חלק ב-תורה ה- המשך

ליקוטי מוהר"ן תנינא - תורה ה - המשך - ב - המשך - וזהו מה שאמרו רז"ל (שבת עז ע"ב): מאי טעמא עיזֵי מסגן ברישא והדר אמרי? כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא. עיזֵי...

2 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 07.04.21

ליקוטי מוהר"ן תנינא
 
 
תורה ה – (המשך)
 
תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב: (תהלים פא)
 
ב – (המשך)
 
וזהו מה שאמרו רז"ל (שבת עז ע"ב): מאי טעמא עיזֵי מסגן ברישא והדר אמרי? כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא. עיזֵי, זה בחינת אמונה. בחינת (תהלים צג): לבש ה’ עוז התאזר, בחינת (ישעי’ יא): והיה צדק אזור מתניו, ואמונה אזור כו’. והדר אמרי – אמרי בחינת הרפואה, בחינת (שם נז): אמר ה’ ורפאתיו, וזהו "אמר", ראשי תיבות: א’ש מ’ים ר’וח, שמשם הרפואה.
 
היינו מפני מה עיקר הרפואה ע"י אמונה, כי צריך להקדים אמונה בתחילה, ואח"כ זוכין לרפואה? והשיב: כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא. היינו, כי זה הוא בחינת בריאת העולם, שברישא חשוכא וכו’, כי עיקר גידול האמונה – ע"י העצה, שהיא בחינת: מגלה עמוקות מני חושך, כי אין האמונה נגדלת בשלימות, רק באור היום, ועל כן צריכין לקבל הרפואה רק ע"י אמונה, כי צמיחת הרפואה היא רק באור היום, בבחינת: אז יבקע כשחר אורך וכו’, כנ"ל:
 
ג
 
ולדלות ולגלות המים הנ"ל, דהיינו העצות, לזה צריכין איש תבונות, בבחינת: מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה. וזה שכתוב (דברים לב): כי גוי אובד עצות המה, האין בהם תבונה, כי כשאין תבונה, עצתו אבודה, כי התגלות העצה – ע"י איש תבונה כנ"ל.
 
ואיש תבונות הוא מי שיש לו נשמה, בבחינת (איוב לב): ונשמת שדי תבינם. וצריך לזכך ולצחצח הנשמה, וזה נעשה ע"י שממשיך המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שזה בחינת שדי, שהוא בחינת צמצום, כי שדי – על שם שאמר לעולמו די (כמובא בפירש"י פ’ מקץ, וע’ ב"ר פ"ה ופ’ מו, חגיגה י"ב), ועל ידי זה מצחצח הנשמה, וזהו ונשמת שדי תבינם, שע"י בחינת שדי, דהיינו המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, על ידי זה מצחצח הנשמה, ואזי הוא איש תבונות כנ"ל.
 
כי ע"י המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, דהיינו לתוך גופים, על ידי זה נופל ונתרבה פרנסתו, כי כשממשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים, דהיינו לתוך גופים, זה בחינת בריאה, כי נעשה עתה בריאה חדשה ע"י חיבור רוחניות אלקות עם הגוף והצמצום, שזה עיקר הבריאה, ואזי תיכף כשנעשה איזה בריאה, אזי השם יתברך נותן פרנסה תיכף. כי השם יתברך מפרנס מקרני ראמים עד ביצי כינים (ע"ז ג ע"ב), ותיכף שיש בריאה, תיכף השם יתברך נותן פרנסה, כי הנשמה לבד אינה צריכה פרנסה, וכן הגוף לבד אינו צריך גם כן פרנסה, ועיקר צורך הפרנסה הוא רק כשנתחבר הנשמה עם הגוף, דהיינו שיתופא דנפשא ובישרא, אז צריכין פרנסה, ועל כן ע"י שממשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים וגופים, שזה בחינת בריאה, בחינת שיתופא דנפשא וגופא, על ידי זה נתרבה ונכפל פרנסתו, כי תיכף כשיש בריאה, נותן השם יתברך פרנסה כנ"ל.
 
וזה בחינת (ברכות סג): כל המשתף שם שמים בצערו – דהיינו שממשיך ומשתף רוחניות אלקות לתוך הצמצום, שהוא בחינת צער, אזי, כופליו לו פרנסתו, כי על ידי זה נתרבה הפרנסה כנ"ל. שנאמר והיה שדי בְּצָרֶיךָ וכסף תועפות לך. שדי זה בחינות הצמצום, בחינות המשכת רוחניות אלקות לתוך הצמצום, בחינת משתף שם שמי בצערו – על ידי זה: וכסף תועפות לך, היינו ריבוי הפרנסה כנ"ל, ועל ידי הפרנסה הוא מצחצח נפשו, כי אכילת הצדיק הוא רק בשביל הנשמה, כמו שכתוב (משלי יג): צדיק אוכל לשובע נפשו, ושביעת הנפש זה בחינת הצחצחות, שמצחצח נשמתו על ידי אכילתו, בבחינת (ישעיה נח): והִשׂבִּיע בצחצחות נפשך. ואזי, כשמצחצח נשמתו, אזי הוא איש תבונות, בחינת: ונשמת שדי תבינם כנ"ל. ועל ידי זה נתגלין העצות כנ"ל, ומשם גדלה האמונה וכו’ כנ"ל.  

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה