חיים רק פעם אחת

 

 

אחת הבעיות העיקריות שבן דורנו מתלבט בה, היא השיעמום.

 

על אף האפשרויות הבלתי מוגבלות הקיימות כיום, הכל נראה אפור וחוזר על עצמו. הימים והמאורעות דומים והחברה שמסביב נראית חד גונית ובלתי משתנה. עבודתו של אדם מן השורה אינה מעמידה בפניו אתגרים חדשים לבקרים, לפיכך הוא קם משנתו ומצפה שיארע באותו יום איזה אירוע חורג מן השגרה, אולי חיכוך בין העובדים או עימות כלשהו עם המנהל.

 

לא רק חיי היום יום נראים אחידים, גם עולמנו הרוחני נראה כך לעיתים, המצוות והתפילות חוזרות על עצמן. צורת הביצוע שלהן זהה בכל ימות השנה, הנחת התפילין של אתמול זהה לשל היום, והתפילה היא אותה התפילה הנאמרת מאותו סידור כפי שהיה אתמול ולפני שנה. אט אט משתלטת השגרה על מקיים המצוות, התלהבותו פגה, ידיו מניחות את התפילין, שפתותיו ממלמלות את המילים, אולם מחשבותיו משוטטות ממנו והלאה "מלומדה"…

 

מאושרים היו חיינו אילו גילינו בהם חידושים על כל צעד ושעל, ואסירי תודה היינו אילו היו מגלים את עינינו לראות את ההזדמנויות החד פעמיות המצויות סביבנו. לדעת שלמרות הכל קיים עולם ערכי רחב ומגוון שבו דבר אינו חוזר על עצמו וחד פעמיותו בולטת בכל תחומיו.

 

כשמגיע אדם לביקור בסין, ממבט ראשון נראים לו כל הסינים כתאומים זהים, או כבני משפחה אחת. זו תהיה גם התרשמותו של סיני בעת שגיע לביקור בארץ אחרת. ברור שכך זה נראה רק במבט שטחי, והתבוננות מועטה תגלה שינויים בולטים בין אדם לאדם. ואף על פי כן הדמיון בין בני אדם רב מן השונה והמפריד ביניהם, באשר השינויים בצורתם החיצונים הם מזעריים. לכל בני האדם יש גפיים, עיניים, אף ואזניים, יכולים הם להינשא זה לזה וללדת ילדים אף עם בני גזע אחר.

 

גם תעסוקתם של בני האדם בעיקרה זהה היא. אנשים שואפים לצבור רכוש. לעסוק בעסקי אכילה וחיי משפחה. בני האדם מטבעם זקוקים להערכה חברתית ויש בהם צמאון לדבר אמת, להתרחק מן השקר, ולשאוף להיות מוסריים יותר. כיון שמניעיהם הראשיים של בני אדם שוים פחות או יותר, הצטבר ידע בתורת הפסיכולוגיה, שבעזרתו ניתן לשער מה תהיה התנהגותו של אדם בתנאי קיום וחברה.

 

ידע זה הנרכש מתוך התבוננות בהתנהגותם של אלפי אנשים, מאפשר להסיק מסקנות לגבי התנהגותם של מליארדי בני אדם. סקרי דעת קהל, הנערכים לפני בחירות, נעשים באמצעות מידגמים של אלפי אנשים בלבד, אך נותנים כמעט במדוייק את התמונה הנכונה לתוצאות שתהיינה בבחירות במדינות בנות מאות מליוני אנשים, וכל זאת משום שהדומה והשוה, רב על השונה ביניהם.

 

מעלות מרובות לדמיון בין בני אנוש. הוא מאחד קהילות שלמות מבחינה חברתית, מאפשר לספק תרבות ולימודים, תקשורת וצרכי רפואה בכמויות אדירות במליוני עותקים. אולם אליה וקוץ בה – לעיתים ההתייחסות אל השוה והדומה בין בני האדם, מאבדת את הרגישות ליחיד ולצרכיו היחודיים. זאת ועוד, על אף הדמיון בין הבריות, חש כל אדם שהאינדיבידואליות שלו חשובה לו.

 

הוא שונה מכל האחרים, הוא הקרוב אל עצמו רואה את ההבדל הקטן בסדר גודל שונה ממה שאחרים רואים אותו, ומצפה שגם החברה סביב, תכיר בייחודיות החיובית שלו. תפיסות עולם שונות על מעמד האדם בחברה, היחיד בקרב ההמון, עלו וירדו בתרבות האנושית. הייקבע ערכו של אדם יחסית למספר האנשים בעולם, או שיש להתייחס אל כל אדם כישות נפרדת וייחודית ללא השוואה  ויחס למספר יושבי תבל?

 

היהדות רואה כל אדם כישות בפני עצמה, וישות זו שוה בחשיבותה לעולם ומלואו.

 

ביטוי בולט לכך מצאנו במשנה (מסכת סנהדרין דף לז, ע"א): "…ולהגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם…" כלומר, אף שכל בני המין האנושי הם בניו של אדם הראשון, ברא הקב"ה את כל אחד מבני האדם, עד סוף הדורות, שונה מחברו, והשוני החיצוני הוא ביטוי לשוני הערכי פנימי שביניהם.

 

ביטוי נוסף לכך מצאנו גם בלשון הקודש שהרי אין בשפתנו הטיה ברבים למילה "אדם", אין אומרים "אדמים" אלא בני אדם. ללמדך שהאדם מציאות ייחודית הוא ואינו "מספר" העשוי להכפיל לרבים. הערכת כל יחיד כעולם מלא, נובעת מקו החשיבה שכל אחד מאיתנו בא למלא בעולמנו תפקיד ייחודי, שנועד אך ורק לו, ושאישיותו נוצרה על ידי הבורא עם נתונים שיעשו אותו כשיר לביצוע התפקיד המוטל על כתפיו, אם רק ירצה בכך…

 

תפיסת האדם כאחד ולא כחלק מהאנושות בכללותה נובעת באפיון האדם "כצלם אלוקים" שבריאתו יש בה דמיון כלשהו לבורא, וכשם שהבורא יחיד ומיוחד ואין בלתו, כך גם ברא הקב"ה את האדם כדמות ייחודית שאין דומה לה בין בני האדם האחרים.

 

מספרים שכאשר הרבי שניאור זלמן מלאדי, "בעל התניא" זצ"ל, ישב בבית הסוהר, פנה אליו מפקד הכלא ושאל: "אמור לי רבי, כאשר אלוקים קרא לעבר אדם הראשון "איכה", האומנם לא ידע היכן הוא נמצא?"

 

ענה לו הרבי: "התשובה לשאלתך טמונה בדבריו של אדם הראשון, כאשר הבורא שאל: "…המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו, אכלת?" השיב האדם: "האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". כלומר, נגררתי אחריה. כך גם עונה האישה לשאלת הבורא, למה עשתה זאת: "ותאמר האישה, הנחש השיאני ואוכל". כלומר, נגררתי אחריו.

 

הדגיש הרבי: "זו היתה כוונה הבורא בשאלת "איכה", מדוע נגררת? היכן אישיותך העצמאית? הרי נבראת יחידי כדי שתאמר בשבילי נברא העולם! ולא כדי שתגרר אחרי אחרים". הוסיף הרבי ואמר: "דע לך, שלא רק את האדם הראשון שואל הקב"ה "איכה", אלא כל אדם בכל דור נשאל על ידי הקב"ה אותה שאלה נצחית: "איכה"? אתה אוכל וישן ומתלבש כמו כולם, רצונותיך ודחפיך הם כמו של כולם, אז היכן אישיותך העצמאית? "איכה"?…

 

בואנו לעולם הוא על רקע צפייתו של האלוקים, לראות את יישום התפקיד שהטיל עלינו, האמור להתיישם דווקא עם הכישורים הייחודיים שנתן לכל אחד מאיתנו, ודווקא בתנאי הסביבה שבה אנו מצויים. השאלה היא רק – האומנם מוציאים אנו אל הפועל את הפוטנציאל הייחודי הגנוז בכל אחד מאיתנו? אבותינו אברהם יצחק ויעקב אכן עשו זאת בצורה משולמת. אנו מביעים זאת בתפילת ‘שמונה עשרה’, בה אנו מתייחסים אל הבורא כאל "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב", נשים לב כי הביטוי "אלוקי" חוזר על עצמו שלוש פעמים, מלבד מה שכבר כתוב קודם לזה "אלוקינו ואלוקי אבותינו". והרי זה מלמדנו כי כל אחד מן האבות ראה את האלוקים בזוית ראיה ייחודית לו ובהתאם לראיה זו עבד את הבורא, בדרכו שלו.

 

דוגמא אישית זו שהראו לנו כל אחד מאבותינו, מחייבת גם אותנו, למרות שקטונו מהם אלפי מונים. וכן כותב ה"אור החיים" הקדוש על הפסוק "ואהבת את ה’ אלוקיך…"(דברים ו’, ה): "שעל ידי אהבת ה’ ישיג הדרגה זו, שיהיה ה’ מייחד שמו עליו ביחוד. כדרך אומרו "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב" ופירשו שכל אחד ראוי בפני עצמו שיתייחד שם אלוקותו עליו…"

 

קירבה ייחודית יש לכל אדם אל בוראו, לכל אדם גם יצר הרע שלו, המונעו מלבצע את מלאכתו הבלעדית, והוא מעמיד את כל אדם בנסיונות שגם הם "תפורים" בדיוק עליו. גם בתחום ידיעת התורה, שמור לכל אדם חלקו שלו, על כן אנו פונים בתפילתנו אל הבורא ומבקשים: "ותן חלקנו בתורתך" – כל יהודי וחלקו הייחודי בתורה, חלק המיועד מראש, מאז מתן תורה, אך ורק לו, הממתין לאותו אדם שיחשוף ויגלה אותו לעולם כולו.

 

 

החיים הם גשר עליו עובר אדם מלידתו ועד מותו מבטן אימו אל בטן האדמה מהבחינה הגשמית, ומעולם הנשמות אל העולם הבא מהבחינה הרוחנית. אולם קיים הבדל קוטבי בין גשר חיי הגוף, לגשר חיי הנשמה.

 

מעת היוולדו מתקדם הגוף לעבר המוות, הכיליון והחידלון, ובכל יום כמו נתלש דף מלוח חייו. סיום החיים הנראה כמאורע חד פעמי, מבטא למעשה את סופו של תהליך העובר על גופו של האדם בכל תקופת חייו, עד כי חדל לנשום, ולכן אומר התנא במשנה (אבות פ"ג, מ"א): "ולאן אתה הולך"…בהווה ולא בעתיד כפי שכתב בהמשך… "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".

 

לעומתו, הנשמה מסוגלת לתפוח ולגדול אם יקיים אדם מצוות, ואז בכל יום נוסף לה דף בלוח החיים, ואורה מתרבה בהתאם למעשים הטובים שעשה האדם. יתירה מכך, המוות הגופני מהוה עבור הנשמה "לידה" חדשה. אז היא משתחררת מכבלי הגוף ונכנסת לעולם הנשמות, העולם הבא, מקום אליו השתוקקה להגיע עוד מרגע שילובה בגוף.

 

אולם עצב מסויים מעורב ב"לידה" זו, משום שבמעברה לעולם הבא מסתיימת באופן חד משמעי, מסכת העשיה שלה. מה שניתן היה לעשות לפני ה"לידה" החדשה, אי אפשר לעשות בעולם הבא. זאת משום שהעולם בו אנו חיים הוא עולם העשיה, והוא מהוה הזדמנות חד פעמית שניתנה לאדם כדי לפתח את כלי הקליטה הרוחניים שלו באמצעות קיום מצוות ומעשים טובים.

 

מכשירי פיתוח אלו שניתנו לאדם לפרק זמן קצוב, ניטלים ממנו לבלי שוב עם סיום תקופה זו. פרק זמן שבו חולף האדם על גשר החיים, הוא שיקבע את מעמדו ומצבו בעולם הבא לזמן בלתי מוגבל לנצח נצחים. מעשיו עלי אדמות הם העשויים להשפיע עד כמה יהיה קרוב לבורא, מה יהיו השגותיו והבנתו את האלוקים ועד כמה יהנה מקירבה רוחנית זו.

 

המשנה (מסכת אבות, פ"ד) קובעת כי: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", ובד בבד קובעת: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא". אומנם העולם הבא מקום הגמול הוא ואין לשער ולתאר את חשיבותו, אך אין תחליף להזדמנות החד פעמית שבחיי העולם הזה, שדרכו ובאמצעותו יוצר האדם את מעמדה הרוחני של נשמתו.

 

ביטוי לגישה זו ראינו אצל אברהם אבינו. אברהם נאבק עם סביבתו כולל הוריו, כדי להתקרב לבורא. לצורך זה הוא עמד בעשרה נסיונות קשים ומרים, נסיונות רגשיים ופיזיים, והנה לאחר שמל את עצמו לעת זיקנה כדי להסיר מחיצה אחרונה בדרך ההתקרבות אל הבורא, בא הקב"ה לבקרו. לכאורה, זה שיא ופסגת שאיפותיו של אברהם, אולם להפתעתו מעדיף אברהם להפסיק קשר זה, כדי להכניס אל ביתו שלוש דמויות הנראות כערבים עובדי עבודה זרה, וזאת משום שבעולמנו "עולם העשיה" יש להעדיף את העשיה ויצירת הכלים להתקרבותו של הבורא, על פני ההסתפקות בקיים, אף שהקיים הוא שיא השאיפות  – פגישה עם בורא העולם.

 

כמעט כל אדם עשוי להגיע בשלב מסויים להכרה שחייו הינם הזדמנות חד פעמית שאין להחמיצה. נתאר לעצמנו אדם המקבל ידיעה מעציבה שחייו עשויים להסתיים תוך תקופה קצרה. כמובן שהוא משנה את סדר העדיפויות שלו. את הזמן שנותר לו הוא מנצל לעיסוק בדברים רציניים ותכליתיים. בד בבד עם כתיבת הצוואה וארגון צרכי הקיום למשפחתו, הוא יתרכז בפעולות של הכנה לקראת מעברו ל"עולם הבא".

 

שונה ממנו אדם שבריאותו תקינה, הנמצא במיטב שנותיו וחי תחת הרושם שיום מותו עדיין רחוק. גם הוא מקיים מצוות, אך לא באותה הקפדה שמקיים זה שחייו קצרים. גם הוא אומנם אינו מבזבז זמנו אך אין זה מגיע עד כדי ניצול רגעיו ושניותיו במירב האפשרויות. ההבדל בין השניים נובע בעיקר מכך שהצעיר לימים חי בתחושה שאת מה שלא יספיק לבצע עתה, יוכל עוד לבצע בעתיד, בעוד שרעהו חש על בשרו שכל שעה שעוברת אין לה תחליף.

 

 

אכן, רבים האנשים המוכנים להתבטא, ואולי אף להכיר בכך, שאין חיים פעמיים (וכפי שאומרים בני העולם "חיים רק פעם אחת"), ושהחיים הינם מאורע חולף וחד פעמי שיש לנצלו לדברים ערכיים עד תום. אולם חיים אלו הרי הינם מורכבים מימים ומשנים, וגם אלו חולפים, עוברים ואינם שבים עוד. עיון במשנתה של היהדות מגלה שלכל יום תפקיד ייחודי משלו, והדמיון בין יום אחד למשנהו, אינו מפחית מערך ייחודיות זו, שיש לכל אדם בנפרד. אי לכך פעולות הנעשות ביום מסויים, אינן פותרות את האדם מלחזור ולעשותן גם למחרת. כמו כן, אי עשיה של פעולה מסויימת, אין אפשרות לתקנה על ידי עשייתה ביום אחר.

 

רעיון זה, של ראיית כל יום כיחידה בפני עצמה, מצוי בדברי ה"אור החיים" הקדוש בשם האריז"ל (בתחילת פרשת ויחי): "ואומנם ידעת מהתחלקות הנשמות לכמה ניצוצות…וכפי מספר הניצוצות של הצלם, כך מספר ימי חייו. והימים שעושה בהם המצוות, ניתקן הניצוץ של הצלם ההוא כנגד היום ההוא…כי אותם חלקי הנשמה, נקראים "ימים".

 

כיון שלכל יממה תפקיד משלה, נמצא שקיום המצוות ביום שלמחרת בא למלא התחייבות חדשה, שאין לה קשר עם המחוייבות של היום הקודם, על אף הדמיון בין צורות הקיום של המצוה. קיום המצוה למחרת לא ימלא את החסר שנותר יום קודם כשלא קויימה בו מצוה מסויימת.

 

השקפת עולם זו מבוטאת במשנה (פרקי אבות, פ"א מי"ד): "הוא (הלל) היה אומר: אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי". אומר רבינו יונה: "ואם לא עכשיו אימתי" שלא יאמר אני היום עסוק במלאכתי, למחר אפנה ואעסוק ואתקן את עצמי, כי שמא לא תפנה. ואפילו אם יפנה, היום ההוא חלף, עבר, ובטל אותו ממלאכת ה’ ולא יוכל לשלמו כל ימיו. כי כל הימים אשר הוא חי על האדמה חייב הוא לתקן עצמו ולעסוק במצוות, ואין לו רשות ליבטל ממלאכתו ואפילו שעה אחת".

 

ובנוסף, דברי המדרש מלמדים אותנו ש"יום" אינו רק פרק זמן שניתן לאדם, לנצלו לקיום מצוות, אלא שהוא מציאות רוחנית המצוה את האדם: "בצע המוטל עליך היום!".

 

לא זו בלבד שכל יום הינו יחידה חד פעמית שאינה קשורה ליום שלפניו או אחריו, אלא שגם האדם הוא בבחינת נולד מחדש בכל יום. ולכן נפסקו בשולחן-ערוך הלכות שמטרתן לבטא לידה מחודשת. מידי בוקר כשמתעורר אדם משנתו הוא חייב ליטול את ידיו "לפי שאדם כאשר קם ממיטתו שחרית, הוא כמו בריה חדשה, לעבודת הבורא יתברך שמו, לכן צריך להתקדש וליטול ידיו מן הכלי, כמו כהן, שהיה מקדש ידיו בכל יום מן הכיור קודם עבודתו". מדוע? אומר ה"חיי אדם": "כיון שנעשה כבריה חדשה".

 

הבחנו ש"יום" הוא הזדמנות חד פעמית שלא תשוב יותר, מתברר שאף רגע הוא הזדמנות חד פעמית, הנועד למלא תפקיד, ולהשאיר את רישומו על נשמת האדם. כה חשוב הוא הרגע ונחשב כיחידה בפני עצמה שהתורה חייבה לחלל שבת להצלת חיי אדם, גם כאשר ברור שלא יהיה יותר מאשר רגע אחד.

 

הרב אליהו דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" (ח"א, ע"מ 313) מדגים כיצד מושפעת הנשמה, במהלך חייה עלי אדמות, בכל דקת זמן. הנשמה פותחת כל רגע צוהר לקבלת השפעה רוחנית. צוהר זה נפתח רק לרגע אחד ונסגר מיד אחריו, חלק נוסף של הנשמה פותח את צוהרו ונסגר גם הוא, וכן כל רגע נפתח צוהר של חלקיק הנשמה. אל צוהר זה, אמורה לזרום רוחניות הנוצרת מקיום מצוות. רוחניות זו בונה ומעצבת את חלק הנשמה שהגיע תורה להיפתח באותו הרגע.

 

אולם אם לא קיים מצוה בעת שחלק הנשמה פתח צוהרו, הרי חלק זה לא קיבל השפעה ונשאר חשוך. וכל שכן אם עשה עבירה ח"ו באותו רגע, אותו חלק של הנשמה מקבל השפעה שלילית של טומאה.

 

אותו צוהר שהנשמה פתחה לרגע קט אינו משפיע על החלק שנפתח רגע קודם. משום שכל רגע מרגעי הנשמה, תכלית ייחודית שנקבעה בו ליישום, והתכלית שעבורה פועלת הנשמה ברגע מסויים לא היתה ולא תחזור על עצמה בכל רגע אחר מחיי האדם, ואף לא בחיי אדם אחר.

 

 

 (מתוך "עשרה נסיונות")