חלק ב-תורה ח תקעו תוכחה

 

אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב (ויקרא יט): הוכח תוכיח את עמיתך, אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח, כמו שאמר רבי עקיבא  (ערכין טז ע"ב): תמה אני, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשיו, כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו, כי ע"י תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומידות רעות של האנשים שהוא מוכיחם. כמו כשמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח רע, כמו כן, ע"י תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, על ידי זה מזיזין ומעוררין הריח רע של המעשים רעים ומידות רעות של האנשים שמוכיחם, ועל כן הוא מבאיש ריחם, ועל ידי זה הוא מחליש את הנשמות שלהם, ועל ידי זה נפסק השפע מכל העולמות התלויים באלו הנשמות.

 

כי עיקר יניקת הנשמה הוא מהריח, כמו שאמרו רז"ל (ברכות מג ע"ב): מנין שמברכין על הריח? שנאמר כל הנשמה תהלל יה, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף? הוי אומר: זה הריח. ועל כן ע"י זה המוכיח, שהוא מבאיש ריחם, על ידי זה נחלשת הנשמה, שיניקתה מהריח כנ"ל, וממילא נפסק השפע מכל העולמות התלויים בהם, אבל כשהמוכיח ראוי להוכיח, אזי אדרבא, הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות על ידי תוכחתו, כי התוכחה צריכה להיות בבחינת התוכחה של משה, שהוכיח את ישראל על מעשה העגל, שעל ידי תוכחתו נתן בהם ריח טוב, בבחינת (שיר השירים א): נרדי נתן ריחו, הנאמר על מעשה העגל.