חלק ב-תורה ב- המשך

 

ושלמות הדיבור הוא בחינת לשון הקודש, כי כל לשונות העמים, הם חסרים ואין להם שלימות, כי נקראין לשון עילגים (ישעיה לב), ואין שלימות רק ללשון הקודש, ולשון הקודש הוא מקושר לשבת, בבחינת (שם נח): ודבר דבר – שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול (שבת קיג). בבחינת (במדבר ו): כה תברכו – בלשון הקודש (סוטה לח), שבלשון הקודש נכלל ברכה וקדושה. כי לשון הקודש מקושר לשבת, שנאמר בו ברכה וקדושה, כמו שכתוב (בראשית ב): ויברך ויקדש וכו’.

 

ועל כן, ע"י שלשון הקודש מקושר לשבת, על כן ע"י שלימות הדיבור, שהוא בחינת לשון הקודש, על ידי זה ממשיכין השמחה של שבת לששת ימי החול. כי ימי החול הם בחינת עצבות, ואפילו המצוות שעושין בימי החול, הם בחינת עצבות, כי ממ"ט שולטנותיה בימי החול (ח"ז תי’ יח ד’ לג ע"ב), ומט"ט הוא בחינת עבד, בחינת עצבות, אבל שבת הוא בחינת בן, ואז נייחא לעילאין ותתאין, ונתעורר שמחה, ואזי נתרוממין ונתעלין כל המצוות של ששת ימי החול מן העצבות, ונמשך עליהם מנוחה ושמחה, בבחינת (בראשית ה): ויולד בן ויקרא שמו נח לאמר, זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו, היינו בחינת שבת, שהיא בחינת בן, בחינת נח, נייחא דעילאין ותתאין (ע’ תיקון ע’ בסופו ובזוהר בראשית נח נט), שהוא מנחם ומשמח הכל מן העצבות, בחינת: זה ינחמנו וכו’.

 

וכשזוכין לבחינת לשון הקודש, שהוא מקושר לשבת, אזי ממשיכין על ידו את הקדושה והשמחה של שבת לששת ימי החול, כי מחמת שלשון הקודש מקושר לשבת, על כן נמשך על ידו השמחה של שבת לששת ימי החול. וזה: אל אלקים י"י דיבר (עם התיבות) מספר שמחה, כי ע"י שלימות הדיבור, שהוא לשון הקודש, נמשך שמחה כנ"ל:

 

ו

 

ועל ידי זה שממשיכין קדושה של שבת לששת ימי החול, על ידי זה נתגלה האחדות הפשוט יתברך. כי בששת ימי החול הם פעולות משתנות, שבכל יום נברא פעולה משונה, וזה כנגד השכל האנושי, להבין זאת בשכל האנושי, שפעולות משתנות יהיו נמשכין מאחד הפשות יתברך ויתעלה, כי בשכל האנושי אי אפשר להבין זאת. רק ע"י שבת, שאנו זוכין שנתן לנו השם יתברך מתנה גדולה, כמו שאמרו רז"ל (שבת י’ ע"ב): מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, על ידי זה נתגלה אחדות הפשוט. כי שבת מורה על אמונת היחוד, שאנו מאמינים שכל הפעולות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך, שברא כולם בששת ימי החול, ושבת בשבת.

 

נמצא, שע"י שבת, נתגלה אחדות הפשוט יתברך, והתגלות אחדות הפשוט זאת הבחינת יקרה מאד אפילו אצלו יתברך, כמו שמצינו: יחיד ורבים – הלכה כרבים (ברכות ט ולז), כי מחמת שהם רבים, שכל אחד יש בו דעה משונה, בחינת פעולות משתנות, וכשהם מסכימים יחד לדעת אחד, נמצא בחינת פעולות משתנות נעשה בחינת אחדות הפשוט, שזה יקר מאד בעיניו יתברך, ועל כן הלכה כמותם. וגם כדי שלא להרבות מחלוקת בישראל, כי אם לא כן, כל יחיד ויחיד יאמר כדעתו, ואין לדבר סוף, ויתרבו מחלוקת בישראל, (ע’ ב"מ נט ע"ב), שאין זה רצונו יתברך, כי רצונו רק בבחינת אחדות הפשוט, כי כשנתגלה בחינת אחדות הפשוט למטה, גם למעלה נתגלה אחדות הפשוט יתברך, בבחינת: אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. שעל ידי אחדות שנתגלה בישראל למטה, נתגלה אחדותו הפשוט יתברך למעלה: