חלק ב-תורה ד- המשך

ליקוטי מוהר"ן תנינא - תורה ד - המשך - ודע, שאפילו כשמכניעין וסותרין דעות חכמי הטבע, ומשפילין אותם, אעפי"כ אם אין התגלות הרצון חזק ותקיף, דהיינו שעדיין יש ספק ברצון...

2 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 07.04.21

ליקוטי מוהר"ן תנינא
 
 
תורה ד – (המשך)
 
וביום הביכורים, בהקריבכם מנחה חדשה לה’ בשבועותיכם, מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו: (במדבר כח)
 
 
ודע, שאפילו כשמכניעין וסותרין דעות חכמי הטבע, ומשפילין אותם, אעפי"כ אם אין התגלות הרצון חזק ותקיף, דהיינו שעדיין יש ספק ברצון, שאינו מבורר בבירור חזק שמתנהג רק ע"פ הרצון, אעפ"י שחכמת הטבע נכנעת, אעפי"כ מאחר שהרצון אינו חזק, עדיין יש יכולת ח"ו למצח הנחש, חכמת הטבע, שיחזור ויתעורר ויתגבר כבתחילה, וגם על זה צריכין כח הצדקה, כי הצדקה מועילת תמיד ועומדת תמיד כנגד מצח הנחש כנ"ל:
 
וזה פירוש: רב יהודא הינדואה מישתעי: זימנא חדא הוה אזלינא בספינתא וחזינא ההוא אבן טבא דהדר ליה תנינא, ונחת בר אמוראי לאתויה. אתא תנינא, קא בעי בלע לספינתא. אתא ציפרא פושקנצא, פסקיה לרישיה. איתהפיכו מיא והוו דמא. אתא תנינא חבריה, שקליה ותליא לה ואחיה. הדר אתי, קא בעי בלעה לספינתא. הדר אתי ציפרא (פושקנצא), פסקה לרישיה, שקליה לההוא אבן טבא, שדיה לספינתא. הוה ציפרא מליחי בהדן, אותבינהו עלייהו, שקלוהו ופרחו להו בהדיה: (ב"ב עד עד, ע"ב)
 
רשב"ם: וחזינא ההוא אבן טבא – לתוך הים והדרא ליה תנינא. הכי גרסינן אתא ההוא תנינא, רגש וקא בעי למבלע ספינתא. אתא פושקנצא – עורב נקבה. וקטעיה לרישא דתנינא. איתהפכו מיה והוו דמא – מרוב דם שהיה גדול הרבה. הדר קא בעי לטבועי לספינתא, אתא ההוא פושקנצא וקטליה, ואזל בר אמוראי וקטליה, ואזל בר אמוראי ושקליה לההוא אבן טבא, ותלינהו להנא צפרי – לנסות אם יחיו, וחיו. ופרחו להו בהדי – ההוא אבן:
 
זימנא חדא אזלינא בספינתא – זה בחינת שורש הרצון, ששם קבורת משה, שנסתלק בשורש הרצון כנ"ל. וזה בחינת ספינתא, בחינת (דברים לג): כי שם חלקת מחוקק ספון. וחזינא ההוא אבן טבא דהדר ליה תנינא – היינו בחינת: אבן שלימה רצונו, בחינת הרצון הנ"ל. דהדר ליה תנינא – זה מצח הנחש, שמסבב ומתגבר על הרצון כנ"ל. ונחת בר אמוראי לאיתויה – היינו בחינת החכם שבקדושה, בחינת (משלי ז’): אמור לחכמה אחותי את, שהחכם שבקדושה רצה להתגבר ולהעלות הרצון, לקשרו לשורש הרצון כנ"ל. אתא תנינא קא בעי בלע לספינתא – היינו שבא בחינת מצח הנחש, שורש חכמת הטבע, ורצה לבלוע הספינה, בחינת שורש הרצון, בחינת: כי שם חלקת מחוקק ספון, כי מצח הנחש רצה להתגבר גם בשורש הרצון, להטיל פגם וכפירה שם ח"ו כנ"ל. אתא פושקנצא – היינו עורב, פסקיה לרישיה. פירוש, שבא בחינת עורב, דהיינו צדקה כנ"ל, כי עיקר עבודת הצדקה – בבחינת עורב, בחינת: ואת העורבים צויתי וכו’, להפוך אכזריות לרחמנות, ועל ידי זה מתגברים על מצח הנחש, חכמת הטבע כנ"ל, כי מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא כנ"ל.
 
    

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה