חלק שני חתימת הספר – ג אלול

 

והנה עד כה דיברנו אודות התחלת הפסוק (תהלים לד, יג-יד): "מי האיש החפץ חיים וגו’, נצור לשונך מרע וגו’". ועתה נבאר בעזרת ה’ את סוף הפסוק (שם): "סור מרע ועשה טוב", מה ששייך לרישא דקרא: מי האיש וגו’. ואען ואומר: ידוע הוא מה שאמרו חז"ל, בביאור הפסוק הזה: "מי האיש החפץ חיים", בעולם הבא, "אוהב ימים לראות טוב", בעולם הזה, "נצור לשונך וגו’ סור מרע ועשה טוב". ונקדים לזה מה שאמרו בשם הגר"א על הפסוק "לרשע רע, כי גמול ידיו יעשה לו", בצרוף הקדמה לזה, כי המצוות שבין אדם למקום, כשמקיימן, עיקר שכרן בעולם הבא, וכן עונשן שעובר עליהן. והמצוות שבין אדם לחברו, שהוא מיטיב בזה לבני אדם, מקבל שכרו גם בעולם הזה, וכן כשעובר עליהן, לבד עונשו השמור לו לעולם הבא, נענש גם בעולם הזה, בעבור שבמעשיו הצר לבני אדם. ושם צדיק ורשע מונח על עניינים שבין אדם למקום, ושם טוב ורע מונח על עניינים שבין אדם לחברו.

 

ובזה יבואר הפסוק על נכון: "אמרו צדיק כי טוב", היינו שבמעשיו היטיב גם לבריות, כי "כפרי מעלליהם יאכלו". "אוי לרשע רע", היינו שהוא רע גם בין אדם לחברו, "כי גמול ידיו יעשה לו". ועתה יבואר גם הפסוק הנזכר לעיל: "מי האיש החפץ חיים", בעולם הבא, "אוהב ימים לראות טוב", גם בעולם הזה, "סור מרע [היינו מעשות רע] ועשה טוב", היינו גם המצוות שבין אדם לחברו, להיטיב לזולתו, ועל ידי זה יראה בימיו טוב גם בעולם הזה.

 

 

 

 

 

במסכת יומא (דף ט, ע"ב) אמרו: "מקדש שני מפני מה חרב? – מפני שהיתה בו שנאת חינם". ובמה התבטאה אצלם ה"שנאת חינם"? – בדקירת איש את רעהו בחרבות שבלשונם. [וכמו שהביאה הגמרא את הפסוק על חטאם "מגורי אל חרב היו את עמי לכן ספוק אל ירך"].

 

 

והמתבונן בדבר יראה, כי נאמרה כאן הגדרה נוראה החודרת עמוק עד כדי זעזוע – "דקירת חרב"! וכמו שהנביא קורא אותם: "מגורי אל חרב", כי אותם נשיאי ישראל ושרי העם היוו לעם מקור לפחד ולמגור מפני חרב לשונם, אשר בה הרבו לדקור את העם (עיין רש"י שם ובפירוש המלבי"ם). ומפני עוון זה "ספוק אל ירך – לנהי ולקינה" (רש"י).

 

וכפי שנתבאר, הרי במקדש שני היתה "שנאת חינם" זו נחלת העם כולו, כי כולם היו תופסים במנהג הרע הזה לדקור איש את רעהו בחרב הלשון, [וכמו שאמרו בגמרא שבמקדש ראשון היה חטא זה בנשיאי ישראל בלבד, ומה שאין כן במקדש שני היה חטא זה בכל העם] ומפני עוון זה חרב המקדש.

 

 

גם אנו יש לנו ציור משנאת חינם שכזו, והוא הנוהג הנהוג אצלנו בשמחת חתנים או ביום טוב, שאומרים "גראמען" (חרוזים), אוכלים זה עם זה ושותים זה עם זה ודוקרים זה את זה או שוחקים מאיזה אורח שנקלע ונמצא בו איזה דבר מה לדקור אותו בחרב הלשון, בכשרון ובחריפות. דקירות חרב הפוגעות בעומק הלב, יהיה באיזה אופן שיהיה, אפילו בדרך שחוק.

 

 

והדבר מפליא, מדוע אין המחרזים יכולים לומר חרוזים לטובה – לשבח איש את זולתו בכל מיני שבחים עד שישמחו הכל לשמוע כמה נאה ומשובח הוא? אלא, שיש בלב האדם איזו שהיא נטיה, להטיל מום בחברו ולדקור אותו בלשונו, עד כדי כך שהוא אוהב לעשות כן, ושדווקא הטלת מום בחברו מסבה לו נחת רוח.

 

 

והרי הוא כמו דואג האדומי, שעליו נאמר "אהבת רע מטוב" (תהלים נב, ה) ובכלל תלמידיו של בלעם הרשע – חלילה – הוא נמנה, שכן אמרו באבות (פ"ה, מי"ט) שכל מי שיש בו שלושה דברים הללו, הוא מתלמידיו של בלעם, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה (עיין שם).

 

כי באלו השלושה עניינים, טמון השורש של שנאת חינם, ומאלו נובעת הנטיה לאהוב ולדקור איש את רעהו בחרב לשונו – מ"עין רעה", שיש לו קנאה על חברו, עד כדי שהוא מרגיש שכל מה שיש לחברו, הכל שייך לו, כי הוא גדול מחברו לאין שיעור. ומ"רוח גבוהה", שכבוד חברו אינו חביב עליו ככבודו, אלא שהוא מתגאה עליו ומשפיל את כבודו, עד כדי הרגשה שחברו כלא נחשב. ומ"נפש רחבה", שהוא חפץ רק בתאווה ובכבוד עצמו. (לקט שיחות מוסר לגרי"א שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקא).