חלק ב-תורה נב -נג -נד -נה -נו -נז -נח-נט

 

מה שקשה קושיות על הצדיקים, זהו מוכרח להיות. כי הצדיקים מתדמים ליוצרם, כמובא, וכמו שקשה קושיות על השם יתברך, כמו כן בהכרח שיהיה קשה קשיות על הצדיק, כי הוא מתדמה אליו יתברך:

 

ובענין הקושיות שקשה על השם יתברך, מרגלא בפומיה לומר: אדרבא, כך ראוי להיות דייקא, שיהיה קושיות על השם יתברך, וכך נאה ויפה לו יתברך לפי גדולתו ורוממותו, כי מעוצם גדולתו ורוממותו, שהוא מרומם מאד מדעתנו, על כן בודאי אי אפשר שנבין ונשיג בשכלנו הנהגתו יתברך, ועל כן בהכרח שיהיה עליו יתברך קושיות, כי כך נאה ויפה להבורא יתברך, שיהיה מרומם ונישא מדעתנו, שעל ידי זה קשה הקושיות כנ"ל, ואם היה הנהגתו כפי חיוב דעתנו, אם כן היה, חס ושלום, דעתו כדעתנו:

 

 

תורה נג

גודל יקרת המחשבה נודע לי עתה. כי המחשבה יקרה מאד מאד, שנעשה ממנה דברים שלמים ממש, שיש להם קיום כל הימים שיתקיימו העולמות, כל זמן אשר השם יתברך וכו’ וכו’. וחכמה יקר יותר, כי מחשבה הוא שעולה על מחשבתו לבד, וחכמה הוא שבונה בחכמתו בניינים בשכלו, והוא יקר מאד. ועיקר הדבר – שיהיה באמת. ואפילו פשט שמחדשין, הוא גם כן דבר גדול מאד, וצריך גם כן שיהיה באמת. וגם להיפך, כשהוא בלא אמת, נעשה ממנה גם כן דברים להיפך:

 

 

תורה נד

הבחירה ביד האדם לעשות כרצונו, ואפילו כל הדברים, הכל ביד האיש הישראלי להתנהג הכל כרצונו כבחירתו. כי ביד ישראל יש בחירה בידם, על כל דבר שבעולם, כי אצל אחרים יש דברים שהם מוכרחים בהם, אבל אצל איש הישראלי, כל דבר ודבר שהוא עושה, כגון לנסוע לאיזה מקום וכיוצא, יש בו עבודה, ועל כן יש לו בחירה על הכל:

 

 

תורה נה

רווח העולם הזה אין לשער, דהיינו מה שהאדם יכול להרויח בזה העולם, ואין צריך על זה הוצאות משלו, שקורין "אויש לאג", רק ממה שהכין לפניו הבורא יתברך יכול להרחיב ידו ולהרויח הרבה מאד. עין לא ראתה וכו’:

 

 

תורה נו

כשיש להאדם לב, אין שייך אצלו מקום כלל, כי אדרבא הוא מקומו של עולם וכו’. כי האלקות הוא בלב, כ"ש (תהלים עג) צור לבבי. ואצל הש"י נאמר (שמות לג) הנה מקום אתי, שהוא מקומו של עילם ואין העולם מקומו . נמצא מי שיש לו לב ישראלי, אין ראוי לו לומר שמקום זה אין טוב לפניו, כי אין שייך אצלו מקום כלל, כי אדרבא הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו כנ"ל :

 

תורה נז

דע, כשצדיק גדול אמיתי מגלה תורה, חידושים נפלאים ונוראים, הוא טובה להקטנים במעלה, שעל ידי זה נתגדל הקטן במעלה, שהכל רצים ובאים אליו. וגם בהסיטרא אחרא נתגדל אחד על ידי זה, כמו שמצינו בבלעם, כשנתן השם יתברך את התורה לישראל, באו כל האומות לבלעם (כשארז"ל זבחים קנז), נמצא, שע"י נתינת התורה לישראל נתגדל בלעם, ובאו אליו כל העולם, והוא עמד עצמו על איזה פסוק ואמר להם תורה. כי אז, כשבאו אליו, שאלו אותו מה ששאלו – ה’ למבול ישב, והוא עמד על פסוק, והשיב להם: ה’ עוז וכו’. וכן בישראל בעצמן, שהם בקדושה, ואינם באים ח"ו לבלעם, וכיוצא בו. אך כשצדיק גדול אמיתי מגלה חידושים, ונעשה רעש גדול, שזה מגלה חידושים נוראים כאלו, אזי כולם מתקבצים ובאים לאיזה קטן במעלה, ונאספים אצלו לשמוע ממנו, מחמת הרעש שנעשה ע"י החידושים שמגלה הצדיק הגדול, והוא עומד עצמו על איזה פסוק, ואומר להם מה שאומר:

 

 

תורה נח

יש בני אדם שאומרים, שכשהצדיק גדול במעלה, מחמת גדולתו אינו יכול להשגיח ולהסתכל על בני העולם, כי הוא רחוק מהעולם. ובאמת אינו כן, כי אדרבא, כשהצדיק גדול מאד, הוא יכול להשגיח ולהסתכל יותר על העולם, וכמו שמצינו ברבן יוחנן בן זכאי, שבודאי היה גדול במעלה מאד מאד, יותר ויותר הרבה מהצדיקים שבזמן הזה, ואעפ"כ אמר: אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר (כלים פ’ יז משנה טז).

 

נמצא, שרבן יוחנן בן שזכאי היה בקי כל כך בתוך העולם, עד שהיה מתיירא לומר דברי תורה, שלא ילמדו ממנו הרמאים. הרי שהיה בקי מאד בהעולם, עד שאדרבא, היה מתיירא פן ילמדו ממנו רמאות. כי באמת, כל מה שהצדיק גדול ביותר, יכול להשגיח ולהסתכל בעולם יותר, כי הלא השם יתברך הוא מרומם ומנושא מאד מאד מן העולם, ואף על פי כן הוא משגיח בהשגחה פרטית על כל העולם, כי באמת מי שהוא יש, אזי אינו יכול להיות בכל מקום בבת אחת, כי מה שהוא ישות, כשהוא עומד כאן אינו כאן, כגון כשהוא באיזה עבודת השם, אינו יכול להסתכל בעולם, אבל מי שהוא אין, אין מקום שלא יהיה שם, כי אין לו מקום כלל, ועל כן כל מה שהצדיק נכלל יותר באין, הוא יכול להשגיח ולהסתכל בעולם ביותר, כי אין שייך לומר עליו שהוא במקום גבוה ורחוק מהעולם, כי אין לו מקום כלל, וכמו שמובא בדברינו (בלקוטי קמא, סימן קסב) בשם המגיד על הרוצה להחכים ידרים וכו’, עיין שם:

 

 

תורה נט

יש זריז ונשכר, זריז ונפסד (ע’ פסחים נ ע"ב). כי דע, כי מצוה גוררת מצוה (אבות פ"ד), נמצא, שהמצוה גוררת את חברתה. ובודאי יש איזה בחינת בין המצוות, מה שהוא בין מצוה למצוה, שהוא מקשר מצוה אחת לחברתה, אשר על ידי זה המצוות נגררים אחת אחר חברתה.

 

ובאמת זאת הבחינת בעצמה, היינו מה שהוא בין המצוות כנ"ל, זאת הבחינת היא גם כן יקרה מאד, ועל כן מי שהוא צדיק מנעוריו והולך בדרך הישר מימיו, מדרגא לדרגא, כמו שכתוב באברהם (בראשית כד) ואברהם זקן בא בימים – שאברהם בא לדרגא שלו על ידי הימים, כמובא בזוהר (חיי שרה דף קכט ע"א), כי בן שלוש שנים הכיר את בוראו (נדרים לב), והיה הולך תמיד מדרגא לדרגא. ומי שהוא בבחינת זו, הוא מפסיד על ידי הזריזות, כי כשהוא זריז גדול, ורץ בזריזות ממצוה למצוה, אזי הוא מפסיד על ידי זה את בחינת הקדושה, מה שהוא בין מצוה למצוה כנ"ל, כי על ידי זה הזריזות הוא עובר ומדלג על הבחינה הזאת, כי המצוה בעצמה הולכת אליו, כי היא נמשכת ונגררת אליו על יד המצוה ראשונה שגוררת את השניה כנ"ל.