חכמה- דיבור

 

חוכמת המחקרים, שהוא בחינת חוכמת יון, הוא ההיפך מבחינת חוכמה שבקדושה, כי כל חוכמת ישראל הכשרים והצדיקים הוא שאפילו מי שזוכה לחוכמה גדולה ודעת אמיתית בידיעתו יתברך, הוא יודע בכל פעם התרחקותו יותר, כי זה עיקר החוכמה, שישכיל שהחוכמה רחוקה ממנו עדיין, בבחינת "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני". מכל שכן מי שדעתו קטנה עדיין, שהוא צריך בודאי לדעת כמה הוא רחוק מן החוכמה, בפרט מי שיודע שלא קידש את גופו עדיין בשלימות ועדיין יש לו שמץ מאיזה תאווה שלא שברה בשלימות, שבודאי אין דעתו שלימה עדיין, מכל שכן מי שיודע פגמיו ולכלוכיו בכל התאוות, שבודאי הוא צריך על כל פנים לדעת כמה הוא רחוק מהדעת השלימה של הצדיקים והכשרים האמיתיים.

 

וזה עיקר קדושת ישראל, שדרכם להמעיט ולהקטין את עצמם, בבחינת "כי אתם המעט מכל העמים", כמו שדרשו חז"ל. אבל החכמים להרע, שהם המחקרים, חכמי יון, הם ההיפך ממש מכל זה, כי דרכם שירוצו ויעופפו בחוכמתם לחקור ולדרוש במה שאין להם רשות כלל, והם מלוכלכים בכל הטינופים של כל התאוות, ומבקשים לחקור ולדעת בידיעת אלוקותו יתברך, ועל ידי זה באמת נבוכו ונתעו מאוד ובאו לכפירות גדולת, רחמא ליצלן, כי אי אפשר לדעת באלוקותו יתברך כי אם הקדושים והפרושים מכל התאוות וכן מתאוות הכבוד בתכלית האמת לאמיתו כמו אבות העולם, ושאר העולם צריכים רק להאמין בהם ובדבריהם הקדושים.

 

ועיקר הפגם תלוי בדיבור, כי על ידי פגם הדיבור, בפרט על ידי לשון הרע, מכל שכן כשמדברים לשון הרע על כשרים וצדיקים אמיתיים, על ידי זה עושים כנפיים לנחש, שהוא בחינת חוכמת יון, ועל ידי זה מתגבר בו חוכמות של שקר וכפירות וקושיות ועקמימיות שבלב הרבה, הנמשכים מבחינת חוכמת יון, שהוא עיקר זוהמת הנחש, ואז רוצה לעוף בחוכמתו ולחקור במה אין לו רשות, ושיתיישבו לו כל המבוכות והקושיות תיכף ומיד, ושיבין וידע כל דבר מה שאין שייך לו כלל, ועל ידי זה הוא מתרחק ביותר מהשם יתברך ומעבודתו הקדושה. וכן להיפך, עיקר התיקון על ידי דיבורים קדושים, שישמור את עצמו מעתה מדיבורים רעים וירבה לדבר דיבורים קדושים של תורה ותפילה, ובפרט להרבות בתפילה ובתחנונים ושיחה בינו לבין קונו, ועל ידי זה נעשים בחינת כנפיים של קדושה, שעל ידי זה מכניעים את הכנפיים של הנחש הנ"ל וזוכה להתקרב להשם יתברך.

 

 

 

כששאלו פעם את רבנו ז"ל למה לו להשתדל כל כך עם האפיקורסים, שהתקרבו אליו עד שנעשו בעלי תשובה כמו רבי הירש בער ולאנדא, ענה רבנו בתקיפות: "אלו ההולכים עם בתי ידיים רחבים (שרוולים רחבים כמנהג הימים ההם) יש בהם כאלו שנוטף מהם אפיקורסות, ובנוסף לכך הם גם טיפשים, אולם הם (האפיקורסים שחזרו בתשובה) לכל הפחות חכמים.

 

 

מספרים שבצעירותו של רבנו ז"ל אמר פעם למשמו, רבי שמעון, שהוא היה רוצה לנסוע ולגור בארץ אחרת, בהונגריה למשל, ששם אין מכירים אותו ושם יוכל לעבוד את ה’ בהסתר ובהיחבא, וגם כי שם יחלקו עליו יותר מאחר שלא מכירים אותו כנכד הבעל-שם-טוב ורבי נחמן מהורדנקע ז"ל.

 

אחרי כמה שנים כשלא עשה רבנו בנידון דבר, שאלו פעם רבי שמעון על זה, וענה לו רבנו: "פעלתי אצל השם יתברך שאף כאן ברוסיה, על אף שמכירים אותי וגם מפורסם אני כנכד הבעל-שם-טוב ז"ל, אף על פי כן יחלקו עלי".

 

 

רבי שמחה אביו של רבנו ז"ל היה מתבודד גדול מאוד מאוד, והיה נעלם מדי פעם לזמנים ארוכים מביתו. והנה לפני עיבורו של רבנו, לא ידעה זוגתו אם יגיע לשבת וכיון שכך פנתה לאימה הצדקנית מרת אדל, בת רבי ישראל הבעש"ט, לשאול ולבקש את עצתה. אימה נתנה לה כוונות מיוחדות שתכוונם בעת לישתה את הבצק לחלות והכנסתם לתנור לכבוד שבת. וכל זה היה ביום חמישי שקודם השבת.

 

כשלא עזר לה הדבר הלכה שוב בבוקר יום השישי לשאול בעצת אימה, ואז נתנה לה אימה כוונות אחרות שתכוונם בעת הדלקתה את הנרות לכבוד שבת שהיה זמן ניכר קודם השבת, ושוב לא עזר לה הדבר ולא ידעה היכן הוא.

 

ואז, במר ליבה, הלכה להשתטח על ציונו הקדוש של רבי ישראל הבעש"ט, ובתפילה לסבא שלה שאלה היכן בעלה? ושמעה קול האומר: אל תדאגי הוא יבוא עד השבת, הוא כבר בתוך התחום. וחזר הדבר. ואכן לכבוד שבת הגיע רבי שמחה ואז נפקדו בנשמת רבנו הקדוש.

 

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.