פרשת השבוע צו – חמישה רגעים גדולים
יש חמישה רגעים גדולים שעושים לנו את זה. נכון של כל אדם יש את הטבע שלו, אבל חמשת הגדולים יכולים לשנות עבורנו עולמות ותכונות!
"חמשת הרגעים הגדולים"
"צו את אהרן ואת בניו לאמור" – אומר רש"י הקדוש, כי צו הוא לשון זירוז. ומדוע צריכים לזרז כאן את אהרן ובניו? משום שמדובר בקורבן עולה, ובקורבן העולה אין לו לכהן שום חלק בה, היא כולה קורבן לה' (כולה כליל). ואם כן, יש פה חסרון כיס לכהנים, שהרי בקורבנות אחרים יש להם חלק לעצמם, וכאן, בעולה, הכל לה'. לכן צריך לזרזם, כי מעצמם אולי היו מתמהמהים, כפי שאומר רבי שמעון: "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".
ידוע שמעלתו של אברהם אבינו היתה במידת הזריזות שהיתה טבועה בו, שכל מעשיו עשה בזריזות עילאית. וגם בהיותו חולה מסוכן, כשראה את המלאכים, מיד רץ לקראתם. וכן במעשה העקדה: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו", הוא מזדרז ומשכים וחובש את חמורו בעצמו בזריזות גדולה, אף על פי שהיו לו מאות עבדים. וכנ"ל לגבי משה רבינו, כל עליותיו היו בהשכמה וכל המעלות שהשיג, בשביל ההשכמה והזריזות שהיתה בו.
הנשיאים – התעצלו בהבאת הנדבה למשכן ולכן הורידו משמם את האות י' (נשאם) ואף על פי שהביאו לבסוף את הנדבה הגדולה ביותר (אבני השוהם והמילואים), מכל מקום, נענשו על שלא הזדרזו. ואכן למדו את הלקח ובחנוכת המזבח הזדרזו להקריב את קורבנם – ראשונה.
רבי נתן: רץ, לשון רצון. אתה מזדרז, אתה רץ, אתה מעיד על עצמך שיש לך רצון חזק ואתה גם מגביר את הרצון בזכות הריצה. רץ לתפילה. רץ לשיעור תורה. אנשים זריזים מכניסים חיות לכל מקום שבו הם נמצאים, אפשר לחוש בלהט, באש שבוערת, בשמחה שבלב. אכן, כל אדם והטבע שלו. יש אדם זריז יותר מטבעו לעומת אחר שהוא איטי יותר. אך כל אחד ראוי שיעשה מאמץ, להספיק, לא לבזבז זמן, לחטוף מה שאפשר.
פעם בערב שבת אחת, באמצע ההכנות והדוחק הרב לפני כניסת השבת, פנה רבי נתן אל רבי נחמן טולטשינר ואמר לו: כישעברו חמש דקות תודיע לי. וראה רבי נחמן איך שנעמד רבי נתן ליד המזוזה שבדלת ומתפלל ומתבודד. כשרמז לו רבי נחמן שכבר עברו חמישה רגעים, אמר לו רבי נתן בשמחה: "ר' נחמן, חמשת רגעים גדולים". רבה היתה שמחתו בחמשת רגעי התפילה וההתבודדות שזכה לחטוף על אף רוב הטרדה והדוחק.
יש כאן מוסר השכל לכולנו: דווקא בעת הלחץ הגדול שבו נמצאים לפעמים, אפשר לחטוף הרבה טוב. כל יום הוא יום. יש ימים שבהם אנו כל כך עמוסים וטרודים עד שנדמה לנו כאילו היום הזה אנו פטורים, כאילו הוא אינו מנוי וספור בימי חיינו, אך לא כך הוא הדבר. אם קשה לך להתפלל – תלמד יותר, ואם גם זה קשה – תעסוק בגמילות חסדים וכו'.
ה' יתברך רצה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, ולכן אם אין האדם יכול להתעסק במצוה זו יעשה מצוה אחרת וכן הלאה, ועל ידי זה נזכה שיהיו לנו הרבה "חמשת רגעים גדולים" בכל יום ויום, ונמלא את הזמן כראוי.
להתחשב בזולת
"ואש המזבח תוקד בו". כלומר, אם אש עבודת ה' יוקדת באדם, עליו להיזהר שתהיה יוקדת "בו", בתוכו פנימה, ולא כלפי חוץ באופן שתפגע באחרים. וכדוגמא לכך מביאים את מה שסיפרו חז"ל בגמרא (סוכה כח) על תלמידו של הלל הזקן, יונתן בן עוזיאל, שבשעה שישב ועסק בתורה, כל עוף שפרח מעליו מיד נשרף. ונשאלת השאלה – אם כך גדולתו של התלמיד, במה התבטאה גדולתו של הרב (הלל הזקן)? אומר ה"שפת אמת": גדולתו של הרב התבטאה בכך שעוף הפורח מעליו לא נשרף כלל, שכן האש היתה יוקדת בקרבו פנימה, ומבחוץ לא היה הדבר ניכר.
וכבר לימדונו רבותינו ז"ל בעלי המוסר, הן בדבריהם הקדושים והן ביושר הנהגתם, כי על אף דביקותו של האדם בעבודת בוראו, ועל אף דקדוקו בקיום מצוותיו, ועל אף כל החומרות והסייגים שגודר בהם עצמו, עליו להישמר שלא יעשה הדבר על חשבון הזולת ושלא יגרם מכך פגיעה בזולת. לכן ראוי להצניע לכת ולהצניע את המעשים והדברים שאדם מקבל על עצמו, משום שסובבים אותו בני אדם שאינם מלאכים, ופעמים, כתוצאה מהנהגותיו ומעשיו של האדם, נופלים הם לקנאה, לעין רעה וכו'.
חכמתו מסתלקת
פירש גאון עוזנו מרן החיד"א זצ"ל: חז"ל אמרו (פסחים ס"ו, ע"ב) כי כל המתייהר, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו. וכן דרשו בירושלמי (יבמות פי"ב ה"ו), שבני סימוניא באו לרבינו הקדוש וביקשוהו ליתן להם רב שיהא להם דרשן ודיין, חזן ומלמד. הפנה אותם לרבי לוי בר סיסי. עשו לו בימה גדולה הושיבוהו עליה, שאלוהו שאלות בהלכה ולא ידע להשיב. חשבו: אולי אינו בקי בהלכה. שאלוהו בדברי אגדה, וגם עליהם לא ענה. באו לרבינו הקדוש בקובלנא. אמרו: וכי אדם כזה ביקשנו ממך? אמר להם: מבטיח אני לכם, אדם גדול כמותי נתתי לכם! שלח אחריו ושאלו כל השאלות ששאלוהו בני סימוניא, והשיב כהלכה! שאל אותו: ומדוע לא ענית להם? ענה לו: בימה גדולה עשו לי, והושיבו אותי עליה, וגבהה עלי רוח, ושכחתי תלמודי!
ובדרך הדרוש אפשר לומר טעם על זה, מדוע המתייהר שוכח תלמודו. כי אמרו חז"ל שרבי יהושע בן לוי התלווה לאליהו הנביא. עברו ליד נבלה מצחינה, סתם רבי יהושע בן לוי אפו ואליהו הנביא לא הרגיש בסרחונה. לפתע עבר לפניהם אדם ואליהו הנביא מיהר לכסות אפו ואמר: אדם זה גאוותן הוא, והגאוה מצחינה עד שאין יכולת לסבול אותה.
למדנו ממעשה זה, שמבחינה רוחנית מדיפה הגאוה ריח מבאיש להחליא. והתורה הן רוחנית היא, והלכה פסוקה היא שאסור ללמוד תורה במבואות מטונפות. אם כן, האדם המתגאה הריהו כמבוא מטונף מבחינה רוחנית ותורתו מסתלקת ממנו, שאינה יכולה לשרות בו. וזהו רמז הכתוב: "זאת תורת העולה, היא העולה". זאת התורה השוכנת בליבו של אדם שרוחו עולה ומתגאה – היא העולה, תורה זו עולה ומסתלקת.
כל אדם יכול לראות זאת על עצמו. ברגע שהוא מתגאה ב"כשרונותיו הגדולים", אזי הוא מיד מתבלבל ושוכח תלמודו. המלחמה בגאוה היא מלחמה המלווה את האדם במשך חייו. כל מה שעובר על האדם – מקורו במידת הגאוה.
אנחנו כל כך עסוקים בלהיות ולהראות מוצלחים, חכמים, עשירים, כשהאמת הפוכה. לכן צריך לברוח מזה, להיות מהנרדפים ולא מהרודפים, מהעניים ולא מהעשירים. דווקא משם זוכים לכל הישועות. דווקא משם נפתחים כל השערים. בחיים הכל הפוך. אתה מרגיש שאתה מצליח, שאתה למעלה אך האמת היא שאתה למטה. וההיפך, כשאתה מרגיש שאתה למטה, בתחתית, אתה בעצם בדרך למעלה. (דברי הרב ברלנד שליט"א, שבת "בוא").
חסרון כיס
אומר רש"י: "אין צו אלא לשון זירוז. אמר רבי שמעון: "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". כל איבריו של האדם יש להם "כיס" – כעין כיסוי השומר על כל איבר לבל יעשה את הבלתי רצוי. הפה, למשל, יש לו שפתיים שבהן יכול הוא לסגרו כל אימת שהוא רוצה להמנע מדיבורים רעים. האוזן יש לה אליה שאפשר לכוף אותה לתוכה כדי שלא לשמוע דבר שאינו הגון. העין יש לה שמירה על עפעף, וכן שאר האיברים המשמשים את חושיו של האדם. לעומת זאת, המחשבה אין לה שום "כיס" לכסות עליה, בת-חורין היא, פועלת ומשפיעה תדיר, מן הצורך איפוא לזרז ולשקוד הרבה כדי לשמור על המחשבה מהרהורים רעים, והנה, מכיון שקורבן עולה בא לכפר בעיקר על מחשבות רעות, לכן אמרה תורה בקורבן עולה "צו", שפירושו: זירוז, כי "ביותר צריך לזרז במקום שיש בו חסרון כיס", כלומר, כאשר הדברים אמורים במחשבת הלב שהיא חסרת "כיס". (מעיינה של תורה).
למחשבות שלנו יש כוח עצום לכאן או לכאן. לכן צריך לחשוב טוב, הן על עצמנו והן על זולתנו, כדי שנזכה לעלות מעלה מעלה, כדי לעורר הרהורי תשובה ממש. ואם נחשוב רע, חלילה, אנו עלולים להזיק לזולת ולעצמנו. רבי נחמן מברסלב אומר לנו שאפשר להטות את המחשבה – ממחשבה רעה למחשבה טובה, משום שיש ביד האדם כוח להטות אות המחשבה כרצונו.
יהי רצון שנזכה להיות זריזים ונמרצים בעבודת ה', לא לפגוע בזולת, להמשיך במרץ את המלחמה בגאוה ולשמור היטב על מחשבותינו שתהיינה תמיד טובות.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור