חלק ב-תורה כח- כט- ל

דע, שיש חילוקים בין התורות, כי יש תורה שלא ניתנה אפילו לדרוש, ויש תורה שניתנה לדרוש ולא ניתנה לכתוב. ויש שניתנה לכתוב, וכמו שמצינו שאמרו רז"ל (גיטין ס ע"ב): דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב וכו’. ומי שיודע להבחין ולהכיר בין התורות, איזהו ניתנה לכתוב, ואיזהו לא ניתנה לכתוב – הוא יכול להכיר את איש ישראלי בין האומות, ואפילו אם אחד מישראל עומד בין כמה אומות, יכול להכירו. וסוד זה מרומז בפסוק (הושע ח): אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו, היינו כשכותבין רובי תורתי, היינו רב יותר מהראוי, דהיינו שכותבין מה שלא ניתן לכתוב כנ"ל, אזי כמו זר נחשבו, היינו שאין יוכל להכיר את הישראל, וכמו זר נחשב אצלו, שנדמה לו לזר ולנכרי, וכן להיפך, שיוכל לטעות על הנכרי שהוא ישראל כנ"ל.

 

כי עיקר ההבדל שבין ישראל לאומות הוא בבחינת מה שלא ניתן לכתוב, בחינת תורה שבע"פ, כמו דאיתא, שבשביל זה ניתנה תורה שבע"פ, מחמת שצפה שיהיו ישראל בגלות, ויעתיקו האומות לעצמן תורה שבכתב, על כן נתן לנו תורה שבע"פ, שזה אינם יכולים להעתיק, מחמת שהוא בעל פה.

 

נמצא, שעיקר ההבדל והיתרון של ישראל על האומות הוא בבחינת תורה שבע"פ, שלא ניתן לכתוב. ויש בכל אחד ואחד מישראל חלק מבחינת תורה שבע"פ שלא ניתן לכתוב, ועל כן כי שמכיר בין התורות שניתנו לכתוב ושלא ניתנו לכתוב, הוא יכול להכיר בין ישראל לאומות, כי זח עיקר הבדלם כנ"ל:

 

 

תורה כט

 

כשאירע שאלה בבית האדם ע"י תערובת איסור בהיתר, ואין בהיתר כדי לבטל את האיסור – בזה מראין לו שפגם באיזהו יחוד של מעלה, כי כל היחודים והזיווגים הם בחינת ביטול איסור. וזה בחינת: ואמר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות, נמצא, שמאיסור נעשה היתר, כי בתחילה היא ארוסה, ואז היא אסורה, ואח"כ נעשית היתר בנשואין. ועל כן גם בזיווג התחתון של זה העולם נאמר (תהלים סח): אלקים מושיב יחידים ביתה, היינו זיווגים, כמו שדרשו רז"ל (סוטה ב) זה הפסוק לענין זיווגים, אזי: מוציא אסירים בכושרות, היינו שנעשה האיסור כשר והיתר, בחינת ביטול האיסור כנ"ל. ועל כן כשאין נתבטל האיסור, והשאלה אסורה, היא סימן שפגם ביחוד של מעלה, כי היחוד הוא בחינת ביטול האיסור כנ"ל:

 

 

 

כשבא ספר חדש לעולם, וזה מבואר אצלנו שיש חידושים שנעשין ע"י דמעות (כמובא בסימן רסב), אזי אלו הדמעות של החידושין, שמהם נעשה הספר החדש, הם עומדים כנגד גזרות האומות, ומבטלן:

 

והדבר מבואר, כי כל כוחם היא מן הדמעות של עשו, ועל כן כשיש אלו הדמעות הנ"ל, הםעומדים כנגדם ומבטלן. וזה אותיות "בכיה" – ראשי תיבות: ב’ני י’שראל כ’חול ה’ים (הושע ב) – מה חול הים מגן מן גלי הים שלא ישטפו העולם, כן בני ישראל מגן עליהם הבכיה והדמעות כנגד גזרות האומות כנ"ל. וזה: והיה מִסְפַּר בני ישראל כחול הים – מִסְפַּר היינו מִסֵּפֶר הנ"ל, משם בני ישראל כחול הים, היינו בכיה ודמעות של החידושין שבספר, שמגן עליהם כנ"ל: