חלק ב-תורה לז- המשך -לח -לט

וזהו: ממתים ידך ה’ וכו’. כי יש שהם מתים מיתה טבעית, שהם נולדים בליחות שרשית, ושאר דברים כאלו, שעל ידם ראוי להם לחיות מספר שנים כאלו, והם מתקיימים וחיים כל אותן השנים, עד שנפסק ונכלה ליחותם וחיותם, והם מתים מחלד, וזהו: בחינת ממתים מחלד. ויש שהשם יתברך גוזר עליהם מיתה קודם זמנם בשביל עונש, וזהו: ממתים ידך ה’ וכו’, ואלו ראוי להם עולם הבא, מאחר שמתו קודם זמנם. אבל המתים מחלד, הם בחינת בני עולם הזה, שאין להם עולם הבא, כי הם חיים וקיימים בעולם הזה, בלי שום עונש, עד שמתים מחלד כנ"ל.

 

ודוד המלך ע"ה אמר, שמשתי הכיתות הנ"ל, דהיינו בני עולם הזה ובני עולם הבא, וזהו: ממתים ידך ה’, ממתים מחלד, היינו מן המתים ע"י ה’, ויש להם עולם הבא, ומן המתים מחלד, דהיינו בני עולם הזה, וזהו: חלקם בחיים וצפונך, היינו שתי הכיתות כנ"ל, ששניהם בחינת: תמלא בטנם, היינו מילוי בטן בעולם הזה או בעולם הבא כנ"ל, וזהו: ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם, כנ"ל. וגם מי שבוחר בעולם הבא, ורוצה להשאיר זכותו לבניו, גם זה בחינת: ישבעו בנים והניחו וכו’. אבל אני בוחר לעצמי משתי הכיתות הנ"ל – בצדק אחזה פניך, שעם כל הצדקות שלי אזכה  לחזות פני ה’, אשבעה בהקיץ תמונתיך, כנ"ל.

 

ועם כל זה טוב מאד אפילו מי שעובד בשביל עולם הבא. וגם טוב להשאיר זכותו לבניו, כמובא, שאין לאדם לקבל כל שכרו, רק ישאיר מזכותו לבניו אחריו, רק שהצדיקים השלמים, אוהבי ה’ באמת, כגון דוד וכיוצא, אין בוחרים בכל זה כלל, ואין רוצים לא לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ולא להשאיר זכותם וצדקתם לבניהם, רק למלאות רצונו יתברך וכנ"ל:

 

 

תורה לח

לפעמים הגדול הולך ונוסע להקטן, ולפעמים להיפך. דהיינו, שלפעמים הצדיק נוסע על המדינה ומאיר להתלמידים, ולפעמים התלמידים באים אצלו.

 

ודע, שזאת הבחינה היא גדולה, דהיינו כשהגדול נוסע להקטן, זאת הבחינה היא גדולה ביותר. כי זה פשוט, שהקטן צריך לבוא להגדול, כי הוא צריך לקבל ממנו, אך לפעמים אורו של הגדול הוא גדול מאד מאד, עד שאי אפשר להקטן לקבל מן הגדול במקומו מחמת ריבוי האור הגדול מאד, על כן מוכרח הגדול להוריד ולהכניע עצמו אצל הקטן ולילך אליו, כדי שעל ידי זה יתמעט ויתגשם האור קצת, כדי שיוכל הקטן לקבלו.

 

נמצא, כשהגדול צריך לילך להקטן, זהו מגודל עוצם מעלתו מאד כנ"ל. ומשה רבינו ע"ה, היה גדול במעלה כל כך, עד שאפילו לפני גדולים היה צריך להקטין עצמו ולהראות הכנעה נגדם, כמו שכתוב (במדבר יב): והאיש משה עניו מאד מכל האדם וכו’, היינו: אף על פי שגם הם היו גדולים מאד, כגון יהושע ואהרן, עם כל זה היה משה רבנו, עליו השלום, במעלה גדולה ועצומה מאד, עד שהוכרח להקטין עצמו ולהכניע עצמו נגדם, כדי שיכלו לקבל אורו כנ"ל. וזה בחינת (מגילה לא): בכל מקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענוותנותו – שבכל מקום שיש גדלות ביותר, שם צריך ענוה וקטנות, כדי שיוכלו לקבל האור כנ"ל.

 

והנה, כשהקטן בא לפני הגדול כדי לקבל ממנו, ואזי הגדול מאיר בו, ועיקר הדבר לעשות ממוחין דקטנות מוחין דגדלות, דהיינו להאיר בהקטן, להגדיל דעתו, שיתגדל מקטנותו, ויהיה נעשה גדול, דהיינו שיבא למוחין דגדלות, שזהו בחינת המתקה, ולפעמים מאיר בו ע"י הארת פנים ונחמות, שמאיר לו פניו בפנים שוחקות, אנפין נהירין, ולפעמים אינו יכול לקבל על ידי זה, והוא בבחינת: אעא דלא דליק, מבטשבין ליה, שצריך להאיר בו ע"י יסורין, שצריך לייסרו ולבזותו, כדי לבטל אותו שיוכל לקבל.

 

ודע, כי אף על פי שהגדול צריך להוריד עצמו ולבטל עצמו קצת מגדלותו, כדי שיוכל הקטן לקבל, אף על פי כן אין נחשב זה הגרעון וההפסד של הגדול, שצריך לבטל אורו לפי שעה, כנגד התיקון שנעשה בהקטן, שהוא מתקנו ומגדילו, כי ביטול וקטנות הגדול הוא רק לפי שעה, ואח"כ חוזר למעלתו, והוא מתקן ומגדיל את הקטן לנמרי כנ"ל:

 

ויש חילוקים בענין קטנות והכנעת הגדול אצל הקטן כדי לקבל אורו כנ"ל, כי הכל לפי הענין: לפעמים הוא בתנועה בעלמא, ולפעמים צריך לילך ולנסוע אליו, והכל לפי הענין. כמו נר שכבה, כשיש בו קצת אור, עדיין יכולין להדליקו, רק ע"י מה שמקרבין אותו קצת לנר הדולק, דהיינו שאוחזין אותו למטה אצל נר הדולק, כידוע בחוש. וזה מחמת שיש בו עדיין קצת אור, אבל כשאין בו שום אור, אין יכולין להדליקו מרחוק, כי אם כשמקרבין אותו ממש להאור או להיפך וכו’:

 

 

 

לכו חזו מפעלות ה’, אשר שם שמות בארץ (תהלים סו). כי באמת הדבר נפלא ונורא מאד, אשר ברא השם יתברך את כל הבריאה, שיש בה כמה וכמה דברים נפלאים ונוראים הרבה מאד מאד, מה רבו מעשי ה’! ואפילו בזה העולם לבד, עצמו נפלאות ה’, אשר ברא דוממים וצומחים וכו’. ומי יוכל לשער גדולת ה’ שיש בבריות של זה העולם, מכל שכן שאר העולמות. והכל כאשר לכל לא נברא אלא בשביל ישראל, וישראל בעצמן, עיקר בריאתן – בשביל בחינת שבת, שהוא התכלית, כי שבת הוא תכלית מעשה שמים וארץ, שהוא בחינת עולם הנשמות (הקדמת הזוהר א’ ע"ב, וזוהר תרומה קלו), שהוא עולם שכולו שבת, ושם ישיגו את השם יתברך כראוי, בלי שום מסך המבדיל ובלי שום מונע, כי אז יהיה נעשה אחדות גמור, וכל אחד יהיה מראה באצבעו: זה ה’ קיוינו לו, כמאמר רז"ל (תענית לא), וזהו התכלית, שבשביל זה ברא השם יתברך את כל הבריאה כולה.

 

ועל כן יש בודאי בכל דבר ודבר שנברא בעולם בחינת התכלית, כי בכל דבר ודבר יש בו התחלה וסוף, דהיינו ההתחלה ממקום שנשתלשל בהשתלשלות, עד שנתגשם ונתהוה בזה התמונה והדמות, וגם יש בו בחינת התכלית והסוף, שבשביל זה נברא, דהיינו שיכולין ישראל להעמיק עיונם ולדעת ולהתבונן בפרטי הבריאה: בתבנית האיברים ובניין וקומה ודמות וכו’ של כל דבר ודבר, להתבונן בהם גדולות הבורא יתברך, ולעובדו על ידי זה.

 

וכן למעלה מעלה, עד התכלית, ששם נסמך אותו הדבר אל התכלית. כי כל דבר ודבר יש לו אחיזה בהתכלית, שבשבילו נברא, שעל ידי זה יכולין להשיגו יתברך ולעובדו עד אותו התכלית, ששם נסתיים אותו הדבר ונסמך אל התכלית. וצריך כל אחד להעמיק עיונו בזה, לדעת ולהכיר גדולת הבורא בכל דבר ודבר, בתבניתו ודמותו, בפרטיות איבריו ובנייניו וכיוצא בזה, ולעובדו יתברך בזה, עד אשר יבוא לבחינת התכלית של אותו הדבר, שהוא בחינת שבת, עולם הנשמות וכו’: