חלק ב-תורה מ- המשך -מא -מב -מג -מד

 

אך מהיכן נמשך ונתעורר זאת אצל השם יתברך, דהיינו בחינת עיניים, להשגיח כנ"ל, זה נעשה ע"י נשמות ישראל, שהשם יתברך מתפאר בהם, בבחינת (ישעיה מט): ישראל אשר בך אתפאר. וע"י ההתפארות, נעשין בחינת תפילין, שנקראין פאר (סוכה כה), והתפילין הם בחינת מוחין, ונכנסין לפנים ובוקעין בעיניים, ומזה נעשה השגחת השם יתברך כביכול, שעל ידי זה נעשה קדושת ארץ ישראל, בחינת אוירא דארץ ישראל מחכים כנ"ל. ועל שם זה נקרא ארץ ישראל, שמקבלת קדושתה מבחינת: ישראל אשר בך אתפאר, כנ"ל.

 

אך בודאי לא כל העיתים שוות בהתקרבות ישראל להשם יתברך, כי לפעמים ח"ו יש שנתרחק אחד מהשם יתברך ואזי אדרבא, השכינה צועקת: קלני מראשי, קלני מזרועי (סנהדרין מו). היינו שצעקתה, שנתקלקל ונפגם בחינת ההתפארות, שאינו יכול להתפאר בהם, ונפגם בחינת התפילין, שנעשין מן ההתפארות כנ"ל. וזה: קלני מראשי, קלני מזרועי. מראשי מזרועי דייקא, בחינת תפילין (שמניחין על הראש ועל הזרוע) וכנ"ל. רק כשאחד מישראל נתקרב להשם יתברך, ונתוסף עוד ישראל שרוצה לעבדו יתברך, וכל מה שנתוספין יותר רבים מישראל שרוצים לעבדו ולהתקרב אליו, אזי נתגדל ונתוסף יותר התפארותו יתברך, שהוא יתברך מתפאר בעמו ישראל המתקרבים אליו, ועל ידי זה ההתפארות נעשין תפילין, מוחין, ומזה נעשה קדושת ארץ ישראל, בחינת אוירא דארץ ישראל מחכים, ע"י עיני השגחתו כנ"ל:

 

אך מי שיכול לראות זאת ההתפארות, שמתפאר השם יתברך בעמו ישראל, אזי הוא מקבל בחינת פאר ומוחין מן זאת ההתפארות שרואה, ונעשין אצלו גם כן בחינת תפילין, ונכנסין לפנים כנ"ל, ובוקעין בעיניים כנ"ל, ואזי נעשין עיניו גם כן בבחינת עיני ה’, ואזי בכל מקום שהוא מסתכל ורואה, נעשה שם גם כן בחינת אוירא דארץ ישראל מחכים, כי עיקר קדושת ארץ ישראל הוא רק מבחינת עיניים הנ"ל.

 

אבל מי הוא זה שיוכל לראות את השם יתברך, שיוכל לראות התפארותו יתברך? אמנם מי שרואה את הצדיק האמת, שהוא מקרב בני אדם לעבודתו יתברך, והוא עיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, נמצא שהוא בעצמו ההתפארות שמתפאר השם יתברך בעמו, כי על ידו כל ההתקרבות וההתפארות, אזי מי שמסתכל בו, ועיקר הדבר בעת הקיבוץ, בעת שמתקבצים אליו העולם הבאים לשמוע את דבר ה’ – וביותר בראש השנה, שאז הוא הקיבוץ הגדול, אזי ההתפארות גדול ביותר, מחמת שמתקבצים הרבה בני אדם החפצים להתקרב אליו יתברך, ואזי נתגדל ונתוסף פאר ויופי הצדיק, כי הוא בעצמו ההתפארות כנ"ל, אזי מי שמסתכל באמת בזה הצדיק האמתי, אזי הוא גם כן מקבל מן ההתפארות הזאת, ונעשין אצלו גם כן בחינת תפילין מוחין כנ"ל, ואזי נעשין עיניו גם כן כנ"ל בבחינת עיני ה’, ואזי גם בכל מקום שהוא מסתכל, נעשה גם כן בחינת ארץ ישראל, בחינת אוירא דארץ ישראל מחכים, כי הוא מחכים האויר על ידי הסתכלותו בעיניו הנ"ל, שנעשין מן ההתפארות כנ"ל.

