ומוכן. אם נמקד מבט רק על נקודת ההתחלה, הרי שהעובדים הממונים על אותה תחנה עלולים להיות ממש מתוסכלים. מבוקר ועד ערב פוגשים הם רק חפצים שבורים, חלקיקים נטולי משמעות, אף פעם אין רואים שם משהו שלם ואמיתי.
 
בנקודה הזו בדיוק נטועות רגלינו. בתחנה הראשונה בה עולים על המסלול כל שברי הכלים. בשפה שלנו אלו הם מידות ויצרים, נטיות ומחשבות, יחסים ומקרים, וכל מה שממלא את עולמו הממוצע של אדם מן השורה. אף פעם לא ראינו משהו שלם, כמעט תמיד התחלנו, הצלחנו טיפ טיפה, אולי משכנו עוד קצת, ואז באה מין רוח סערה, תקופה מבולבלת או תרחיש בלתי צפוי, וההתחלה נעלמה כאילו מעולם לא הייתה.
 
בדרך כלל התנהלות שכזו מוגדרת אצלנו ככישלון חרוץ. כמה פעמים אפשר לקבל החלטות, לנסות קצת, ולהיזכר אחרי שבוע שבעצם נתקענו כבר מזמן היכנשהו? כמה פעמים אפשר לקום ולקבוע שמהיום נושא הקימה בבוקר יעבור שיני מהותי, יעלה על מסלול נורמאלי ויניב תוצאות של ממש, וכעבור שבוע או יותר לסכם את היוזמה החדשה כמשהו שהצליח באופן חלקי ומטה?
 
אם ציפינו לראות את העולם הזה כיצירה קבלנית, טעינו. כאן בונים, נכון. כאן חופרים, גם כן נכון. ובשום אופן לא רואים כאן תוצאות. מבנים מושלמים קיימים רק בתוכנות תלת מימד מתקדמות. פרויקטים בעלי תאריך סיום יכולים להתקיים רק בטפסי 'זכרון דברים' בין חברות. אצלנו בחיים, מתחלקת העבודה באופן ברור בין העולם הזה לעולם הבא.
 
כאן נעשות התחלות. עבור החלק המשמעותי הזה ביצירת העולם השלם באנו הנה, כגופים חומריים, לעשות את העבודה שאף מלאך או גוף רוחני איננו מסוגל לעשות. עבור ההתחלה באנו, ואת השלמות נמצא שם, מעבר לזמן ולמקום, מעבר לסף החיים.
 
את החיים קיבע עבורנו בורא עולם בתוך רצף צפוף של זמן. שנים, חודשים, שעות, דקות ורגעים דקיקים של שניות בודדות. לכל נקודת זמן יש הזדמנות חדשה. אם נשכיל לנצל אותה נעשה שם התחלה חדשה, התחלה של משהו טוב בלי לחשוב מה ייצא ממנה, התחלה לשם התחלה – כי את ההמשך עושה מישהו אחר, במקום ובזמן אחר.