חלק ב-תורה מד- המשך- מו

 

גם הוא איסור גמור, כי על השם יתברך, ברוך הוא, אסור לומר דברי הלצות, אפילו בדרך שחוק. וכבר מבואר בספרים ובדברינו בכמה מקומות, להרחיק עצמו מאד מאד לבלי לעיין כלל בספרי המחקרים הפילוסופיא, ואפילו מספרים של חקירה שחברו גדולים מאחינו בניישראל, גם מהם צריך להרחיק מאד, כי הם מזיקים מאד לאמונה, כי די לנו באמונתנו, שקיבלנו מאבותינו הקדושים.

 

וזה כלל גדול ויסוד ועיקר בעבודת השם – להיות תם וישר וכו’, לעבוד אותו יתברך בתמימות, בלי שום חכמות וחקירות כלל כלל לא. גם מחכמות שיש בעבודת השם בעצמו צריך להרחיק מאד. כי כל אלו החכמות של העולם, שיש להנכנסין ומתחילין קצת בעבודת השם, אינם חכמות כלל, והם רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים, ואלו החכמות מפילין מאד את האדם מעבודת השם, דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר אם הוא יוצא כראוי במה שעושה, כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלמות, ואין הקב"ה בא בטרוניא וכו’ (ע"א ג, ע"א), ולא ניתנה תורה למלאכי השרת (קדושין נד). ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתירות, עליהם נאמר (ויקרא יח): וחי בהם, ולא שימות בהם (יומא פה ע"ב). כי אין להם שום חיות כלל, ותמיד הם במרה שחורה, מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובה בהמצוות שעושין, ואין להם שום חיות משום מצוה, מחמת הדיקדוקים והמרה שחורות שלהם (והוא בעצמו אינו מחמיר שום חומרא כלל):

 

ובאמת, אחר כל החכמות, אפי’ מי שיודע חכמות באמת, אחר כל החכמות צריך להשליך כל החכמות ולעבוד את ה’ בתמימות בפשיטות גמור, בלי שום חכמות. וזה היא החכמה הגדולה שבכל החכמות, לבלי להיות חכם כלל. כי באמת אין חכם בעולם כלל, ואין חכמה ואין תבונה נגדו יתברך והעיקר הוא, כי רחמנא לבא בעי (סנהדרין קו ע"ב, זוהר תצא דף רפא, ע"ב) :

 

 

 

בענין בני אדם שרוצים ומכינים עצמן כמה פעמים לנסוע לצדיק האמת, ואח"כ יש להם מניעות ונמנעים – דע, כי שבת היא נקודה הפנימית, וממנה יונקים כל הששה ימים, שהם בחינת העיגולים סביב הנקודה, כמו שכתוב בזוהר (ויקהל ד’ רד ע"א) וכמובא. והקליפות מוליכין את הרשעים סביב הנקודה, בבחינת (תהלים יב): סביב רשעים יתהלכון, ואינם מניחים אותם להתקרב לפנים אל הנקודה הפנימית, וכל זמן שהם עדיין בתוך העיגולים, עדיין יש להם תקוה להתקרב, אפילו פושעי ישראל, כל זמן שלא יצא מן העיגולים לגמרי ח"ו, עדיין יש לו תקוה להתקרב אל הנקודה הפנימית, אבל מי שכבר יצא לגמרי ח"ו מן העיגולים, כגון משומדים, אזי אי אפשר לו להתקרב כלל. והצדיק הוא בחינת שבת, בחינת הנקודה פנימית, שממנו יונקים הכל, כמובא:

 

 

 

מסירת נפש יש לכל אחד ואחד מישראל בכל יום ובכל שעה, כגון שנותן ממונו לצדקה, והממון הוא הנפש, כי אליו הוא נושא את נפשו (דברים כד), דהיינו שמוסר נפשו ביגיעות וסכנות קודם שמרויח הממון, ואח"כ נוטל הממון ונותנו בשביל השם יתברך, נמצא מוסר נפשו. וכן בתפילה איתא במדרש הנעלם (חיי שרה דף קכד ע"ב), שהיא בחינת: כי עליך הורגנו כל היום וכו’, היינו מסירת נפש, כי צריך יגיעה גדולה ומלחמה גדולה עם המחשבות והבלבולים, ותחבולות לנוס ולברוח מהם, ועל זה נאמר: כי עליך הורגנו וכו’, כמובא במדרש הנעלם, נמצא שהוא מסירת נפש, וכן כיוצא בזה.

 

ודע, שהמניעות שיש לכל אחד לעבודת הבורא יתברך שמו, כגון לנסוע להצדיק האמת וכיוצא, ולכל אחד ואחד נדמה לו, שהמניעות שלו גדולים יותר משל חברו, וקשה לעמוד בהם – דע, שלכל אחד אין לו מניעות רק כפי כוחו, כפי מה שיכול לשאת ולעמוד בהם אם ירצה. ובאמת אין שום מניעה, כי גם בהמניעה בעצמה מלובש שם השם יתברך, וכמבואר במקום אחר (בלקו"א סי’ קטו), והמניעה הגדולה שבכל המניעות היא מניעת המוח, דהיינו מה שמוחו וליבו חלוקים מהשם יתברך או מהצדיק, כי אפילו כשמשבר המניעות שיש לו לנסוע להצדיק האמת ובא לשם, עם כל זה, כשמוחו חלוק וקשה לו קושיות על הצדיק, ויש לו עקמימיות בליבו על הצדיק, זאת המניעה מונע אותו יותר מכל המניעות.

 

וכן בתפילה, שבתחילה יש לו כמה מניעות על התפילה, ואח"כ כשעובר עליהם ובא להתפלל, כשליבו עקום ופתלתול מהשם יתברך, זאת המניעה גדולה מכולם כנ"ל, היינו בחינת (תהלים לח): ליבי סחרחר. תרגום סביב – סחור סחור. דהיינו שליבו מסובב ומוקף ומעוקם בעקמימיות וקשיות וכפירות על השם יתברך, שזה בחינת (שמות א): וימררו את חייהם בעבודה קשה וכו’, ואיתא בתיקונים (תיקון יג דף כח ע"א): בקושיא וכו’, היינו הקושיות שבליבו, שהם המניעה הגדולה מכולם, ואזי צריך לצעוק לאביו שבשמים בקול חזק מעמקי הלב, ואזי השם יתברך שומע קולו ופונה לצעקתו, ויכול להיות, שמזה בעצמו יפול ויתבטל לגמרי כל הקושיות והמניעות הנ"ל, ועל כל פנים השם יתברך שומע קולו, שזה ישועתו.

 

וזה אותיות "קֻשְׁיָא" – ראשי תיבות: ש’מע י"י ק’ולי א’קרא (תהלים כז); שצריך רק לקרות לה’, כשמתגבר עליו הקשיא והכפירה כנ"ל. ומעין זה מה שמספרים בשם הבעל שם טוב, זצוק"ל, משל, שמלך אחד הניח אוצר גדול במקום אחד, וסיבב באחיזת עיניים כמה וכמה חומות סביב האוצר, וכשבאו בני אדם לאלו החומות, נדמה להם שהם חומות ממש, וקשה לשברם. וקצתם חזרו תיכף, וקצתם שברו חומה אחת, ובאו אל השניה, ולא יכלו לשברה, וקצתם שברו יותר, ולא יכלו לשבור הנשארים, עד שבא הבן מלך, אמר: אני יודע שכל החומות הם רק באחיזת עיניים, ובאמת אין שום חומה כלל, והלך לבטח עד שעבר על כולם. ומזה יבין המשכיל הנמשל מאליו, על כל המניעות וההסתות ופיתויים, שהם בחינת חומות, שיש על אוצר של יראת שמים, שבאמת אינם כלום.

 

והעיקר – לב חזק ואמיץ, ואז אין לו שום מניעה, ובפרט המניעות בגשמיות, כגון מחמת ממון או שמונע אותו אשתו ובניו וחותנו או אביו ואמו וכו’ וכיוצא, הם כולם בטלים ומבוטלים למי שליבו חזק ואמיץ להשם יתברך, וגם אפילו גבורה של הגיבורים, הוא רק מחוזק ואומץ הלב, שיש לו לב חזק ביותר לרוץ בקשרי המלחמה, כמובא בספרים.