 

וזה פירוש (ישעיה לג): מלך ביפיו תחזינה עיניך, היינו כשתזכה לראות מלך ביפיו, דהיינו הצדיק ביפיו ותפארתו, דהיינו בעת הקיבוץ, שאזי הוא יפיו ותפארתו כנ"ל, על ידי זה: עיניך תראינה ארץ מרחקים, בחינת ארץ ישראל, בחינת אוירא דארץ ישראל מחכים. כי החכמה נקרא מרחקים, כמו שכתוב (קהלת ז): אמרתי אחכמה והיא רחוקה, היינו, שעל ידי זה שתראה את הצדיק ביפיו ותפארתו כנ"ל, על ידי זה בכל מקום שתראה בעיניך, יהיה נעשה בחינת אוירא דארץ ישראל מחכים כנ"ל. וזהו: עיניך תראינה ארץ מרחקים כנ"ל.

 

נמצא, מי שיש לו תאוה והשתוקקות לארץ ישראל, בפרט מי שטעם טעם האמת של ארץ ישראל, כשפוגע ומתוועד יחד עם אדם שהיה אצל צדיק אמיתי על ראש השנה, הוא מחוייב להרגיש אז טעם ארץ ישראל, כי על ידי זה האיש נעשה גם זה האויר בבחינת ארץ ישראל כנ"ל, וראוי שיתעורר לו עתה השתוקקות וגעגועין לארץ ישראל, כל אחד לפי בחינתו. ועיקר הדבר – שיהיה באמת ובתמימות:

 

ויש בזה עוד עניינים, כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו (מ"ר קהלת סדר א), נמצא שאין ממלא תאותו ורצונו בממון לעולם, כי תמיד חסר לו כנ"ל. אבל יש בחינת שפע כפולה, בחינת (איוב כב): וכסף תועפות לך, שהוא לשון כפול. נמצא, שבזה השפע נתמלא רצונו, מאחר שהיא כפולה. (ולא סיים):

 

 

תורה מא

לפעמים השם יתברך עושה מופתים על ידי בעלי הפוסקים, בבחינת (דה"א טז): מופתיו ומשפטי פיהו, שע"י משפטי פיהו, שפוסק שיהיה כך, נעשה מופת, כי מחמת שנתקבל לבעל פוסק, וכשפוסק באיסור והיתר וכיוצא, מקבלין דעתו, כמו כן כשפוסק באיזה עניין, מקבלין דעתו, ונעשין מופתים על ידו. וזהו בחינת המופתים, שמספרין מהגאונים שהיו בדורות שלפנינו:

                  

 

תורה מב

 

כ’י א’ני י"י ר’ופאך (שמות כו) – ראשי תיבות: א’מן כ’ן י’הי ר’צון. (ועיין במקום אחר (חיי מוהר"ן סימן נג) ביאור עניין זה):

 

 

תורה מג

על ידי חלישות הלב נופלים פחדים עליו. כי הגיבור אין לו שום פחד, ועיקר הגבורה הוא בלב, דהיינו מי שליבו חזק, אינו מתיירא משום דבר, ורץ לתוך קשרי המלחמה, ומתגבר ע"י חוזק ואומץ ליבו. וכן להיפך, רכי לבב הם מתפחדים. וזה שכתוב (דברים כ): איש הירא ורך הלבב, פירש רש"י: הירא וכו’, כי ע"י רך לבב, על ידי זה הוא מתיירא, כנ"ל:

 

 

 

האמונה תולה בפה של אדם, בבחינת: אודיע אמונתך בפי (תהלים פט). היינו, ע"י שמדברין האמונה בפה, זהו בעצמו אמונה, וגם על ידי זה באים לאמונה. ומחמת זה צריך ליזהר מאד מדיבורים של כפירה ואפיקורסות, אף על פי שאינו אומרם מליבו, היינו שהוא בעצמו מאמין ואינו כופר, חס ושלום, רק שהוא חוזר ואומר דברי אפיקורסות ששמע בשם אחרים, שהם אפיקורסים, והוא מתלוצץ מהם, אף על פי כן גם מזה צריך ליזהר מאוד, כי הדיבור הזה של כפירה מזיק לאמונה.